היא העלתה עוד שני  קילוגרמים, אבל בשל משקלה הרב לא היה ניתן
להבחין בכמה קילוגרמים פחות, או יותר.
הוא ישב מולה, ראה איך היא מתנדנדת בכבדות בכיסא הנדנדה הישן
שהורישו מהוריו, הוא נזכר בפעם הראשונה שבה הוא ראה אותה,
כשהיא הייתה צעירה, היא ישבה על הכיסא האמצעי בתחנת האוטובוס,
לבדה, מחכה למין ישועה שתגיע.
הוא עבר שם "במקרה" עם הסוסיתא שלו מתחיל איתה ומציע לה טרמפ
לעולם שלו היא חיכתה, בהתחלה הוא לקח אותה הביתה, משם הכל
התחיל. למחרת הוא שוב עבר באותה התחנה באותה השעה עם אותה
הסוסיתא המצוחצחת שלו ושוב ב"מקרה" וראה אותה יושבת לה בודדה
בכיסא האמצעי, והיא  כמובן בפניה הצנועות למדיי עלתה למכוניתו
ונסעה  איתו הביתה.
הוא נזכר שהוא אהב לקחת אותה הביתה, שמספיק היה לו שתשב במושב
לידו והוא כבר היה מתעופף לו לעולמות אחרים. הוא נזכר בבושם
שהיה לה, בושם שכבר היום לא מייצרים.
בפעם השלישית והפעם הוא לא עבר שם כל כך במקרה, הוא חיכה לה,
למעשה הוא ישב במכוניתו כשעה עגולה שלמה אבל היא לא הגיעה.
בהתחלה הוא חשב שהיא לקחה את האוטובוס אבל אז הוא חשב על זה
שהיא כבר יודעת שהוא יבוא. הוא לא הבין. הוא שוב נזכר בריח
הבושם שנדף מגופה רק אתמול. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו שהוא
התאהב באישה בזמן כל כך קצר וידע שהפעם הוא לא הולך להזניח את
העניין.
הוא הסתכל עליה מתנדנדת בכבדות בכיסא ונזכר שלמחרת שהוא ראה
אותה בתחנה, הוא כל כך שמח לקחת אותה טרמפ הביתה עד כדי כך
שהוא לא שם לב שנגמר לו הדלק.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיו. "המשלוח הגיע" קראה אישתו
בהתלהבות נחותה. הם קמו מהסלון לעבר הדלת, היא פתחה את הדלת
וקבלה את קופסת הקרטון הענקית שהזמינה לפני שבועיים. בעלה סחב
אותה לסלון. הוא הניח את החבילה הכבדה על הרצפה ופתח את האריזה
הקשה. הוא שתק לרגע, הוא היה מופתע... אבל הוא לא שאל אותה
למה. הוא קם לחבק אותה והפעם דיבר ביתר עדינות  " זה בסדר
חומד... זה בסדר.. הוא התכוון- בשיא הכינות.. לא היית צריכה
לקנות את זה..., למרות שאני יודע שזה חשוב.  את לא צריכה את
ההליכון הזה ..
באמת.".