את הסיפורים שאני כותבת הייתי רוצה להקריא לגבר במיטה.
אבל לא סתם כל גבר, ולא סתם כל מיטה.
הגבר צריך לאהוב אותי ואני צריכה לאהוב אותו.
והמיטה צריכה להיות נוחה. גם לי וגם לו.
זה לא בהכרח צריך להיות הסיפורים שלי מה שאני רוצה להקריא לגבר
הזה.
זה יכול להיות כל סיפור.
טוב, לא כל סיפור.
הסיפור צריך להיות יחסית קליל.
כלומר לא קליל, קליל נשמע זול.
הוא יכול להיות קצת עצוב, אבל עצוב מתוק כזה.
כמו שוקולד מריר.
טוב, לא כמו שוקולד מריר, כי הוא רק טעים ומתוק, הוא לא עצוב.
באנגלית זה נשמע יותר הגיוני: bittersweet.
גם הייתי שמחה אם הגבר הזה היה מקריא לפעמים לי סיפורים כשאני
שוכבת לידו במיטה הנוחה.
אפילו הייתי שמחה מאוד.
הייתי שוכבת על הבטן עם הפנים כלפיו.
העיניים שלי לרוב היו עצומות ועל שפתיי היה שרוע חיוך כמו
שוקולד מריר.
והייתי מקשיבה, גם לסיפור וגם לקול שלו.
הייתי שמה לב לכל פסיק שהוא מקריא.
לפעמים גם הייתי פוקחת את העיניים לכמה שניות, לראות את
השוקולד המריר שלי במלאכת הקריאה שלו.
אבל רק לכמה שניות,
ואולי לתמיד.
אבל בינתיים עוד לא הקראתי אף סיפור לאף גבר. לא סיפור שלי ולא
סיפור לא שלי.
לא שוקולד מריר, לא לבן, אפילו לא סתם שוקולד חלב.
ובינתיים אף גבר לא הקריא לי סיפור במיטה. אפילו לא במיטה שהיא
לא כל כך נוחה - באף מיטה.
אפילו לא על איזה ספה.
אבל ספה בעצם לא הייתה מספקת אותי. אני רוצה מיטה.
אני לא יודעת למה זה עוד לא קרה, הקראת הסיפורים המיוחלת הזו.
זה לא חלום כל כך מסובך. הוא לא מצריך תקציב מיוחד, הוא רק
מצריך גבר ומיטה.
אבל לא כל גבר.
גבר שאוהב אותי
ושאני אוהבת אותו.
ולא כל מיטה, מיטה נוחה.
אולי בעניין המיטה אני אהיה מוכנה להתפשר.
אנשים אומרים שיש לי דרישות גבוהות מדי, אבל האמת, אני לא
חושבת שמיטה נוחה זו דרישה מוגזמת.