[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
עטלף באביב

1. פרולוג

תא הטלפון חיכה לי בערך עשרים מטרים במורד הרחוב. אולי שלושים.
משהו בין עשרים לחמישים, על כל פנים, התקשיתי קצת לאמוד את זה
עם העין העיוורת והראש המפוצץ שלי. הערכתי שאני אגיע אליו לפני
הזריחה עם קצת מאמץ.
התקדמתי עוד קצת, נאלצתי לעצור וחיפשתי משהו להישען עליו.
הייתה רק המדרכה, אז ירדתי ותפסתי אותה בשתי הידיים והיא ניסתה
להתחמק. הידיים התמלאו בטינופת חמימה. בהיתי בטיפות שטפטפו להן
מהחתך הפעור בצד המצח שלי.
"טיפש!"
בהתחלה חשבתי שמישהו צעק עליי מרכב חולף, ואז הבנתי שאני אמרתי
את זה. לא משנה, זה היה נכון.
הייתי צריך לנוח כמה דקות ואז קמתי והמשכתי לכיוון הטלפון,
מתאמץ ללכת זקוף ולא להתנדנד. אמנם הרחוב היה ריק לגמרי והלילה
היה חשוך, אבל עדיף לא למשוך יותר מדי תשומת לב. מקסימום מישהו
יחשוב שזה שיכור או הומלס, יש מספיק כאלה באזור הזה. ולפחות
לחלק מהם יש כמה צלעות שבורות בצד ימין, חתך מדמם בראש, ברך
אחת בזווית נגד כיוון השעון ומי יודע איזה נזק פנימי בדיוק.
הייתי צריך לעצור שוב ממש לפני תא הטלפון. מזמן לא חטפתי מכות
כאלה. כן, זה בהחלט לילה אדמדם ומיוחד, עם הרבה ביקורת סמויה.
הסתכלתי בהשתקפות שלי בשלולית צבעונית ושמנונית על הכביש:
פרצוף גדול, מבט ביקורתי, גילוח לא יזיק וגם כמה תפרים. עין
אחת עיוורת שישים אחוז, אבל לא רואים עליה את זה. וזה היה ככה
גם לפני אירועי הלילה.
גיששתי לתוך תא הטלפון וחייגתי את המספר של איזי. הקול המנומנם
ענה אחרי שמונה או תשעה צלצולים.
"הלו."
"איזי." השתעלתי לתוך השפופרת.
"אמממ, מי זה?"
"איגוד צרכני האלכוהול. זאת אזהרה אחרונה לפני שאנחנו סוגרים
לך את העסק."
שמעתי תנועה, כאילו הוא קם בבת אחת. קפיצי מיטה חורקים או אולי
הצלעות שלי. "ברי?"
"אני צריך אותך."
"איפה אתה?"
אמרתי לו לאן להגיע והוא אמר: "מה לעזאזל אתה עושה שם בשעה
כזאת? לא חשוב, תסביר לי אחר כך. אני בדרך."
יצאתי מתא הטלפון. הרחוב עדיין היה ריק. פנסי הרחוב לאורך
הכביש היו שבורים אחד כן, אחד לא. התיישבתי מתחת אחד שכן
ולחצתי בכוח על החתך בראש שלי. השתדלתי לנשום לאט ולזוז כמה
שפחות.
אחרי עשרים דקות נשמעה חריקת בלמים כשאיזי עצר את המכונית מטר
מהרגל שלי. "אלוהים!" הוא התנשף כשנכנסתי למושב הנוסע.
"אני יודע מה אתה חושב. הבחור השני נראה יותר גרוע." אמרתי
לו.
"מה לעזאזל, ברי? מה לעזאזל?"
"נתקלתי בכמה חבר'ה שלא אהבו את הבדיחה שלי על החזיר עם
הרגל-עץ."
"יא אללה, ברי, במה סיבכת את עצמך?" אמר איזי בעיניים אדומות.
"אני אסביר לך בדרך. קודם כל בוא נעוף מכאן."
איזי הכניס להילוך והתחיל לנסוע. "אני נוסע לבית חולים."
"לא כרגע." בחנתי במראה של המכונית את החתך במצח שלי. נראה
מכוער מאוד אבל שטחי. מישהו כיסח לי את הראש עם מוט ברזל, אבל
כנראה שהנפילה הייתה יותר גרועה מהמכה עצמה.
"ברי," הוא אמר לאט. "אני לא יודע מה בדיוק אתה מתכנן לעשות,
אבל זה יצטרך לחכות. אתה לא יכול לעשות את זה כרגע. אני צריך
לקחת אותך לבית חולים, שיבדקו אותך ויתפרו לך את הפנים. מי
יודע אם אין לך איזה דימום פנימי או זעזוע מוח."
"תן לי להסביר לך," אמרתי לו בשקט. "ואחרי זה נחליט. אוקיי?"
המכונית קרטעה קדימה. איזי שפשף ביד אחת את עיניו
הבדרך-כלל-שחורות, כרגע-אדמדמות.
"לאן לנסוע בינתיים?" שאל.
"צפונה לכביש החוף. ואל תיסע מהר מדי."
"אוקיי," הוא אמר, כשהמכונית מתגלגלת לדרכה, לא מהר מדי ובכל
זאת מתלוננת. "אני מקשיב."



2. בחורה לבנה  עם שיער שחור

בחורה אחת עם שיער שחור מופיעה, וככה הכול מתחיל.
היה לפנות-ערב אדמדם, והוא מצא אותי על הבר בהיידאאוט, שם
ישבתי והתעמקתי בספל ריק שהיה מונח מולי. כמה דקות לפני כן היה
שם קפה שחור, מהסוג שמבשלים על אש קטנה ולא מהסוג שאתה מוצא על
הבר בפאב שכונתי בדרום תל אביב. זו גם הסיבה שאיזי לא מרשה לי
להכין עוד קפה. הוא אומר שהדבר הזה שאני מבשל מפיץ ריח נוראי
בכל הבר, ואנשים שמריחים את הריח הזה מתחילים לגדל בתת-הכרה
שלהם קונוטאציות של טיולים בסיני ושל אוהלים בטירונות ואז בא
להם להיות במקום אחר ואני מבריח את הלקוחות שלנו. וחוץ מזה הוא
טוען שזה לא בריא לי ושאני שותה יותר מדי קפה ופחות מדי
אלכוהול יחסית לאחד שמנהל פאב.
איזי התחיל לקרוא כל מיני ספרוני-פלא כאלה, על הצלחה בעסקים
ופסיכולוגיה של שיווק. הוא מתעקש שהפאב שלנו יושב על מיליונים
אבל אנחנו לא מצליחים להוציא ממנו את מלוא הפוטנציאל. בינתיים
התוצאה היחידה היא שהעסקים עדיין על הפנים, ולי יש ספל של בוץ
שבו אני יכול מקסימום לנסות לקרוא לעצמי את העתיד.
עוד היה מוקדם, וההייד-אאוט היה פחות או יותר ריק. קהל היעד
היה מורכב מאיזי, לובש את פרצוף הבארמן המושקע שלו - זה שאומר
'בוא ושפוך עליי את צרותיך' - שניים-שלושה פועלי-בניין שעצרו
לשתות בירה אחרי העבודה, וסטודנט אחד עם החברה שלו שצחקקו
בפינה.
"רציתי לדבר איתך על משהו." שאל איזי אגב סידור הבקבוקים מעברו
השני של הבאר. "אני חושב להעסיק מלצרית."
"בשביל מה אנחנו צריכים עוד אחת? זה מקום קטן."
"קטן אבל תופס תאוצה, ברי. ואתה לא רוצה להגיש לשולחנות בעצמך,
נכון?" הוא הביט לתוך הכוס בעיון רב, כאילו הוא מצפה למצוא שם
משהו.
"מה עם הילד הזה שמסתובב פה?" היה נדמה לי שכבר היה לנו מלצר
או משהו, איזה משנה-איזי מרוח-פרצוף ומחוצ'קן כזה שהיה מסתובב
פה לפעמים ושובר כוסות.
"מי? רוזנפלד?"
"כן, נו, החצי-משרה הזה. כבר לא טוב?"
"קודם כל, כבר שבוע שהוא לא עובד כאן."
"אה."
הצצתי עוד פעם לתוך ספל-הבוץ שלי. הקפה הדרוזי המשובח הזה, שאי
אפשר להשיג בתל אביב או בעצם בשום מקום באיזור המרכז, היה חרוש
בכל מיני צורות פתלתלות. הלוואי שהייתי זוכר בדיוק איזה, כי
בטח הייתה לו משמעות. כוננות אדומה. קורא-בקפה ממוצע שהיה מעיף
בו מבט היה צורח ורץ כמו טיל למקלט הסמוך.
"תשמע ברי," איזי רכן על הדלפק לעברי. "רוזנפלד הוא ילד נחמד.
הוא שבר פה יותר כוסות ממה שאתה שברת פרצופים, כן, אבל לא על
זה אני מדבר. אני פשוט חושב שהגיע הזמן שנתחיל להיות יותר
רציניים בקשר למקום הזה."
"זה בדיוק מה שאמרת לפני שהבאת לפה את הטבח ההוא, אז כשהיה לך
את הרעיון הגאוני של הפלטות המטוגנות. מה שמזכיר לי, מתי
הביקורת הבאה של משרד הבריאות? כי אז הם עשו לנו טובה אבל עוד
פדיחה כזאת והם סוגרים אותנו סופית."
"זה היה ביצוע גרוע של רעיון טוב." אמר איזי באדישות. "מה שאני
אומר זה שבסך הכול... כמה זמן מאז שפתחנו את המקום?"
"יותר מדי."
"...אני חושב שהגיע הזמן להיכנס יותר עמוק לעסקי-האוכל."
"אתה יכול להיכנס עמוק עמוק, לאן שאתה רוצה. אני אחזיק בשבילך
פנס בכניסה כשתרצה לצאת."
"אתה יודע," איזי המשיך, מתעלם לגמרי ממה שאמרתי, "תיקח לדוגמא
את החבר'ה שיושבים שם." הוא החווה לעבר הפועלים. "הם אחרי יום
עבודה קשה, והם לא רוצים להיכנס לפה ולראות את הפרצוף-חמאה של
רוזנפלד, ת'מבין? אנחנו צריכים משהו שמביא לקוחות."
"ומה זה יהיה בדיוק?" שאלתי אותו. "המזג החברותי שלי, או המראה
היפה שלך?"
"זה בדיוק מה שאני אומר. צריכים להביא לפה שינוי. משהו חדש.
בגלל זה אני חושב על בחורה."
זה היה הרגע שבו הדלת נפתחה. ומיד נסגרה שוב. מהר ושקט כמו
הרוח.
לבחורה שנכנסה היה שיער שחור ארוך, כל כך שחור שחתיכת פחם
הייתה משאירה עליו סימן בהיר. הפנים שלה, להבדיל, היו לבנים
כמו גוויה. הייתי חושב שזה איפור אם לא הייתי רואה גם את
הצוואר והזרועות שלה, שהיו לבנים באותה קיצוניות שבה השיער שלה
היה שחור. התמונה הושלמה על-ידי נזם גדול ולדעתי גם מכוער מאוד
בנחיר הימני שלה, ועוד איזה שיבר בסנטר, ישר מתחת לשפה. הנזם
רעד כשהיא התנשפה. רק דבר אחד היה חסר לה בשביל להיות איור
גותי מושלם: שמלה שחורה של מכשפה עם ברדס. במקום זה היא לבשה
סקיני ג'ינס כחול-כהה וגופיה שחורה. הם ישבו עליה טוב. אולי
טוב מדי.
הבחורה התנשפה עוד טיפ-טיפה ונשענה על הקיר; מכתפה השתלשל תיק
נשי קטן ומרובע מעור שחור מבריק, ועליו הבריק קישוט מתכת
מצועצע. נראה לרגע כמו סיכה של יחידה מובחרת אבל במבט שני זה
היה עטלף גדול ומרושע, עם כנפיים פרושות וניבים חשופים. נו,
כמובן.
ואז ראיתי את העיניים שלה, ומשהו שם תפס אותי. מעל כל הפירסינג
ומאחורי מחסום כבד של צללית סגולה, הבהבו שני גלגלים ירוקים
כהים. ניצוצות של אור שחו בהם מפה לשם ומשם לפה.
יקי בן דויד היה נוהג לסווג אנשים בצורת חיות. תסתכל עליו טוב
ותסיק את המסקנות. יש את השור הזועם - לידו תתנהג בזהירות; עם
העכברוש תהיה תקיף; עם השועל, אל תאמין לאף מילה; ולגבי הכריש,
תכה ראשון ותכה על מנת להרוג.
"אנטילופה." זה נפלט לי בקול רם, כמו שקורה לי לפעמים כשאני לא
נזהר עם ההרהורים שלי. אבל לא נראה היה שמישהו שמע.
לא עטלף. אנטילופה. הרגליים הארוכות, הגוף הרזה והגמיש
והעיניים האלה. אנטילופה שרוצה שיחשבו שהיא עטלף. אולי ביער
הספציפי שלה, עטלפים זוכים ליחס יותר טוב.
האנטילופה הזאת התנשפה, נשענה על הקיר, שפתיים קפוצות, עיניים
בוחנות. הכול בתנועות קטנות וכמעט בלתי-מורגשות. נגמר לה
היער.
ואז היא מצמצה והכול נעלם.
היא התקדמה בהילוך קליל לעבר הבאר. הראש שלה הסתובב בתנועה
איטית, כך שיכולתי לראות פס אחד של לבן חולני בשיער השחור שלה.
זה לא עזר לי. היא התיישבה על ידי, וגם זה לא עזר.
"בקיצור," המשיך איזי את השיחה מהמקום שנקטעה. "אני רק אומר
שכלכלית, צריך לחשוב על זה. זה יכול להיות דבר טוב. מה
בשבילך?" הוא פנה לבחורה.
"מה טוב לשתות פה?" היא שאלה.
"בשבילך, אני מוכן לקחת צ'אנס. שתית פעם 'הסיוט של חארקר'?"
היא הניעה את ראשה לצדדים, לאט, בלי להזיז את העיניים או שום
שריר אחר בפניה.
"אם ג'ימי בים ובלאדי מרי היו עושים ילד, אז זה החבר הדמיוני
שהוא היה ממציא." אמר איזי.
היא לא חייכה, ואמרה "לך על זה." בשוויון נפש.
איזי הלך לערבב את השטות שהוא המציא הרגע, והבחורה הסתובבה על
הכיסא ונשענה על הבאר, מניחה רגל על רגל; קיוויתי שאין שום
משמעות מאחורי התנוחה הזאת. עיוור או לא עיוור, הייתי מודע
טוב-טוב לזה שהערפדית מביטה בי מזווית העיניים שלה, המופצצות
בצללית סגולה, ומשום מה זה לא החמיא לי.
עברו כמה דקות של שתיקה. חשבתי על יקי בן-דוד כשהיא דיברה
פתאום. רק מילה אחת.
"חם."
לא עניתי.
"רוח, אבל עדיין חם. אמרו שירד גשם, אבל לא." היא המשיכה.
הנהנתי, כשאני מעריך שעדיין אי אפשר לפרש את זה כאקט של
תקשורת.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
"ברי." עניתי. "לוין." בלי לחשוב. משהו בקול שלה גרם לי לענות,
וכמה שיותר מהר.
"אתה עובד פה, ברי?" היא שאלה. היה לה קול עמוק, מתנגן, עם
יותר מרובד אחד של עומק, ולכל רובד משמעות משלו.
הבטתי בה. היו לה פנים יפים מאחורי כל הברזלים. היא נראתה
טיפ-טיפה מבוגרת מדי בשביל הקטע הזה של 'ההורים שלי מאוד
כועסים עליי ואני צריכה את החופש שלי'.
"אפשר לומר." עניתי לה.
"הממ. אתה בטח זה שאחראי לאבטחה. לשמור על הסדר. שלא יעשו
בעיות, וכל זה."
"למה את חושבת?"
"אתה נראה ככה. בגודל המתאים." עכשיו היא כן חייכה. זה היה
חיוך נחמד. "בטח היית מתאגרף או משהו?"
"או משהו."
איזי גחגך מאחורי הבר והמשיך לערבב את הסיוט ההוא שלו.
"למה אתה יושב עם הגב לדלת?" שאלה הבחורה.
"זה הצד הכי יפה שלי."
"על זה אפשר להתווכח." היא אמרה בקול שנועד להישמע אבל רק אם
מקשיבים טוב-טוב.
"כלומר," היא המשיכה, "לא היה יותר מקצועי מצדך לשבת לכיוון
הדלת? לראות את מי שנכנס?" היא התמתחה קצת, ופס צר ולבן נחשף
מהגב שלה, בין הגופייה לג'ינס. היה שם קעקוע קטן ומעניין. מין
סמל מיסטי, עם עין גדולה באמצע.
"אולי גם לך יש עיניים בגב." אמרה. זה התחיל להיות קצת-קצת
מתגרה מצידה.
"אם כבר את שואלת, אז ממש לא." הסעתי את המשקע של הקפה בספל
שלי מימין לשמאל ומשמאל לימין ובמעגלים. "בקושי יש לי את שתי
העיניים האלה בראש."
"באמת?"
"עיוורון של שישים אחוז בעין שמאל. רשמי, עם מסמכים והכול."
"מצטערת."
"זה לא באשמתך."
"התכוונתי שאני מצטערת לשמוע. איך זה קרה?"
"פתחתי אותה בבוקר הלא נכון."
הנה החיוך היפה שלה עוד פעם, ללא טיפת ציניות. "אתה עוין."
"לא משהו אישי. אני סתם לא אוהב פירסינג."
"לא הבנת אותי. זאת הייתה מחמאה."
עזבתי את ספל הבוץ נטול-העתידות. הפועלים כבר עזבו, ושני
הצעירים בפינה היו בעולם פרטי משלהם עם חוקי פיזיקה משלו.  
"ברי זה קיצור של משהו?"
"ברהמס."
"זה שם אמיתי? או שזה כינוי כזה של עבודה?"
"לאבא שלי היה יום גרוע כשהוא חשב על השם הזה."
"אני ניקול. חברים שלי קוראים לי ניקי."
"אז שלום ניקול." היא לא הבינה את הרמז או אולי בחרה להתעלם
ממנו. בכל מקרה, ההתנגדות שלי כבר התחילה להיחלש באופן ניכר
בשלב הזה. וכשאני אומר השלב הזה, אני מתכוון לשלב שהתחיל מאז
שהיא הראתה לי את הקעקוע על הגב שלה.
הדבר האחרון שזכור לי מהשיחה הזאת הוא שהיא שאלה אותי בצורה
ברורה, כמה בעיות היא אמורה לעשות עד שאני אתחיל לעשות את
העבודה שלי ואקח אותה החוצה.
כן, ניקול. עשית בעיות, את עושה אותן עכשיו, ובעיקר - את עומדת
לעשות אותן. ואתה טיפש, ברי לוין. טיפש.



בפעם השנייה תוך זמן קצר מאוד, מצאתי את עצמי נזכר ביקי
בן-דוד. אני חושב עליו  מדי פעם, ברגעים כאלה של ריקנות
וחוסר-תוחלת, שמהם יש לי יותר מדי בזמן האחרון. יקי היה ראש
הצוות המיוחד שעבדתי בו, ביחידה המבצעית של השירות.
בתחילת ההכשרה, יקי סיפר לנו על בחור אחד שנחשב לעילוי ביחידה
לאבטחת אישים. יום אחד - ככה אומר יקי - המאבטח הולך שני מטר
מאחורי האישיות שלו, ולפתע פתאום בלי סיבה נראית לעין מסתער על
מישהו מהקהל, מפיל אותו ומצמיד אותו לקרקע. אף אחד אחר לא ראה
כלום; כולם פועלים לפי הנוהל ומטיסים משם את האישיות, הבחור
מסיים לעצור את הטיפוס ההוא, כל העולם מסתכל ומצביע וצורח,
וראש החוליה ניגש אליו ומתכונן לבעוט בו למוות - כשהבחור מושך
ומוציא מתחת למעיל של החשוד גרזן ביתי באורך חצי מטר. מסתבר
שהטיפוס הזה היה קצת בלתי-יציב, ותכנן לצאת למקום ציבורי
ולחטוב מישהו, סתם בשביל תשומת לב.
ואז כולם שואלים את המאבטח הזה איך הוא ידע. ומה הוא אומר?
"פשוט ידעתי". תחושת בטן, אם תרצו.
ידעתי, מהרגע הראשון, שמשהו לא בסדר נגרר אחרי הבחורה הזאת עם
השיער השחור שקוראת לעצמה ניקול. משהו קטן ואפל שמתחבא מאחורי
העיניים שלה, מציץ מבין האצבעות, מנתר על הצוואר שלה כשהיא
נושמת. תחושת בטן, אם תרצו.
אבל העניין הוא שכשאתה שושואיסט לשעבר, חצי-עיוור, צורך
ניקוטין כמו כפר של כורים מקסיקנים ועם בעיה מוזרה של קפאין,
שגר בחדר וחצי מתפורר ורקוב כמו החיים שלך, מעל הפאב שהוא חצי
שלך וחצי של החבר היחיד שלך בעולם - נו טוב, חשבתי, מה זה כבר
עוד קצת צרות.
ויקי בן-דויד לא היה שם להזהיר אותי. הוא לא היה בשום מקום
יותר, כשחושבים על זה -  לא בצד הזה של האדמה.
אז לקחתי אותה הביתה. אליי הביתה, שזה שתי קומות מעל הפאב.
באור שקיעה אדמדם וגוסס מנומר בסילונים של אבק כבד ושמנוני,
היא הראתה לי את שאר הקעקועים שלה.
ואז התעוררתי והיא כבר לא היתה שם.



3. אסור לדבר עם זרים

הרצפה של ההיידאאוט עוד הבהיקה מהשטיפה שאיזי הקפיד עליה לפני
שהתנדף. התחלה של בוקר אביך ואפור הסתננה דרך החלונות. הפאב
נסגר לפני כשעה. לא היה שם אף אחד לקבל את פניי כשירדתי
במדרגות, חוץ מיער של רגליים של הכיסאות ההפוכים על השולחנות.
זה דווקא התאים לי. פילסתי לי נתיב בג'ונגל הכלונסאות אל
מאחורי הבר, איפה שאיזי שמר צנצנת של הקפה הדרוזי שהוא הקציב
לי במשורה.
כשהתחלתי להכין את הקפה ראיתי חתיכת נייר-עיתון דבוקה לתחתית
של הצנצנת. לקחתי אותה; זה היה תשבץ הגיון שהתעסקתי איתו לפני
שבועיים, באמת תהיתי לאן הוא נעלם לי. בינתיים הצלחתי לפתור רק
את חמש מאוזן: צי בוביל חוזר לשדוד בנקים. ל-י-ב-ו-ב-י-ץ,
כמובן. הסנפתי את הקפה שעוד ביעבע, והתעמקתי קצת בשבע מאונך:
לא רחבות מכדי להקשות את החיים. ארבע אותיות, מתחיל באות
האחרונה של חמש מאוזן, כלומר צ', בהנחה שפתרתי את זה נכון.
אחרי כמה דקות של התעמקות במי או מה לא מספיק רחבות מכדי
להקשות את החיים, באה הרגשה נוראה של מיאוס והשתלטה עליי.
פתאום הרגשתי כמו מישהו שמסתכל על עצמו מבחוץ.
"אוף, לעזאזל." אמרתי בקול רם והשלכתי את הספל. הוא התנפץ
והקפה השחור כדיו ניתז על הרצפה הנקייה. איזי יהרוג אותי.
קימטתי את התשבץ ודחפתי אותו לכיס. יצאתי החוצה, נעלתי את הדלת
מאחוריי והתחלתי ללכת. הגיע הזמן לארוחת בוקר, סיבוב של בוקר,
סיגריה של בוקר, אולי אפילו תופיע מולי איזו חמימות אנושית של
בוקר.
הכול בחוץ היה תכלכל וחיוור, כמו שבדרך כלל קורה מוקדם בבוקר.
כמה מכוניות כבר זרמו בכבישים, ציפורי-עמל שהשכילו להביס את
הפקקים של הבוקר. אנשים רגילים במכוניות רגילות בדרך לעבודות
רגילות, שותים קפה רגיל מספלי נייר רגילים.
החלטתי שגם אני רוצה משהו רגיל, ועם קצת מזל זה יחזיק מעמד.
אולי אפילו עד הצהריים.
זרקתי את בדל הסיגריה לבור ביוב פתוח ועצרתי בדוכן בורקס בשביל
לקנות תחליף-קפה, מה שאיזי קורא 'קפה-גמילה'. הילד שנתן לי את
ספל הנייר נמנע מלהסתכל עליי ישירות, שלא לבזבז אף שנייה על
הפנים שמאחורי הקול. כל מה שהוא ראה זה לקוח, וזמן זה כסף. זה
חמימות אנושית בשבילך. מסכן, בטח יש לו בוקר עמוס.
על המדרכה היו כמה שולחנות וכסאות פלסטיק, אבל החלטתי שזה בטח
לא נועד בשביל לקוחות כמוני. נשענתי על מעקה, כשכל השאיפות שלי
באותו רגע מסתכמות בקפה המחורבן הזה, וחיכיתי שאולי הסימפוניה
של התנועה ברחוב תשלח אליי, רנדומלית, כמה תשובות.
אוקיי, אז היה לי סיפור עם בחורה, בחורה משונה אפילו, ובבוקר
היא לא הייתה וזה הכול. על פניו זה לא נראה כמו משהו שצריך
להתעכב עליו יותר מדי. אלא שמשהו בחושים שלי לא הסכים לחתום על
זה.
מה היה בבחורה הזאת? ניקול, היא אמרה שקוראים לה. זה לא השם
האמיתי שלה, כמובן. מה הייתה הבעיה שלה? ממי או ממה היא בורחת,
ולמה?
"בוקר." אמר מישהו לידי. הוא עמד ממש קרוב אליי, ואני אפילו לא
ראיתי אותו מתקרב. העין השמאלית הארורה.
הצצתי לעברו ונתקלתי במשקפי שמש שנראו כאילו באו בחבילה עם
סרבל טיסה ומטוס קרב. הברנש מאחוריהם נראה לקראת סוף השלושים
שלו, ומרגיש טוב מאוד עם זה. הוא עמד ישר, פיו קו-פלס של
נחרצות, ידיו שלובות מאחורי גבו ברשמיות פרטית.
"זה מה שאומרים." עניתי. זה בלבל אותו קצת.
"...כן," אמר לבסוף בחיוך מאולץ. היה לו קול שקט ורגוע מאוד,
כאילו הוא לא שוקל אפילו את האפשרות שמישהו חס וחלילה לא מקשיב
לו. "הקפה שלהם שווה משהו?"
"רק אם שותים אותו. אחרת זה פשוט לא עושה את זה."
"אתה בחור מצחיק," הוא ציין. לגמתי מהקפה.
"חכה לי פה שנייה," אמר, "אני הולך לקנות לי אחד."
"אני לא ממהר לשום מקום." הגבתי, אבל היה ברור שהוא לא מצפה
שאני אעז לזוז מכאן בלי אישור שלו. זה היה מין מבחן אופי כזה,
ואני החלטתי לשחק אותו לפחות במשך הדקות הבאות.
הוא הלך וחזר כעבור דקה עם ספל נייר, כמו שלי. שתה קצת ומצמץ
בשפתיו בנימוס. "לא רע."
"שמח שיכולתי לעזור."
הוא הנהן ולכמה דקות שתה בשקט. כל עוד זה הסתכם בזה לא הייתה
לי שום התנגדות. עדיין אין חוק שאוסר לפתוח בשיחה עם מישהו
ברחוב. בימים אלו, או שכולם חברים שלי או שאף אחד לא.
"אני רוצה לדבר איתך על בחורה מסוימת ששנינו מכירים." אמר
הטייס, עדיין בקול הרגוע וההחלטי הזה. "גבוהה, שיער ארוך ושחור
מאוד, צבוע בצורה מזעזעת. תכשיטים גועליים כאלה. נאה למדי, אבל
הופעה שנראית כמו משהו שיצא מסרט אימה."
"פירסינג בפנים?"
הוא היסס שנייה. "יכול להיות, כן."
"בחיים לא ראיתי אותה."
אף שריר לא נע בפניו האלגנטיים והמחוטבים. "בסדר," הוא אמר.
"בסדר גמור. אני מדבר על האפשרות שאולי תראה אותה."
"למה לא על האפשרות שאני אזכה בפרס ישראל? זה יותר מעניין."
"שמע, אולי אתה רוצה להפסיק עם החוכמות עכשיו." הוא אמר והישיר
אליי את משקפי-שמשו.
ואולי לא, רציתי להגיד, אבל התאפקתי. עכשיו כבר הסתנן לקולו
שמץ של חריפות, וזה מן הסתם היה כל מה שהברנש הזה הזדקק לו עם
האנשים שהקיפו אותו ביום-יום. הכרתי את הטיפוס. מספר קשוח, ללא
ספק. הם יכולים להיות מישהו בכיר בעבודה, מישהו עם ברזלים
בצבא, אולי מדריך או מורה. מן הסתם היה בתוכו קול פנימי בלתי
מורגש שצייץ ללא הפסקה 'אתה תותח, אתה גדול, אתה ג'ון וויין'.
אחת ההנאות הנדירות של החיים היא לראות את הטיפוסים הקשוחים
האלה מחרבנים במכנסיים.
"תראה, ידידי," אמר הטייס. "יכולתי לחנטרש לך עכשיו איזה סיפור
על זה שזאת הבת שלי, שברחה מהבית והידרדרה לסמים ולזנות. אבל
אני לא רוצה לזלזל בך."
"אני נרגש."
"היא נתנה לך משהו?"
את השאלה הזאת הוא ירה מהר וללא אזהרה. בסדנאות חקירה קוראים
לזה 'דילוג'. הוא רצה להתרשם מהתגובה שלי.
כמה שניות של חוסר תנועה מוחלט עברו. אפילו הקפה הפסיק להעלות
אדים. ניהלנו קרב מבטים. על מה, לא היה לי מושג.
בסופו של דבר הטייס התנועע מעט על עומדו. "הבחורה הזאת חשובה.
אתה מבין?" פיו התעקל לשנייה בחצי חיוך, שלא נראה במקומו. "אני
יכול לראות שאתה טיפוס עם שכל. מה אתה צריך את הצרות האלה? זה
לא אכפת לי מה עשית איתה ולמה, באמת שלא. אני רק צריך לדעת
איפה היא עכשיו."
"לא."
"מה לא?"
"לא, אני לא מבין. ולא, אני לא חושב שהיא חשובה לך יותר ממשקפי
השמש האלה. ולא, אני לא ידיד שלך."
הטייס נסוג סנטימטר או שניים לאחור.
"הבנתי אותך." אמר.
"אני שמח בשבילך."
הוא העניק לי מין חיוך קפוא, מתריס. ואז הסתובב בחדות. "אנחנו
עוד נדבר", אמר לי הגב שלו. בכמה צעדים מהירים הוא נעלם מעבר
לפינה.
אני שמח בשבילך, רציתי לומר, כי אני ממש לא הבנתי כלום.
הייתה לי הרגשה מוזרה שגם אם אני אלך אחריו, ברגע שאני אגיע
לפינה ואסובב את הפרצוף שלי בעקבותיו הוא כבר לא יהיה שם.



כשחזרתי להייד-אאוט הייתה שעת צהריים. איזי בדיוק סיים לנקות
עוד פעם את הרצפה.
"ברי," הוא שאל אותי בלי שמץ התרגשות. "הייתה פה שלולית של קפה
על הרצפה. אתה יודע על זה משהו?"
"שלולית?"
"של קפה. על הריצפה."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה חייב לשאול אותי על כל דבר
קטן ומפגר שקורה לך?"
איזי נדחק מאחורי הדלפק והתחיל להכין קפה מהמכונה. "איפה
היית?" שאל.
"סתם. הסתובבתי."
הוא הושיט לי ספל קפה אחד. "קח. ותשתדל לא לשפוך את זה."
"איך מתקדם החיפוש אחרי המלצרית?" שאלתי אותו.
"תליתי כמה מודעות באזור. נראה מה יקרה עם זה. דרך אגב," חיוך
ממזרי התגנב לפרצופו. "שכחתי לשאול אותך. איך היה אתמול?"
"עזוב."
"עזבתי." אמר איזי ושאב את הקפה שלו ברעש.
"ראית פעם את הבחורה הזאת לפני כן?" שאלתי.
"מורטישיה אדמס? לא נראה לי. הייתי זוכר אותה." אמר איזי.
"אם היא תיכנס לפה עוד פעם כשאני לא אהיה, תחזיק אותה פה ותקרא
לי, אוקיי?"
"אין בעיה. מה הסיפור איתה בכלל?"
"אני לא יודע." אמרתי בשקט לתוך הקפה. "אבל אני רוצה לדעת."
ורצוי לפני שמישהו עם משקפי שמש ואגו של טייס יודיע לי, חשבתי.
שתיתי את הקפה.  
"דרך אגב, איילון התקשר." אמר איזי.
"מתי?"
"לפני שעה בערך. לא הייתה תשובה אצלך אז הוא התקשר אליי. הוא
אמר שהוא עובד פה בסביבה הערב ואולי הוא יקפוץ אלינו."
"טוב מאוד. כבר הרבה זמן לא ראיתי את הקאובוי הזקן הזה."
"אני חושב שהוא רוצה לנסות לשכנע אותך עוד פעם שתבוא לעבוד
אצלו." הוסיף איזי.
לא עניתי. איילון היה בכיר בשירות כשעבדתי שם. יצא לנו לעבוד
ביחד כמה פעמים, והקליק היה כמעט מההתחלה. אחרי שהוא פרש משם,
הוא פתח משרד חקירות ואבטחה פרטי, שכיום היה אחת החברות הכי
גדולות בתחום. הוא ניסה למשוך אותי אליו מאז שעזבתי את
השירות.
"דיברתי איתו על זה קצת." המשיך איזי. "הוא צריך מישהו על תקן
של יועץ אבטחה. יש איזה חוק חדש שמחייב אתרי תיירות ובתי מלון
לקבל איזשהו ייעוץ חיצוני..."
"אז מה הקשר אליי?"
"שום קשר אליך, אדון מומחה-מספר-אחת-של-השב"כ לכל מה שקשור
בלוחמה בטרור ברמת הפרט..."
"עזוב אותי מזה. וחוץ מזה אני לא המומחה מספר אחת." כל כך לא
רציתי לדבר על זה, כל כך לא רציתי לחשוב על דברים כאלה, והתחיל
לעלות לי על העצבים האופן שבו איזי, כמו איזה ילד עקשן, פשוט
לא מסכים לסתום את הפה שלו. "מתי אנחנו פותחים היום?" ניסיתי
לשנות נושא.
"בשבע. ואני אצטרך שתהיה פה," הוא אמר. "מתחיל להיות עמוס פה
בסופי שבוע."
"אין בעיה."
"אולי תלך לישון קצת?" שאל איזי.
"אתה לא צריך עזרה עם הספרים?"
"לא, עזוב. אתה יותר נחמד כשאתה ישן."



עליתי למעלה. נשכבתי על הפוטון ועצמתי עיניים.
שבע מאונך, לא רחבות מכדי להקשות על החיים. ארבע אותיות מתחיל
ב-צ'.
הסיפור של אתמול בלילה המשיך להציק לי, כאילו איזה ברז עמוק
בפנים לא סגור עד הסוף ומשהו מטפטף לי על הנשמה. דריפ, דריפ,
דריפ.
אוקיי. אז הבחורה הזאת הייתה מסובכת עם משהו. עדיין אי אפשר
לדעת מה. במבט ראשון היא אולי נראתה כמו טיפוס שאפשר לקשר עם
סמים, אבל אחרי הכול, אני זכיתי להכיר אותה קצת מעבר לזה, ואני
די בטוח שמבחינה זו היא הייתה נקייה.
אז מה?
הטיפוס שחיפש אותה לא היה סתם איזה מאהב קנאי או עוקב. יכולתי
לקלוט אותו. הוא היה מקצוען. לא כמוני, אבל מקצוען. מה שהוא
ניסה לעשות היה גישוש ראשוני, לראות אם אני קשור למה שהוא חושב
ואם אני מישהו שאפשר לדבר איתו. וביני לביני נאלצתי להודות
שמהמילים הספורות שהחלפנו, הוא בטח לא יצא עם מסקנות מעודדות
לגביי.
באותו רגע קלטתי משהו בעין הבריאה שלי. משהו כמו נצנוץ מתכתי
בין הספרים על המדף. ניגשתי לשם והזזתי הצידה את הכרך העבה של
כתבי מיקי ספילאני.
בין הספר לקיר היה תקוע תיק קטן ונשי מעור שחור. הרמתי אותו
והפכתי אותו לצד השני: הנה היא. סיכה גדולה ומכוערת בצורת עטלף
פרוש-כנפיים.
היא נתנה לך משהו?
אוי, לא.
את המדרגות למטה גמאתי בחמישה צעדים בערך, מחזיק את התיק של
ניקול כאילו הוא נגוע בצרעת או משהו. פתחתי בתנופה את הדלת
למשרד והיא כמעט נחבטה בקיר. מאחורי השולחן ישב איזי ורכן על
ספרי החשבונות.
"מה קורה." שאל בלי להרים את ראשו מהניירות.
זינקתי בצעד מהיר לעבר התמונה שהייתה תלויה על הקיר, חיקוי של
'הסתערות על גבעת סן חואן' של רמינגטון שאיזי קנה במכירת גראז'
לפני כמה שנים; הזזתי אותה הצידה ופתחתי את הכספת שמאחוריה.
עשיתי כל מאמץ אפשרי להימנע ממגע עם מה שרבץ בתוך התיק, ולא
לעשות שום ספקולציות. אני לא רוצה לדעת. זרקתי אותו פנימה
וסגרתי את הכספת בטריקה.
"מה זה?" איזי לא נראה מודאג או מוטרד, אף לא לשנייה.
"הבחורה שכחה את זה אצלי אתמול."
"מי? הגותית ההיא?"
"כן."
"מה יש שם?"
"לא יודע וגם לא רוצה לדעת. אנחנו לא מתעסקים עם זה."
"אהא."
שבע מאונך, לא רחבות מכדי להקשות על החיים: צ-ר-ו-ת. אולי לקח
לי קצת זמן אבל עליתי על זה.
הבחורה הזאת הייתה כבר מסובכת בצרות. זה היה כמעט נתון. לא
ידעתי מה בדיוק או כמה זה רציני. אבל מבחינתי, ממש לא אכפת לי
אם היא מתחמקת מהחבר הקנאי שלה או שאולי היא סוחרת בנשק
גרעיני: מה שזה לא יהיה, היא פשוט הלכה ו- באופן לא מטאפורי
בכלל - השאירה חתיכה קטנה מהצרות שלה אצלי.  



4. ריח של דם על הבוקר

מוזיקת בלוז איטית בפול-ווליום: 'הארלם נוקטורנו', בביצוע
מקהלת הארי ג'יימס. לילה בעיר, וההייד-אאוט מלא באנשים. קולות
צחוק, שיחה, צבעים וריחות. גלריית פרצופים שפשוט תענוג לשבת
בצד ולהסתכל. זה כל העניין בעצם. להסתכל, אבל מהצד. האריות בגן
חיות נורא יפים ומעניינים, אבל זו לא סיבה להיכנס לכלוב.
"איך המקום?" איילון נשען לאחור בנינוחות על הכיסא שלו.
"בסדר. איזי אומר שיש לנו עתיד."
"לא עושים לכם בלגן עם המיסים?"
"על זה תצטרך לדבר עם איזי. הוא זה שתכל'ס מנהל את המקום. אני
שותף סמוי או משהו כזה."
הוא גיחך. היה לו כשרון לעשות את זה בצורה מאוד רבת משמעות,
אבל בלי טיפת זלזול. תוצרת של שנים בחדרי חקירות
שטופי-פלואורצנט. כשדיברת עם איילון חשבת שאתה יודע בדיוק מה
הוא חושב, אבל בסוף קלטת - אם היה לך מזל - שזה מה שהוא רצה
שתחשוב.
"אז הפונקציה שלך היא - מה? לשבת ולשתות וויסקי ומדי פעם ללוות
מישהו החוצה?"
"קפה, לא וויסקי. חוץ מזה צריך לחיות ממשהו."
הוא הביט ישירות אליי, בלי למצמץ, חיוך דק מן הדק על פניו.
"ברהמס לוין." הוא לקח חופן כעכים מהצלוחית שעל השולחן. "צל"ש
רמטכ"ל. פרוייקט 'ווסת לחץ'. שב"כ, יחידה מבצעית. התמחה
בהסתוות, מעקב, לחימה אורבנית..."
"תצעק יותר חזק. אני חושב שהבחורה ההיא על הבאר לא שמעה."
אמרתי ביובש.
"...עובד על תקן של זורק-החוצה באיזה חורבת-אלכוהול בדרום תל
אביב."
"אני רציני, תצעק יותר חזק. היא חמודה הבחורה הזאת, אולי לפחות
ייצא לי מזה משהו."
הוא המשיך להביט עליי במבט שלו, המשועשע כמו סכין יפני,
אצבעותיו טוחנות את הכעכים לאבקה. "אתה יודע מה אני חושב?"
אמר. "שאתה נעול על המקום הזה כי פה אתה יכול סתם לשבת ולהסתכל
על אנשים. פה אתה יכול לתת לכל העולם לחלוף על פניך בלי להיות
מעורב. ואתה לא חייב כלום לאף אחד."
"איילון, תפסיק להפעיל עליי טכניקות חקירה. זה מעליב."
"מתי אתה בא לעבוד אצלי?" שאל כאילו בדרך-אגב.
"דיברנו על זה כבר."
"בסדר. דרך אגב," הוא לגם מהבירה שלו. "פגשתי את ריקי לפני כמה
ימים. אתה זוכר, האלמנה של יקי."
בן זונה. מלוכלך שכמוך.
"מסרה לך ד"ש. שאלה למה אתה לא בא לבקר מדי פעם."
"מה איתה?" זה היה תרגיל מסריח שאופייני לחוקרי שב"כ, וכמה
שרציתי לא יכולתי להישאר אדיש לגמרי לעומתו. ידעתי שהוא קורא
אותי עכשיו כמו ספר פתוח.
"בסדר. בסדר גמור אפילו. היא יוצאת מזה, לאט אבל יוצאת מזה."
הוא רכן אליי. "גם אתה צריך."
"אני יצאתי מזה מזמן." אמרתי לו. "אני אדם חדש. ברי לוין, דגם
משופר."
הוא צחק ללא הומור, ואז קם ולקח את הז'קט שלו מגב הכיסא. "אני
צריך ללכת," אמר. "תהיה איתי בקשר, ותחשוב על מה שאמרתי. יש ים
של עבודה באבטחת אישים, חקירות מיוחדות, אתה יודע."
"אפילו בשביל כאלה עם עין אחת?"
הוא לא העמיד פני מזועזע ולא עשה פאוזה דרמטית. "אני אארגן לך
משהו. אל תדאג. בשביל מה יש חברים?"
הוא עצר בבר להחליף מילה עם איזי לפני שעזב, והשאיר אותי שקוע
במחשבות. גמרתי את הקפה שלי. הצצתי לראות שאיזי מסתדר עם
העומס, ואז יצאתי החוצה והדלקתי סיגריה.
אוויר הלילה שקידם את פניי היה חם כרגיל. אביך, צמיגי, כמו
לנשום דרך גרביים מיוזעות. נשענתי על הקיר.
ואז זה התחיל. רק לעיתים נדירות הרגשת את זה עומד להתחיל -
בדרך כלל זה היה מתחיל בלי לשאול אותך ופתאום היית קולט שאתה
באמצע של זה.
בלי פתיח ובלי כתוביות התחיל פנס-הקסם לרוץ בתוך הראש שלי, על
ערפל אוורירי במקום מסך, והסרט שהתחיל לרוץ היה בשחור-לבן,
נטול עידון וקרוע בשוליים. שביל עפר זנוח בין גבעות השומרון;
יקי לבוש בגלאביה ארוכה, דהויה, השפם שמודבק לו לפרצוף נראה
טבעי לחלוטין והוא מושך בחבל מסביב צווארו של החמור שעומד
באמצע הכביש ומסרב לזוז; הג'יפ עוצר בחריקה והנהג צופר בחמת
זעם, מוציא את הראש מהחלון וצועק שטף קללות בערבית, ויקי מצידו
עונה לו בערבית במבטא כפרי מושלם - מה אני אעשה, לא זז הוואחש!
ומהמקום שאני שוכב בו בין השיחים יש לי זיהוי וודאי של ראש
הזרוע הצבאית של החמאס בנפה, יושב במושב האחורי ומדפדף בבלוק
כתיבה גדול וצהוב. אני רואה אותו דרך המשקפת ממש כאילו הוא כאן
לידי. רזה, חיוור, עיניים טרוטות. קצין המודיעין הבהיר לנו
שהוא לא יצא מהמרתף שלו, שממוקם איפשהו בעיר העתיקה, כבר חצי
שנה.  ויש לי בדיוק שבריר שנייה להביט בו מרחוק, מהצד, לפני
שאני מקבל אור ירוק ומתרומם לעמדת כריעה, כדי להימנע מהבולדרים
שחוסמים את קו הירי, ובתיאום מושלם אני מרסס את הצד האחורי של
הרכב ויקי מושך את המיקרו-עוזי מתחת לגלאבייה ומרסס אותו
מלפנים. טרררררר, כמו גבינה שווייצית הג'יפ הזה נראה, לא היה
צריך לוודא הריגה אפילו. רב-המחבלים הזה לא ידע מעולם מה פגע
בו, לא הספיק אפילו להניח את בלוק-הנייר.
רבע שעה אחר כך אנחנו כבר ברכב המילוט, בדרכנו חזרה אל גבולות
ההיגיון, ויקי מדליק לי סיגריה. היא נופלת לי איכשהו מהפה, ישר
על הגלאבייה שלו, והוא פשוט מרים אותה בשוויון נפש ומחזיר לי,
וממלמל - אני יודע, ילד, אני יודע.
מוזיקה של סוף, והנה הכתוביות. פינאל.
מה שהכי מוזר בעניין הזה? איך שזה פוגש אותך. זה לא ששמים לך
מדחום או משהו כזה. זה לא שאתה עונה על שאלון, ממלא טופס,
מצייר עץ. זה לא שיש בדיקת דם שבסופה בא מישהו בחלוק לבן ואומר
לך: אנו חוששים שיש לנו חדשות רעות, אתה לא קשוח כמו שחשבת,
אתה נמצא בדיוק סנטימטר אחד מתחת הקו שאנחנו דורשים, יש את
כולם ואז יש אותך, אתה מוצר פגום, ובשורה התחתונה אתה אחד מכך
וכך חיילים שמפתחים תסמונת בלה-בלה-בלה, וכך וכך, ופה ושם.
אתה ממשיך להגיד לעצמך עד שאתה משתכנע, שזה סתם. שזה לא רציני.
מנגנון הסתגלות עם פתיל ארוך מדי. סדרת אירועים בדידים שאין
ביניהם קשר, מושפעים על ידי גורמים חיצוניים. זה ככה אצל כולם,
ואתה הרי גם קודם היית קצת קשה-ריכוז. וזה מיותר להתעסק בזה
יותר מדי.
כן, זה מה שאתה אומר לעצמך.



השעה הייתה בסביבות ארבע בבוקר. נורא התחשק לי לסגור כבר, אבל
הבעיה הייתה שאנחנו פתוחים 'עד הלקוח האחרון' וכרגע האחרון
הייתה נועה.
נועה ישבה על הבר והסתכלה עליי במבט שהיא הייתה מגדירה 'מפתה'
ואילו אני הייתי מגדיר 'משתרמט'. היא הייתה מהקבועים שלנו.
כמעט כל ערב היא הייתה באה אלינו לשתות משהו, לפעמים עם חברות
ולפעמים בלי, ותמיד הייתה מביאה לנו המון פרנסה בגלל המוני
הגברברים שרדפו אחריה לכל מקום. היא הייתה בחורה יפה, את זה
אני לא מכחיש, אבל המבטים המשונים שהיא הייתה תוקעת בי גרמו לי
אי-נוחות. נועה הייתה איזה סוג של אמנית, אף פעם לא הצלחנו
להבין אם שחקנית או זמרת או פסלת או כלבויניקית של הכול. היא
יכלה לחיות עם זה כי אבא שלה היה מיליונר היי-טק, ובאדיבותו
הייתה לה דירת לופט מאאא-גניבה כזאת בפלורנטין, מלאה עד התקרה
בכל מיני גרוטאות שלטענתה היו אמנות פלסטית מסוג מאוד חדשני
ומקורי. אני יודע את זה כי פעמיים הייתי שם, פעם אחת כי היא
טענה שיש איזה סוטה שדופק לה על הדלת באמצע הלילה ובפעם השנייה
כדי לתקן לה סתימה באמבטיה, ובפעם השנייה היא קפצה לי על הגב
בצחקוק שובב מעושה כזה, בדיוק כשהתרוממתי מהאמבטיה, שדרך אגב
לא הייתה סתומה. חטפתי עם הראש מהמוט של הוילון של האמבטיה,
ונמלטתי משם.
איזי טען שהיא דלוקה עליי. אני טענתי שהיא סתם רוצה שיהיה לה
קטע עם מישהו שיש לו פאב, כי זה קטע של צעירים אמנים
תל-אביביים אוכלי-חינם וחסרי-אמביציה, שיש להם לופט בפלורנטין
ואת כל הזמן שבעולם לחפש את עצמם.
"הי ברי." היא אמרה בקול איטי ונמרח כשהתקרבתי לבר.
"הי נועה. את לא הולכת לישון היום?"
"לא לבד."
"לבד זה לגמרי חופשי, תאמיני לי."
"נכון אתה מלווה אותי הביתה?" היא שאלה בקול מתחנחן.
"עופי מכאן."
היא הביטה בי ממושכות ואז רוקנה את המשקה שלה בלגימה אחת, ירדה
מהכיסא והתקדמה לכיוון הדלת בהילוך כאילו-נעלב, הרבה-מתגרה.
"ברי, אם לא תיזהר אתה עלול לאבד אותי." זרקה. החיוך שלה לא
היה מחושב; הוא בא מאיזשהו מקום עמוק בפנים, שבו לא היה שום
דבר חוץ משביעות-רצון עצמית, הנאה מהחיים והמון אושר שלא צריך
תירוץ בשביל להיות קיים.
"לילה טוב, נועה."
היא יצאה ואיזי התחיל להפוך את הכיסאות על השולחנות. "יופי
ברי. מצויין. תבריח את הקבועה היחידה שלנו."
"אז מה אתה רוצה? שאני אזיין אותה כי זה יהיה טוב לעסקים?"
"זה יותר מדי לבקש?"
"אידיוט."
"אתה לא חייב ללכת אליה הביתה, מצידי אתם יכולים לעשות את זה
פה על הבר." הוא גיחך והפך עוד כיסא. "הלוואי עליי שיהיו לי את
הבעיות שלך קצת. שבחורות בלונדיניות עם גוף של דוגמנית יקפצו
עליי כשאני מתקן להם את האמבטיה... אתה יודע משהו, נראה לי
שראיתי פעם סרט כזה."
"לך תזדיין."
"תגיד לי, מה קורה לך היום? מה קפץ עליך?"
"צללי העבר." עניתי. הרגשתי עגמומי.
"אהא. ובמקרה שלך זה חתיכת צללים," ציין איזי לעצמו, בעודו
הופך את הכיסא האחרון על השולחן. "מצטער, ההיידאאוט סגור
להיום. בוקר טוב." אמר לעבר מישהו שפתח את הדלת, בלי להסתכל.
"ברי, אני לוקח מלצרית, אפילו שתיים, למה עוד לילה כזה... הלו!
אמרתי לך סגור, אתה לא מבין עברית?"
שני אנשים נכנסו. אחד מהם היה צעיר שחרחר, נמוך ודק; הוא נעמד
באמצע החדר ונתן מבט משועשע מסביבו, כאילו הוא לא מתרשם במיוחד
ממה שיש לנו להציע לו. השני היה ענק בהיר-שיער עם לסת מאסיבית,
והוא נראה הרבה פחות משועשע, ודי חסר סבלנות. הענק תפס עמדה
ליד הדלת בזרועות שלובות.  
"שתוק," הוא סינן לעבר איזי.
"סטאס, תתנהג יפה." אמר השחרחר, והבזיק חיוך שהזכיר לי יותר
מכל מישהו שמוכר דיסקים מזוייפים בתחנה המרכזית הישנה. "אני
חייב להתנצל, כן. לבחורים גדולים יש פיוזים קצרים."
"והם עושים המון רעש כשהם נופלים," עניתי לו.
סטאס תקע בי מבט שוטם. אבל הוא לא עשה אף צעד לעברי. זה אמר
הרבה.
הם עשו את ההצגה של המאסטר והבלאסטר. הגדול עשה את עצמו
מטומטם, אם במקרה לא היה כזה ממילא, כדי לתת שדרה לבחור השני
שהיה בעצם אלמנט הפחד העיקרי כאן. הקטן הוא זה שידבר. ידיו היו
שלובות מאחורי הגב; הוא הקפיד לא להראות לי אותן. הוא לא יחשוף
שום קלף אבל לא יהסס לשלוף בזוקה מהשרוול.
"למה שלא תשב, בעל-הבית." הקטן קרץ לעבר איזי. "שום צרות, שום
בעיות, יש לי דיבור ממש ממש קצר עם הבחור שלך פה ואנחנו
עפים."
"אין שום בעיה." הודיע איזי, מדגיש את  ה'שום'. הוא הוריד
בחזרה את הכיסא האחרון, התיישב ונשען לאחור. "אני תמיד נהנה
להסתכל על הדברים האלה מהצד."
"סבבה."
עכשיו הבחנתי בעוד מישהו,  שעמד ושמר מחוץ לדלת; דרך הזכוכית
יכולתי לראות את הגב שלו. לא הייתי בטוח אבל היה לי הרושם שכבר
ראיתי את הגב הזה היום בבוקר. הטייס.
"אני צריך עזרה ממך, בשביל לאתר משהו," אמר לי הבחור.
"תן לי לנחש. בחורה גבוהה, שיער שחור, מורטישיה אדמס."
"מה אמרתי לך, סטאס?" אמר הבחור לעבר הענק שעדיין שידר
וויבראציות שליליות ממקומו בפינה. "הבחור מבין עניין. אלא ש,
איך להגיד? הבחורה כבר לא הכי מעניינת אותי. מה שאני ממש צריך
עכשיו זה ה... איך קוראים לזה, נו, אתה יודע למה אני מתכוון."
"הקלטת." נהם סטאס.
אם הם אמרו את זה, סימן שהם בטוחים שזה אצלי. למה לא? זה באמת
אצלי. חשבתי שאם אני לא אחטט בתיק אז אולי הכול ייעלם. כמה
נאיבי מצדי.
"אכפת לך אם אני אדליק סיגריה?" ביקש איזי בנימוס מהצד.
"תרגיש חופשי. זה המקום שלך בכלל, לא? לא צריך לשאול. אני
אפילו אצטרף אליך עוד דקה." הבחור עשה הצגה של חברותיות ולקח
אותה עד הסוף. אפקט הבלבול שהוא קיווה להשיג, היה מבוזבז
עליי.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא
אצלי." דקלמתי, כמצופה.
"הבחורה אומרת שזה אצלך."  אמר סטאס.
"היא משקרת."
"סטאס," הנמוך הסתובב לעברו, "תרגיע, אוקיי? אני מדבר פה." הוא
סב חזרה אליי. "אוקיי, בעל-הבית. אני לא בטוח שאתה מבין.
ניסינו בטוב, לא רצית. מה שאני אומר, זה שעוד כמה דקות זה יהיה
אצלי, ואני והחבר שלך שמה נשב על סיגריה, נסיים, נגיד שלום
ונלך. או, שעוד כמה דקות זה יהיה אצלי... וכל השאר לא יקרה.
קומפרנדה?"
שתי ידיו היו פתוחות באוויר לפניו, כאילו כדי להסביר. הוא עמד
במרחק של מטר וחצי ממני, לא יותר; כל שיווי המשקל היה על רגל
ימין, ורגל שמאל היתה מונחת חצי-צעד לפניה.  העקב השמאלי
התרומם רק טיפ-טיפה מהרצפה, לא מספיק בשביל שהתנועה תהיה
מורגשת, ואצבעות כף הרגל היו מונחות בקלילות על הרצפה. עמידת
קיק-בוקסינג קלאסית.
יותר שקוף מזה הוא לא יכול היה להיות. הם לא היו חובבנים, אבל
גם לא מקצוענים גמורים. הדיבורים נגמרו.
"דחוף את זה." אמרתי לו בנונשלנטיות.
רגל שמאל נורתה לעברי בבעיטה קדמית מצליפה לכיוון הבטן; היא לא
פגעה ומיד אחריה טסה עוד בעיטה, הפעם בעיטה תאילנדית יותר
רצינית, עם כל התנופה והכוח, שנועדה לשבור לי את כלוב הצלעות.
בחורים בגודל שלו בדרך כלל מהירים. נשענתי אל תוך הבעיטה
ובלמתי אותה, יותר מהר ממה שהוא ציפה, ובאיחור הוא הבין שהוא
פספס עם הטווח שלו. זה קורה, כשבחור קטן כמוהו עומד מול בחור
גדול כמוני. הוא היה רחוק מדי, וניסה לקצר טווח עם אגרוף
ישיר.
התחמקתי והוא התבלבל. הוא לא היה מוכן לטכניקה ההתחמקות של
טאי-סאבאקי, התנועה המהירה, הסיבובית והחסכונית של האגן,
והאגרוף שלו נורה לתוך האוויר הריק. המרפק לא אוהב את זה.
הוא כמעט נידב לי את הזרוע שלו לתוך בריח. הכנסתי לו עם המרפק
בפרצוף רק כדי שיבין קצת את הטעות שלו. החבטה היכתה בו ישר
באף, והוא הוציא מעין גרגור שהיה יותר מהפתעה, פחות מכאב.
המשכתי את הבריח והטלתי אותו דרך הזרוע. היא עשה סיבוב שלם
באוויר לפני שהתרסק על הרצפה.
הסתובבתי מהר לעבר סטאס. הוא זינק מולי בתנוחה של מתאגרף,
המשקל לפנים, יד ימינו מגינה על הלסת והשמאלית מרחפת קדימה
ומוכנה להלום; הוא לא נע מהר מספיק, והרגליים שלו היו קרובות
מדי. בעיטת היוקו-גרי, בעיטת הקראטה הצידית שמסוגלת להעיף דלת
מציריה, תפסה אותו ברום הבטן והוא עף אחורה על כל המשקל שלו,
הוטח בקיר ונזל לרצפה, משמיע אנקת כאב של מישהו שמתאמץ להקיא.
הדלת נפתחה והטייס, ללא משקפי השמש הפעם, מיהר פנימה בסרבול;
ידו הבזיקה לעבר מותנו מתחת לז'קט החום שלו, ופניו
האריסטוקרטים המתנשאים הביעו כמעט מחאה כשאיזי טרק עליו את
הדלת בבעיטה. ראשו נחבט במשקוף ואיזי הסתער עליו, תולש את
האקדח מידו, ואז נכנס בו עם הכתף כמו רכז פוטבול מקצועי, הודף
אותו חזרה החוצה. הטייס התקפל לאחור, התגלגל פעם אחת על המדרכה
ונותר שרוע על גבו, בהלם מוחלט. לקח לו כמה שניות להתאושש,
והוא התחיל להתרומם בדיוק בזמן כדי לראות אותי בועט את משקלו
הראוי-לציון של סטאס דרך הדלת; ראיתי את עיניו נפערות כשהוא
תפס מה עומד לקרות, כמו הזאב מהסרטים המצויירים שמזהה סלע ענקי
עומד ליפול עליו, וזה היה קצת מצחיק אם זה לא היה עצוב. סטאס
נחת עליו כמו פסנתר מהקומה השמינית, ועשה המון רעש, ממש כמו
שהזהרתי אותם שיקרה. צריך להקשיב לבעל ניסיון.
סרקתי במהירות את הזירה. ערימת הידיים והרגליים שעל המדרכה
נאנקה וזזה קצת. הגמד הדברן התפתל על הרצפה, פרצופו נראה כמו
פזל שהורכב לא נכון. אוקיי, אז טעיתי קודם - הם כן חובבנים,
ולא שיש לי משהו מיוחד נגד חובבנים; הרי מישהו חייב להיות. אבל
שלא ידפקו לי כזאת פוזה.
איזי שרק בהתפעלות. "תראה תראה עם מה התחילו להסתובב בשביל
פרוטקשן!" הוא נופף באקדח הכבד והכסוף שבידו. "יש לנו פה אקדח
יריחו, תוצרת תע"ש. כמה פטריוטי מצדכם." בתנועות מהירות תלש את
המחסנית ופרק את האקדח.
הבחור הקטן עם הפה הגדול התרומם מהרצפה; אפו לא היה שבור אבל
התיז דם, והוא החזיק את מרפקו הימני ביד שמאל.
"כדאי שתיתן לי אותו." הוא אמר בשקט ובקול מאנפף.
איזי בעט את המחסנית אל מחוץ לדלת." אני אתן לך אותו לתוך
השיניים." איים.
"אתה לא יודע עם מה אתה מתעסק פה." הנימה הבדחנית נעלמה לגמרי
מקולו של הגמד והוא ירק קצת דם על הרצפה. "תן לי אותו."
"אני אתן אותו למשטרה כשהם יבואו."
"איזי." אמרתי בשקט.
"מה?"
"תתקע לו את האקדח במכנסיים ושיעוף מכאן."
איזי הרים לגמד את החולצה ותקע לו את האקדח בחגורה מאחור.
"וואלה, יש לך מזל שהחבר שלי במצב רוח טוב." הוא אמר כשהדף
אותו החוצה. "ועוד פעם תראו ת'פרצוף שלכם כאן, אני אשלח אתכם
הביתה עם האשכים תלויים לכם על האזניים!" צעק אחריהם.
"מה הם עושים?" שאלתי אותו.
"אוספים את עצמם מהרצפה והולכים. ודי מהר אפילו." איזי סגר
ונעל את הדלת ופנה אליי. "חשבתי שהדפקטים האלה עם הפרוטקשן
וויתרו אחרי הניסיון הקודם. לי אישית אף פעם לא נמאס לאסוף את
השיניים שלהם מהרצפה. ווי ווי, תראה איזה בלגאן עשו." הוא הציץ
החוצה מבעד לחלון. "חי חי חי, תראה אותם רצים. הנה, הם כבר
נעלמו."
"תשים עין על הדלת. אני תיכף חוזר."
"מה? ברי, חכה שנייה, לאן אתה הולך?" צעק אחריי.



5. קולנוע איכותי

עליתי במדרגות לדירה שלי בצעדים מדודים; היה לי מושג די ברור
של מה שמצפה לי שם, אבל היו כמה תרחישים אפשריים ולא רציתי
לשלול את האפשרות שהם השאירו אצלי במאורה מישהו, או משהו, עם
כוונות זדון.
בדקתי את הדלת שלי; היא הייתה נעולה. העפתי מבט מסביב. עכשיו
הצטערתי שהחלטתי לא להחזיק מאחורי הבאר איזה גז-מדמיע, כמו
שהרבה מאוד מנהלי-פאבים נוהגים לעשות (היה לי פעם מחבט
בייסבול, בעיקר בגלל הערך החזותי שלו, אבל לפני כמה שבועות
השתמשתי בו בשביל לתקן את הדלת של המקרר שנתקעה). הדבר הכי
קרוב לנשק שהיה פה היה מטף הכיבוי שהיה תקוע על הקיר במסדרון.
פתחתי את המנעול בשקט, האזנתי כמה שניות בתשומת לב ולאחר
שהייתי משוכנע שאין צליל ואין עונה חוץ מהג'וקים הקבועים שלי,
טענתי את המטף ופתחתי את הדלת בתנופה, מוכן לכסות בקצף כל מי
שיהיה שם בפנים.
זה היה צפוי למדי. הדירה שלי לא הייתה סמל הסדר והניקיון גם
בימים טובים, אבל לפחות זה היה הבלגן שלי. עכשיו זה היה בלגן
של מישהו אחר. כל מה שהיה אצלי, שזה לא הרבה, היה זרוק על
הרצפה בערימות חסרות-התחשבות, הפוכות ומנותצות. עשיתי להם
עבודה קלה מבחינת זה שלא היה לי יותר מדי מה להפוך. הם עשו
חיפוש יסודי. אפילו חתכו לי את המזרון, בני זונות.
עברתי על המקום במהירות, מפלס לי דרך בין ההריסות, כדי לוודא
שלא מתחבא לי עוד מישהו בשירותים ועוצר את הנשימה שלו כבר שעה.
לא היה. חיפשתי בנקודות אידיאליות למכשירי האזנה: שקעים
חשמליים, אדן החלון, אהילי מנורות. לא היו. מה שכן, הם לא חסו
אפילו על משחת השיניים שלי. חתכו את השפופרת לרוחב.
התיישבתי בכבדות על המזרן וחתיכות מילוי נורו ממנו וריחפו בחלל
האוויר. חפרתי בבלגן שעל הרצפה עד שמצאתי קופסת קאמל ששמרתי
לשעת מצוקה, והדלקתי אחת.
מן הסתם הם עשו את זה מוקדם יותר במהלך הערב, כשהייתי למטה,
והרעש מהפאב נתן להם כיסוי מושלם לעבוד. הם לא לקחו כלום. מה
שהם חיפשו היה מספיק קטן בשביל שיצטרכו לחפש בתוך המזרון, או
אפילו בתוך שפופרת של משחת שיניים. סליל של קלטת, למשל.
וכשלא מצאו, הם החליטו להפעיל שרירים. הם כמובן חיכו עד שנועה
עזבה. לא רע.
ירדתי חזרה למטה. איזי היה בעיצומו של הניקיון.
"מה קורה?" שאל קצרות.
"הם הפכו לי את הדירה."
"הפכו? למה? תגיד לי," הוא קימט את מצחו. "על מה הוא דיבר,
הרוסי ההוא? איזה קלטת?"
"מה ששמתי בכספת אתמול."
נכנסתי למשרד והוא נכנס אחריי. פניתי לעבר התמונה של רמינגטון.

"זאת אומרת שהם לא היו סתם חבר'ה חדשים בשכונה שמנסים לקחת
פרוטקשן?" שאל איזי.
"לא נראה לי, לא."
"ברי," איזי נשען על השולחן בהבעה מהורהרת. "זה מתחיל להישמע
לי יותר מדי מפחיד. אני חושב שהכי טוב להתקשר למשטרה."
"לא טוב בכלל."
"למה לא?"
פתחתי את הכספת. אני מניח שזה היה רגע טוב להיזכר שאנחנו לא
בסרט של האחים מרקס, אבל הסגנון לא ממש היה בראש מעייני
כשאמרתי: "זאת הייתה המשטרה."
"מה?!?"
הוצאתי את התיק של ניקול ופתחתי אותו. הפכתי אותו על השולחן,
וקלטת וידאו צנחה וקרקשה קצת על השולחן. קלטת וידאו, ולא יותר.
פשוטה ובלתי מזיקה למראה. כבר שמעתי דיבורים על זה שזו
טכנולוגיה גוססת, אבל היא שידרה אותו חיים ברורים על השולחן
שלי.
"כשהרמת לו את החולצה בשביל לתקוע את האקדח, ראיתי את התעודה.
היא היתה תלויה לו על הצוואר מתחת החולצה. חוץ מזה, בעיקר
שוטרים משתמשים ביריחו כיום."
"למה הם לא הזדהו?"
"...ולמה הם הפכו לי את הדירה? לא יודע. אולי לא היה להם צו
ולא התחשק להם לחכות. אבל..." הפכתי את הקלטת באוויר. "אני
מקווה שעוד שנייה נדע."
"חשבתי שאמרת שאנחנו לא מתעסקים עם זה," אמר איזי.
"אני יודע. אבל הם משום מה מניחים שאני יודע כבר, כך שקשה לי
לדמיין איזה נזק זה יכול לגרום... וחוץ מזה..."
"כן?" איזי הכיר אותי מספיק בשביל לדעת מתי אני לא רוצה
להמשיך. ואז תמיד היה ממשיך.
"ו... אם אני רוצה להישאר על אותה פלטפורמה איתם במשחק הזה,
אני צריך להבין במה מדובר."
דחפתי את הקלטת לווידאו. היא נבלעה בצליל מבשר-רעות.
במשך רגע ארוך הרגשתי שאיזי נועץ בי מבט. זה היה מבט מהסוג
שאתה עשוי לראות בבריכת שחייה עירונית, כשאבות מביטים בגאווה
בילדיהם הקופצים למים העמוקים ללא חשש. אם תעמוד ליד האבא הוא
יספר לך בדמעות אושר, איך הוא היה צריך לזרוק את הילד למים
בכוח פעם אחד פעם.
לבסוף הוא צחקק את הצחקוק היודע-כל שלו. "אתה יכול להיכנס עמוק
לאן שאתה רוצה. אני אחזיק בשבילך פנס בכניסה כשתרצה לצאת."
"חכמולוג. לאן אתה הולך?"
"אני הולך להשגיח על הדלת." אמר איזי. "אל תבין לא נכון, אבל
יש לי הרגשה שכדאי לי לדעת כמה שפחות על העסק הזה." ויצא.
מעניין. לי הייתה את אותה הרגשה בדיוק.
לחצתי על כפתור ההפעלה.
אני לא יודע מה בדיוק ציפיתי לראות. משהו מספיק חשוב בשביל
לגרום לכמה שוטרים לחרוג ממסגרת התפקיד שלהם. אבל מה שלא צפיתי
בכלל, היה הסרט הפורנוגרפי תוצרת-בית שהתחיל לרוץ על המסך.
התפאורה הורכבה בעיקר ממיטה; שתי דמויות המפתח היו עסוקות
במצווה. מזל שאיזי יצא, אחרת שנה לא הייתי מפסיק לשמוע אותו
מדבר על זה.
הבחורה שייצגה את הסקטור הנשי בעניין, שכרעה כרגע על ארבע על
המיטה והשמיעה קולות מוגזמים, נראתה לי מוכרת מאיפשהו. אמנם
הברזלים לא היו לה על הפרצוף, אבל את הפס החולני בשיער
השחור-משחור שלה היה קשה לפספס; ואפילו אם כן, היו כמה קעקועים
גלויים, וגם כמה נסתרים, ובכללם הקעקוע המצרי הקטן והמיסטי על
בסיס הגב, שנגלה טוב-טוב לעיני הצופה הנדהם בין פוזיציה כזו
לאחרת. לא יכולתי להימנע מלציין לעצמי, שאצלי היא נראתה יותר
מאושרת. מה שלומך, ניקול. ואני חשבתי לתומי שאני מיוחד.
הצד הנוסף בעניין היה גבר בגיל העמידה, עם בלורית דלילה של
שיער לבן וגוף שמן ומיוזע. הוא עבד קשה מאוד והשמיע קולות
שהזכירו חרחורי גסיסה של מנוע, ובאופן כללי נראה כמו אנשים
שאתה ממש, אבל ממש לא רוצה לראות מופיעים בפנטזיות שלך. זה
חיסל סופית את הדחף המיני שלי לימים הקרובים. טסק טסק, סבא'לה.
תתבייש לך. איזה כיף לי שאני לא מכיר אותך.
הסרט היה עקום ובאיכות גרועה, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההקלטה
בטעות. הספרות הדיגיטליות הצהבהבות של התאריך, שריצדו בפינת
המסך, היו הדבר היחיד שחיבר את התמונה ההזויה הזו למציאות.
"יש תשובות?" שאל אותי איזי כשיצאתי מהמשרד.
"לא. רק עוד שאלות."



6. פיצוץ

חמש אותיות, האות השנייה ח': נתחייב לפני האיש מהמאפיה.
נ-ח-ת-ו-ם. לקח לי רוב היום לעלות על זה. עכשיו היה לילה ואני
שברתי את הראש על שבע אותיות, ערכה בגרוש גורמת לבעיות בדרכי
השתן. סילקתי את התשבץ, כיביתי את הסיגריה שלי והצצתי בשעון:
קצת לפני חצות.
שני בחורים בגיל שאסר עלינו למכור להם משקאות אלכוהוליים,
נכנסו בדלת ופסעו לעבר הבאר בצעד בוטח. הם היו לבושים באותו
רישול מוקפד ומנקר-עיניים שצריך להתאמץ בשבילו. שניהם היו
מהנוער היותר-קולני שאהב לעשות צרות ברחובות. את שניהם הכרתי.
הבחור שהלך מימין היה הגדול ביניהם, וקראו לו מאיו. הוא צדק
באחוז אחד מכל מה שאמר, והערך הסטטיסטי הזה היה מספיק בשביל
להכתיר אותו בתואר "הצד החושב" של הצמד-חמד הזה. השני, שהלך
לידו וכמעט תמיד צחקק מאיזו בדיחה פרטית נולד בשם בצלאל, קרא
לעצמו צ'רלי כנראה כי זה נשמע לו מוצלח, כל השאר קראו לו צ'רלי
כי לא היה להם כוח לבטא 'בצלאל' והוא הניח שאם כולם מסכימים
איתו כנראה שהוא צודק.
ישבתי במקום שלי על הבר ותקעתי בהם מבט ארוך. הם הביטו בי
בחזרה, חייכו, עשו שלום, ונראו שמחים שכולם חיים.
פחות או יותר חצי שנה לפני זה עמדתי בבית המשפט בתור עד אופי
והבטחתי לשופטת שהם ילדים טובים שגדלו בסביבה לא טובה. כשהתובע
הציג את האולרים שמצאו על שניהם, הסברתי שאחרי מספיק זמן
ברחובות אתה מבין שיש הרבה סיבות למה שמישהו יסתובב עם סכין,
מבלי שזה עושה אותו פושע. כשהתובע התחיל לפרט על האולר של
מאיו, שעבר המון שיפוצים ביתיים והכיל שורה של להבים מיוחדים
שאפילו בשוויצריה לא יודעים על קיומם, והציג עדויות של המשטרה
שהאולר הזה מיועד לפריצת מכוניות, מאיו קם בתא הנאשמים והתחיל
לדבר. נתתי לו את המבט הזה והוא השתתק.
אבל עכשיו המבט הזה לא עשה את העבודה. אולי ההיתקלות עם החוק
רק הורידה את שניהם כמה שלבים בסולם האבולוציה.
השופטת השתכנעה וזה נגמר בעונש ללא הרשעה. אני לא יכול להגיד
שלא הצטערתי על מה שעשיתי. מאיו וצ'רלי המשיכו לעשות ניסויים
עם חומרים, להתחיל קטטות, להטריד תלמידות בית-ספר, ומדי פעם
עבדו בבלדרות אצל הקווקזי, אחד מסוחרי הסמים הקטנים שפעלו
באזור. מאיו טען כנגדי ש:"אני חייב להביא כסף הביתה איכשהו,
נכון? אימא שלי לא יכולה לעבוד, ואף אחד פה לא ישלם לי בשביל
ללכת לבית-ספר, ועם מכוניות גמרתי הרי, וחוץ מזה אשמתו של מי
שהשאיר את הבונבוניירה הזאת עומדת פה בשכונה כמו איזה עגלה
והיחידים שסבלו מזה זה המניאקים של החברות-ביטוח אז מה אתה
עושה כזה עניין."
"שיט." סיננתי עוד לפני שהדלת נסגרה מאחוריהם. "תראה, תראה את
הפרצוף של מאיו. הוא בא לבדוק אם חונה בחוץ איזה רכב מעניין."
"ברחמנות, ברי," אמר איזי. "תחשוב על אסתרינה מאיו."
הם נשענו על הבאר והעיפו מבט פלילי מסביבם. קמתי וניגשתי
אליהם.
"הא ברי?" שאל מאיו, חיוך מאוזן לאוזן שפוך על פרצופו.
"הא מאיו, צ'רלי. מה שלומכם. עופו מכאן."
"מה עופו, רק נכנסנו!" מחה צ'רלי. הצבעתי לעבר השלט שאמר שהגשת
משקאות מתחת לגיל 18 אסורה. "זה כולל אותך, יא חתיכת ערס."
אמרתי לו.
"מה יש? מה אוכל 'תך? סתם נכנסנו שנייה לאיזה קפה הפוך ולהגיד
שלום."
"אתם מתודלקים," אמרתי לו. "ואתם מעצבנים את הלקוחות שלי. מה
הבעיה איתכם, הא? הקווקזי שלח אתכם להפיץ פה? אתה הורג את אמא
שלך, מאיו."
"מה פתאום קווקזי? אנחנו עם הקווקזי גמרנו מזמן," הצהיר מאיו.
"אני ילד טוב, ברי, ת'יודע את זה."
תפסתי בצווארונים של שניהם וגררתי אותם לפינה. הצצתי לאחור
לוודא שהלקוחות לא רואים. "אני מזהיר אתכם, מאיו," איימתי. "אם
מישהו מהלקוחות שלי ייכנס לפה ויבכה לי שנעלם לו האוטו, אז
הכול לאימא שלך, אתה שומע?"
"מ... מה?" מאיו עשה את עצמו המום. "בחייאת ברי, אתה יודע שאני
גמרתי עם החרטא הזה. חוצמזה אנחנו לא נוגעים במה שחונה אצלך,
מילה שלי זה מילה, לא?"
"אני מעדיף עוד ברית מילה מאשר את המילה שלך. ובצלאל," פניתי
אל החייכן השני, "אם נדמה לך שעוד פעם אני ואיזי הולכים לבית
משפט בשביל לבלבל את המוח איזה אופי טוב יש לך..."
"הבטחתי מיליון פעם שזה לא יקרה יותר, נכון? מילה!" התגונן
צ'רלי בטון נעלב.
"אם מישהו מכם יזכיר את המילה 'מילה' עוד פעם אתם יודעים מה
אני אעשה עם האולר של מאיו. מאיו, אתה הורג את האמא שלך, אתה
יודע?"
מאיו החמיץ פנים.  "טוב, טוב, תירגע כבר! כולה נכנסנו להגיד
שלום, נשבע לך... אסור?"
הם התעכבו שנייה בדלת לעשות שלום לאיזי, וצ'רלי גלגל את הלשון
לשתי בחורות, שצחקקו במבוכה שקטה. ואז הם יצאו.
"מה יהיה עם שני הילדים האלה?" נאנח איזי.
"הם עושים משלוחים בשביל הקווקזי, כאילו שאני לא יודע. זה
ייגמר ממש לא טוב."
"מה עם אימא של מאיו?"
"אסתרינה? חולה כבר איזה שנה שלמה. היא בטוחה שהוא עדיין הולך
כל בוקר לבית ספר, מסכנה."
"אתה יודע, ברי," אמר איזי. "אם נזרוק להם כמה גרושים בשביל
לנקות את המחסן..."
"שכח מזה."
"הם צריכים הזדמנות." אמר איזי בכובד ראש.
"להציל עבריינים צעירים זה לא המקצוע וגם לא התחביב שלי."
עניתי לו. "שני אלה ירימו לנו כל מה שלא תקוע על הרצפה, וחוץ
מזה הדבר האחרון שחסר לי זה שהם יתחילו להפיץ פה."
"הם לא דילרים."
"לא..." הדלקתי סיגריה. "הם ילדים טובים. אבל עוד מעט הם כבר
יפסיקו להיות."



אחרי שעתיים שבמהלכן מישהו השתכר והקיא על הרצפה, ואיזי נשבע
בפעם האלף שהוא לוקח מלצרית, וכמובן שהיה תורי לנקות את
הטינופת, יצאתי החוצה לנשום אוויר. גלגלתי סיגריה בין האצבעות
ובסוף החזרתי אותה לכיס בלי להדליק אותה. משהו בחושך מצא חן
בעיניי.
עדיין היה חם, חם מדי לתחילת אפריל. הרגשתי את הרוח החמה נושבת
לי בעורף כשהלכתי לאט לאט לאורך הסמטה הצפופה, מביט בבניינים
הישנים ובצללים שהטילו פנסי הרחוב.
בלי לשים לב הלכתי עם המחשבות המורבידיות שלי במשך דקות
ארוכות, שלקחו אותי יותר מדי רחוק מהפאב. כשהסתובבתי לחזור
שמעתי מין צליל נקישה שלא השתלב לי עם מוסיקת הלילה.
צמוד למדרכה ליד קיר ישן ומתקלף, מצידו השני של הכביש,  עמדה
מכונית שמקומה לא יכירנה כאן. פורשה בוקסטר שחורה ומבריקה, שגם
הצללים שבהם הסתתרה לא יכלו לעצור את איכות העשירון העליון
שקרנה ממנה. מי האידיוט שמשאיר פה כזאת מכונית?
עמדתי לזוז משום, ואז נשמע מין צליל נקישה מכיוון המכונית.
הסתובבתי אליה בתנופה.
"מאיו!" סיננתי בלחישה רמה. "מאיו, שככה יהיה לי טוב אם אני לא
הורג את שניכם, תעופו מהמכונית הזאת! צ'רלי! מאיו!"
הם לא הקשיבו לי. אורות המכונית נדלקו כשהם התחילו להתניע
אותה.
"בני ז..." סיננתי והתחלתי לעשות צעד לעברם, כשפתאום קלטתי
משהו.
הירח בקע פתאום בין העננים האדמדמים, שופך אור ערפילי על
הפורשה, ומאוחר מדי קלטתי כמה היא מתאימה למישהי שאני מכיר.
ובעצם אותה שנייה קלטתי עוד משהו - את צליל ההתנעה האיטי
מהרגיל, התקול, הצרצורי. שמעתי את הצליל הזה בעבר. אימנו אותי
לזהות אותו.
"מאיו!" צעקתי הפעם, והתחלתי לרוץ לעבר המכונית. "צ'רלי! אני
רציני, אל..."

בוווום!

המכונית התפוצצה ברעש מחריש אזניים, הופכת תוך שבריר שנייה
לכדור אש שבקע מתוכה, מלמטה למעלה; היא התרוממה על שני גלגליה
הקדמיים,  ונשארה קפואה באוויר בזווית של כמעט ארבעים וחמש
מעלות במשך כמה שניות לפני שהחלק האחורי צנח באיטיות מבחילה,
כמו סרט בהילוך איטי, ונחבט בכביש בחבטה אדירה, שהעיפה לצדדים
את כל הפחחות שעוד נותרה אחרי הפיצוץ. צליל הצמיגים המתפצפצים,
כמו גם הרחש של גוף המכונית הבוער, נבלע ברעם הפיצוץ.  
עפתי לאחור מעוצמת ההדף כמעט שלושה מטרים, הוטחתי כנגד הקיר
ונחתתי על המדרכה. כשהרמתי את הראש כבר לא נותר הרבה מהמכונית
של ניקול, חוץ מארבעה גלגלים והברזלים שחיברו ביניהם, וכל העסק
בער כמו מדורת ל"ג בעומר. הראייה שלי הייתה מטושטשת, כמו
זכוכית שנשחקה מרוב סופות חול.
חתולי הזבל פרצו ממקומם ושעטו במורד הרחוב. ראיתי כל אחד מהם
כפול, והם נראו כמו להקה של שדות מקוננות. הלהבות היתמרו למעלה
לצורה בוערת של עטלף, עם כנפיים פרושות.



הגיהנום שכך אחרי שעה וחצי.
האזרחים המודאגים ובצדק מילאו את הרחוב על אף השעה המאוחרת.
האש כבתה זה-מכבר והכבאים הסתודדו בלב כבד עם השוטרים, מעבירים
ביניהם חוות דעת ופרטים טכניים, בעוד אנשי הזיהוי הפלילי
מלקטים בזהירות מסביב לשני הגושים החרוכים שעוד העלו עשן במה
שנותר מהפורשה. ברקע ניסה מישהו להרגיע את בכיה ההיסטרי של
אסתרינה מאיו, ואור הצ'קלקות ניקד את הלילה בכתום ושחור.
"אז אתה יודע או לא יודע?" השוטר הצעיר שמולי שלה עפרון מאחורי
אוזנו ונופף בו באוויר.
"שאלת אותי אם ראיתי פה משהו חשוד בימים האחרונים, אז זה מה
שראיתי."
"ואתה יודע בוודאות שזה האוטו שלה?"
"לא."
"ראית אותה מגיעה לפה ברכב הזה? ראית אותה יוצאת ממנו?"
"ממש לא."
"ואתה לא יודע מי זאת."
"לא." אמרתי בכבדות. "אין לי שמץ."
"אין לך שמץ." חזר השוטר.
"שמע, אני רק מנסה לעזור, בסדר?"
השוטר הרים אליי עיניים עייפות וקהות. גם לו לא היה כוח לכלום
כרגע.
חזרתי בקצרה על התיאור הגותי שכבר יצא לי מכל החורים. גבוהה,
שיער שחור מאוד עם פס לבן, פירסינג, כל החבילה.
"עוד משהו?" שאל אותי השוטר בלי להרים את עיניו מהמחברת.
שקלתי לשנייה.
כן, דרך אגב היא העבירה אצלי את הלילה. בחורה ספורטיבית מאוד.
ואחר כך היא נעלמה בלי שום זכר, רק שהיא השאירה אצלי קלטת
וידאו מהאוסף הביתי שלה, לא לילדים, וחוץ מזה יש כמה
מהחבר'ה-לצים שלך, שנאלצתי להפליק להם קצת. בטח, דברים כאלה
קורים פה כל הזמן.
"לא." עניתי, ותהיתי אם אני אשלם על זה מיד או אחר כך. "שום
דבר."
השוטר התרחק ממני והמשיך לתחקר עוד כמה מהעוברים ושבים. איזי
השאיר את אסתרינה מאיו המתייפחת בזרועותיה של איזו גברת זקנה
וצעד לכיווני.
"אתה בסדר?" שאל.
"כמו תמיד."
הבטתי בעשן שעוד היתמר מגרוטאת הברזל המעוותת, ובאנשי המז"פ
שכיתרו את הזירה בניילון צהוב דביק. השתדלתי שלא לחשוב על
צ'רלי ומאיו. הם היו אצלי בהיידאאוט לפני פחות משלוש שעות. הם
היו שני פרחחים מהשכונה, שמדי פעם יצאו לעשות חראקות באוטו שלא
ממש היה שייך להם. איזי הציע לארגן להם איזה ג'וב בסידור
המקום, משהו שיאפשר לנו לשים עליהם עין. הם היו ילדים טובים,
אבל עכשיו הם כבר לא יהיו.
"אם יש אלוהים, הם יזרקו את הקווקזי לאיזה בור ויזרקו את
המפתח." אמר איזי.
"אני לא חושב שזה קשור אליו."
"לא?"
"יש לי הרגשה שזה היה האוטו של הגותית." אמרתי בשקט.
"למה דווקא?"
"כמה בוקסטר-קופ ראית פה בשכונה בזמן האחרון?"
"הממ." אמר איזי בכובד ראש. "סיפרת להם עליה?"
"כן. עניין להם ת'תחת."
"אני לא כל כך בטוח," העיר איזי והחווה בראשו.
השוטר הצעיר שדיבר איתי סיים לאסוף שברי-עובדות מהאזרחים
המודאגים, ועכשיו נראה שהיה לו דיבור צפוף עם השותפה שלו. הם
הסתודדו ליד אחת הניידות ומדי פעם השוטר שלח מבט מודאג
לכיווננו.
"נראים מודאגים. חיסולי חשבונות של העולם התחתון עוד לא היו
לנו פה באיזור, לפחות לא עם כזה רעש." אמר לי איזי.
"לא על זה הם מדברים."
"אז על מה?"
צמצמתי עיניים. "לא יודע אם משהו משהו קשור, משהו משהו אומר
שהוא ראה פה בחורה לא מוכרת משהו משהו משהו מתאים לתיאור של
הבחורה של... שמוליק?" הקראתי לאט לאט לפי תנועות השפתיים
שיכולתי לקלוט באור הצ'קלקה. "משהו משהו כל העולם מחפש, ואנחנו
משהו, מישהו, ירצה לראות דם בשביל זה, תביאי לי סיגריה, משהו
משהו משהו אתה כזה מעשן תן-לי, זה לא ייאמן, משהו."
"זה מרשים." הנהן איזי. "אתה לא אמור להיות זה שיש לו בעיה עם
העיניים?"
"טוב, אתה יודע... זה בא והולך."
"הממ." סבר איזי. "טריקים של סוכנים סמויים. אתה חייב ללמד
אותי את זה פעם."



כשחזרנו להייד-אאוט, עליתי על עוד חוק בסיסי בעולם המרגש של
ניהול פאבים: מכונית מתפוצצת ברדיוס של בלוק אחד ומטה עושה
לאנשים חשק ללכת לישון מוקדם. איזי התחיל לסגור.
חשבתי על אסתרינה מאיו. חשבתי על שבע אותיות, ערכה בגרוש גורמת
לבעיות בדרכי השתן. ניגשתי להכין קפה.
"תגיד לי," איזי קימט את מצחו והחרים לי את הספל בו זמנית. "מה
זה היה השם שהיא אמרה, השוטרת? שמוליק?"
"מתאימה לתיאור של הבחורה של שמוליק. או אולי שמואליק או
שמואלביץ' או משהו כזה..."
"שמואלביץ'!" איזי הקיש באצבעותיו. "זהו זה! ידעתי שאני זוכר
משהו כזה."
"מי זה?"
"בחייך, ברי, אתה חייב להתחיל לקרוא עיתונים מדי פעם." גער בי
איזי. "פקד יניב שמואלביץ', מהסמויה של מחוז תל-אביב. הוא היה
איזה שוטר מצטיין סופרסטאר."
"היה?"
"מישהו הוריד אותו בשבוע שעבר. כל הארץ מדברת על זה."
"מה זאת אומרת מישהו הוריד אותו?"
"המשטרה עוד לא משחררת פרטים לעיתונות, אבל עושה רושם שהוא
נרצח בעת מילוי תפקידו."
"אתה רציני? רצחו שוטר?" צריך לתת לי קרדיט על זה שהצלחתי
להזדעזע מהעובדה הזאת, אחרי כל אירועי הלילה.
"אהא. שלושה כדורים בגב, אם אתה יכול להאמין לזה."
חשבתי על זה עוד קצת. איזי התחיל להפוך את הכיסאות על
השולחנות.
"לא." אמרתי בנחרצות. "לא לא לא. היא אמרה שמוליק. עכשיו כשאני
חושב על זה אני בטוח."
"מי זה שמוליק?"
"מה אני יודע? סתם איזה שמוליק. לא העסק שלי."
"ברור שלא." איזי הרים עוד כיסא. "מה אנחנו, המשטרה?"
אלא שזה כן העסק שלך, נכון? עכשיו זה מכוניות מתפוצצות, ומאיו
וצ'רלי שכבר לא יגלגלו לשון ללקוחות שלך, ומפה לשם גם איזה
שוטר סמוי מנוח התגלגל לתמונה, ואיך כל זה מתחבר ואיך אתה
הסתבכת עם זה, ומה בעצם אתה יכול לעשות בנידון? אתה כבר לא
לוחם ביחידה מובחרת ולא מבצעיסט של השב"כ, אתה לא כלום. לקח לך
חצי שנה ללמוד להדליק סיגריה בלי ראייה פריפרית. יש
תמונת-פספורט שלך במילון ליד הערך 'לשעבר', עם פס שחור עבה על
העיניים כמובן, ואתה כבר לא טוב בשביל זה.
"ודווקא בגלל זה, נכון?" שאל איזי בלי להפנות אליי את הראש.
"מה? תגיד לי, אתה קורא מחשבות?"
הוא חייך כשהרים את הכיסא האחרון. "איי'ם דה מן." אמר, עשה
אקדח מהאצבעות שלו וירה לכיווני פעמיים.



7. האמנות העדינה של חיפוש צרות

למזכירה שישבה בכניסה למשרד של איילון, בבניין המשרדים
רייס-וויליאמס, היו עדשות-מגע כחולות על עיניים ענקיות שלא היו
כחולות, וחולצה ששמה את ה'סוף' במילה 'מחשוף'. העדשות האלה היו
נעוצות בי בצורה דו-משמעית. משמעות אחת הייתה 'תזיין' והשנייה
- 'אותי'.
"אבל אני לא יכולה להכניס אותך אם אין לך פגישה," אמרה בקול
דקיק.
"אני מסביר לך שדיברתי איתו שלשום," חזרתי בפעם הרביעית. "והוא
אמר לי לקפוץ אליו."
היא עפעפה קצת וצייצה "אני מצטערת, אבל בלי פגישה אני לא
יכולה..."
עדשות או לא עדשות, הבלונד שלה היה אמיתי. "השם זה לוין, ברי
לוין." שמרתי על קור רוח. "הוא הזמין אותי לבוא לדבר איתו,
אוקיי? תרימי טלפון ותבדקי."
יכולתי לראות את ההתלבטות שלה בין לעשות משהו שדורש חריגה מסדר
היום הרגיל שלה, לבין הרצון להמשיך לעשות את הציפורניים. מה
שבאמת הפחיד אותי זה שמן הסתם הבחורה הזו גם עונה לטלפונים
במוקד האבטחה של החברה. יכולתי ממש לדמיין אותה אומרת למאבטח
של איזה בית ספר: "מה אתה אומר? עשרה ילדים מתים? תתקשר עוד
חצי שעה בבקשה, אני אוכלת עכשיו!  חוצפן..."
"סליחה? יש בעיה?"
בחור צעיר יצא מהמעלית, והחליפה שלבש נתנה לי להבין שזה מישהו
עם קצת יותר שיעור קומה.
"אני הייתי רוצה לדבר עם איילון. אין לי פגישה."
"מה השם?" שאל בנימוס.
"לוין. ברי."
"אין בעיה, מר לוין." הוא ענה מיד. "איילון נמצא במשרד שלו,
אתה יכול להיכנס."
המזכירה האדימה.
"'מר לוין?' בחיי," אמרתי לו. "קנית אותי."
הוא חייך באיפוק בלי להראות שיניים. "איילון אמר שאולי תבוא
לבקר אותו מתי שהוא בימים אלה."
"באמת?"
"כן. שירלי, תרשמי לפנייך בבקשה. מר לוין יכול להרגיש כאן כמו
בבית. הו, שלום רב מר נבו!" המילים האחרונות נועדו לבחור שיצא
מהמשרד של איילון.
"כבר אמרתי לכם," השיב הבחור בקול רגוע, איטי ועייף. "כשאתה
אומר מר נבו, אני מסתובב ומחפש את המרצה שלי מהאוניברסיטה.
קוראים לי איתמר. תקרא לי נבו וזהו. "
"איילון בפנים?" שאלתי אותו.
"כן." הוא סקר אותי לשנייה מבעד למשקפיו. הוא היה בחור גבוה
וחיוור שלבש מכנס ג'ינס משופשף וחולצת פלאנל שתלתה מחוץ
למכנסיו ברישול, ורק על זה כבר התחלתי להעריך אותו. הוא נראה
כאילו לא תזיק לו שנת לילה הגונה, או לחילופין זריקה רצינית
להגברת האמון במין האנושי. הכרתי את ההרגשה.
"סלח לי, אבל במקרה שמעתי אותך קודם," הוא שאל. "אתה ברי
לוין?"
"מודה באשמה."
"הא. בהחלט נעים מאוד. שמעתי עליך."
"רק דברים טובים, אני מקווה."
"אני שומע כל מיני דברים." איתמר נבו חייך. "ואני מעדיף לשמור
לעצמי את הזכות להחליט אם הם טובים או רעים."
"נשמע הגיוני. בעולם העיתונאות הפלילית זה מן הסתם חוק בסיסי."
אמרתי. "אני לא כל כך קורא עיתונים כיום אבל פעם אהבתי לקרוא
אותך."
"באמת?" גבותיו התרוממו בכמה מילימטרים. "אנחנו צריכים להיפגש
פעם. לדבר קצת חוק ומשפט."
"רק אל תצפה לקבל ממני שום מידע בטחוני."
"הממ. קרוב לוודאי שאני יותר מעודכן ממך בימים אלה."
לחצנו ידיים והוא התרחק לעבר המעליות. דפקתי על הדלת ונכנסתי;
איילון ישב מאחורי שולחן ענקי והיה שקוע בטלפון. כשנכנסתי הוא
העניק לי פרצוף שאפשר לקרוא אותו בערך כמו 'סוף סוף, בשעה
טובה', וסימן לי לשבת.
העברתי התרשמות מחויכת על המשרד. אולי בכל זאת כדאי לי לשקול
עוד פעם את המגזר הפרטי. המשרד הזה צעק בקול רם 'כסף מסובב את
העולם'. לרוע המזל, אולם-הכניסה של בניין וויליאמס לחש
בדיסקרטיות 'השאר את נשמתך כאן בכניסה, ויום נעים שיהיה לך.'
התיישבתי מול איילון בעוד הוא מנסה להסביר למישהו מהאקדמיה
לביטחון ולמודיעין מתי הוא כן או לא יכול להעביר הרצאה. הכיסא
היה נוח ורך. נשענתי לאחור והבטתי בתמונה שעל השולחן; "לאיילון
ימיני, ממשתתפי מבצע 'נשק קטלני'" נכתב על ההקדשה. התמונה
הראתה כמה אנשים עומדים ומצביעים על תא מטען של מכונית מלא
בטילי כתף. וכן, חברים וחברות, הנה אני עומד ממש שם, שלישי
משמאל - עם פס שחור וגדול על העיניים, כמובן. התקשורת מאוד
אהבה את המבצע הזה. אולי בגלל זה הם החליטו להשאיר בחוץ את
הפרטים שבעיניי היו הכי מעניינים.
איילון ניתק את הטלפון. "זוכר?" אמר.
"איך אפשר לשכוח."
"שירלי!" הוא לחץ על כפתור האינטרקום. "תביאי לנו קפה, בבקשה.
שחור, בלי סוכר, נכון?"
"מה שבא לה. אני לא רוצה להציב לה אתגרים אינטלקטואליים מעבר
למותר בחוק."
"באת לראות את המשרד?" שאל איילון.
"לא, למען האמת לא בדיוק. אבל היה שווה לבוא רק בשביל לפגוש
בחוץ את איתמר נבו. אתה חי טוב, הא?"
"אתה לא מתכוון לפתוח עיניים, נכון?"
"חס וחלילה. אני מבסוט מהפאב שלי."
"כרצונך. אתה יודע שיש לי משרד בצד השני של המסדרון שמחכה רק
לך, ברי."
"כן, אני מתחיל להתרגל לרעיון שיש הרבה אנשים שרק יושבים
ומחכים לי." אמרתי בהיסח הדעת.
"מה?"
"לא חשוב."
שירלי נכנסה עם הקפה. היא התכופפה כדי להניח את המגש על השולחן
של איילון, ממשיכה את ההתכופפות קצת יותר מדי, המחשוף שלה
מודיע לי 'הנדיב זה לא רק שדרות בחיפה'. סובבתי את הראש בטאקט
לצד השני, עד שהיא התרוממה ועזבה בנקישת עקבים.
"אתה יודע," אמרתי לו. "אתה יכול באמת להתפשר קצת על המראה
הסקסי של המזכירות שלך לטובת יותר שכל. היה כאב ראש רציני
להיכנס אליך."
"סך הכול מזכירה, ברי. זה מה שהן עושות."
"אני יודע, אני יודע."
"זאת בדיוק הבעיה איתך. זה גם מה שעמד מאחורי כל החיכוכים שלך
בצבא ובשירות."
"מה? חוסר ההתאמה החברתי שלי, או הסירוב העקבי שלי להתפשר על
טמטום?"
"לא זה ולא זה." הצהיר איילון. "הנטייה הזאת שלך לשלול בצורה
אבסולוטית כל דבר שלא היה צורך מבצעי חשוב והקרבה של כל אינטרס
אישי."
"אה. ואני חשבתי שזה בגלל הבדיחה שלי על החזיר עם הרגל-עץ."
"אז מה אם הבכירים בשירות היו מתעסקים בפוליטיקה?" המשיך
איילון. "אז מה אם הם מתזמנים מבצעים בשביל יוקרה אישית ולא
דווקא בשביל הדגל הכחול-לבן, או מסדרים ג'וב לאיזה קרוב משפחה?
לא כל גינונים של ארגון גדול הם בהכרח שחיתות, ברי. אתה צריך
ללמוד להיות דיפלומטי."
"אתה צודק באלף אחוז, איילון. לדוגמה, הייתי צריך לסתום את הפה
כשהבן של אחותו של ראש אגף רכש, איך קראו לו? אז כשהוא דפק
עבודת מעקב של שלושה חודשים כי הייתה לו זונה באוטו והוא טען
שזה היה כדי לא למשוך תשומת לב. כולנו בני אדם."
איילון הזעיף פנים. "אה, שתוק ותשתה את הקפה שלך."
צייתתי.
"אם לא באת בגלל ההצעה שלי, סימן שאתה צריך משהו." אמר.
הנהנתי.
"אני צריך לברר כמה פרטים על מישהו. מישהי, יותר נכון."
"יש לך שם?"
"לא. שם פרטי, וגם הוא בדוי לדעתי. ניקול, או ניקי. מטר שבעים
ומשהו, לבנה, לבנה מאוד אפילו, וכשאני ראיתי אותה היה לה
פירסינג באף ובסנטר והשיער שלה היה שחור כהה מאוד, אני לא יודע
אם טבעי או צבוע אבל סביר שצבוע. פס לבן או ירקרק בשיער. באופן
כללי יש לה קטע של 'מלכת המתים'. גותית כזאת. " פירטתי בעוד
איילון רושם במרץ. "אה, ויש לה קעקוע בולט, של מין סמל מצרי
עתיק, על הגב התחתון."
"קעקוע." הרהר איילון. "אתה יכול אולי לצייר לי אותו?"
"בלי בעיה." הוא הושיט לי את בלוק הנייר שלו וציירתי לו סקיצה
גסה. מין עין ענקית עם כנפיים בצדדים, שממנה יוצאת מגלשה, ומקל
סבא מרחף מלמעלה.
אילון בחן את הציור. "זה מסמל משהו? יכול להיות שזו השתייכות
לאיזו קבוצה? כת?"
"אין לי מושג."
"אוקיי, נבדוק את זה. עוד משהו?"
זה היה הרגע הלא-נעים. "כן. היא..." חיפשתי ניסוח שאולי לא
ייצור מסקנות מוטעות. "יש לי הרושם שהיא מקצוענית."
"אוהו." איילון התרווח לאחור בכיסאו. "וכשאתה אומר מקצוענית
אתה מתכוון..."
"אני לא מתכוון שהיא שחקנית כדורסל מקצוענית."
"אוהו." אמר איילון עוד פעם. "מותר לשאול מה הנגיעה שלך
אליה?"
"עדיין לא. אבל..."
"אבל?"
"אבל," המשכתי בזהירות, "יש כל מיני אנשים שמחפשים אותה חוץ
ממני. שמעת על מה שהיה אצלנו אתמול בלילה?"
"לא. מה זה?"
"לא חשוב. רק תדע שהעניין הזה עלול להיות מאוד חם."
"זה תמיד ככה. מה עוד?"
"בוא נגיד שהמשטרה גם כן מעורבת בעניין, והם לאו דווקא רואים
איתי עין בעין. אולי יהיה עדיף לעשות את הבדיקה דרך מקורות
חיצוניים."
הוא צמצם את עיניו והרהר לרגע קצר.
"תן לי להבין," אמר לבסוף, "אני רשאי להניח שאתה לא עושה משהו
שאני לא הייתי עושה?"
"רשאי, רשאי." קמתי ופניתי לעבר הדלת. "אני צריך לזוז. הבטחתי
לאיזי לעזור לו לראיין מלצריות. תעדכן אותי בבקשה ברגע שיהיה
לך משהו?"
"אין בעיה. וברי?"
החזקתי את הדלת פתוחה ופניתי לעברו.
"אתה לא צריך שאני אגיד לך שזה מסוכן." הוא אמר.
כבר נוכחתי לדעת שנקודת שיווי-המשקל בין הצלחה מסחררת לבין
עולם שלם של חרא, יכולה לעיתים קרובות להיות איזו יציאה מתחכמת
ושנונה, שבאותו רגע דווקא נראתה במקום משום מה. ובכל זאת,
למרות שאתה יודע טוב מאוד שכדאי לך לסתום את הפה עכשיו, אתה
מוצא את עצמך אומר משהו שלא צריך להיאמר. למה? אולי הפיתוי
פשוט גדול מכפי שאדם מסוגל לסבול. אני אוהב לחשוב שאמיתות
מסוימות פשוט אומרות את עצמן, ולא צריך דווקא להאשים את הפה
שדרכו הן בחרו להתייצב.
אבל היי - זו הזדמנות של פעם בחיים להגיד את זה.
"סכנה זה השם האמצעי שלי." אמרתי. יצאתי, סוגר אחריי את הדלת.




8. איך מכניסים ארבעה פילים לג'יפ

אחרי שנגזל ממני מאור עיני השמאלית, או לפחות שישים אחוז ממנה,
ונמנע ממני הלוקסוס של לדהור ברחובות העיר על ארבעה גלגלים,
גיליתי מחדש את ההנאה של ללכת ברגל. כל מיני טיפוסים בורגניים
יכולים לחיות חיים שלמים בעיר, בלי להיות מודעים בכלל לתחושת
החמימות של מדרכה מתחת לרגליים. חוץ מזה אני חושב יותר טוב
כשאני הולך.
הלכתי לאורך הרחוב, הידיים בכיסים, סיגריה בזווית הפה, בועט
בפחיות מזדמנות, וניסיתי לחשוב על שבע אותיות, ערכה בגרוש
גורמת לבעיות בדרכי השתן.
הקלטת הזאת ללא ספק הלחיצה מישהו. מי? קרוב לוודאי את מי
שמצולם בה. אף אחד לא מתלהב מהרעיון שאשתו תקבל הביתה סרט
למבוגרים בכיכובו. אבל זה כבר יותר מזה. היו לי שלושה שוטרים
סמויים על הראש, אולי יותר. יש פה יותר ממה שנראה לעין.
ברכב לא הבחנתי עד שהוא עצר על ידי בחריקת בלמים. שוב עין
שמאל, לעזאזל. הייתי שקוע במחשבות ולא יכולתי לשמוע אותו מעל
לרעש התנועה. לפעמים התשובות מופיעות כשלא מצפים להן.
זה היה ג'יפ עירוני גדול עם חלונות שחורים. חלון המושב שליד
הנהג ירד למטה בצרצור מכני, ופרצופו האלגנטי של הטייס החשיך
אליי פנים.
"יאללה. קפוץ פנימה."
"קפוץ לי." השבתי.
"אל תעשה סצינה." הפטיר. "כבר הוכחת שאתה תותח, בסדר? אנחנו
צריכים לדבר."
בנקודה הזו הסכמתי איתו. הגיע הזמן לדבר. פתחתי את הדלת
האחורית של הג'יפ. התיישבתי בזהירות על קצה המושב האחורי,
כשאני משאיר את הדלת פתוחה ורגל אחת בחוץ, על המדרכה.
הגמד המוכר ישב מאחורי ההגה, והטייס לידו. הטיפוס שישב מאחור,
לידי, לא היה דומה לאף אחד משניהם. הוא נראה כמו דוב קוטב עם
רעמת שיער לבן דליל, פרצוף רבוע וקשוח וכתפיים ברוחב של טנק
קטן. גם הוא לבש משקפי שמש. אני לא אוהב אנשים שמדברים אליי עם
זגוגיות כהות על העיניים. זה אומר שיש להם מה להסתיר.
"כבר התחלתי להתגעגע אליכם." אמרתי. "ומי זה? הבוס הגדול?"
הוא פנה אליי. היה לו פרצוף בעל אופי, כמו של קאובוי בסרטים של
פעם.
"אני מניח שהתחלנו ברגל שמאל." אמר. "זו לא סיבה להיות גס
רוח."
"לא." המהמתי לעצמי. "הכתם שהבחור שלך עשה לי על המשקוף, זו
הסיבה לגסות רוח. זה לא יורד."
בראי של המכונית יכולתי לראות את פרצופו של הטייס מתקשח.
"סגור את הדלת בבקשה." אמר לי דוב - הקוטב בנימוס.
"תגיד לו שיוציא את היד שלו מהמעיל."
"שטיינברג. שמעת אותו." פנה הבוס בקור רוח אל הטייס.
"שתי הידיים על הדש-בורד, פתוחות. וגם הגמד. שלא יתחיל לנסוע
לשום מקום."
"אמא שלך גמד," סינן השחור.
"קובי!" הצליף דב הקוטב. הגמד, שהסתבר ששמו קובי, הניח את כפות
ידיו באי-רצון על לוח השעונים.
"עכשיו יותר נוח לך?" הוא שאל. הנהנתי וסגרתי את הדלת, כשאני
מקפיד להשאיר את היד על הידית.
"ראשית כל אני רוצה להתנצל על מה שהיה. זו הייתה טעות
מצידנו."
"מה שהיה? אה כן. מה שלום האף שלך, קובי?"
קובי מצמץ בחוזקה. אפו היה נפוח וחבול. הוא לא ענה.
"טוב," הטעים לעברי דב-הקוטב. "זה היה לפני שידענו עליך מה
שאנחנו יודעים עכשיו."
"מה שאתם חושבים שאתם יודעים."
"אני מוציא משהו מהתיק שלי. אל תקפוץ." הוא הודיע לי ברוב
התחשבות. בתנועות איטיות פתח את תיק המסמכים שלו והוציא מעטפת
נייר חומה. אחר כך שלה משקפיים מכיס מעילו והרכיב אותן.
"ברהמס לוין." הקריא מתוך הנייר שלפניו. "ברהמס זה השם הפרטי,
נכון? מעניין מאוד... השירות הצבאי שלך הוא מהמרשימים שראיתי.
לחימה בלבנון, ברצועה... פרוייקט 'ווסת-לחץ.' חשבתי שלא נשאר
אף אחד מבוגרי ווסת-לחץ." העיר כאילו בדרך אגב. "היה לי הרושם
שהם כולם מתים, או מאושפזים באיזו מחלקה סגורה."
חרקתי שיניים ולא אמרתי כלום. הוא המשיך לעלעל ולמלמל.
"מבצעים מיוחדים. מודיעין אנושי, זירת צפון, גדה מערבית...
צל"ש רמטכ"ל. שב"כ, יחידה מבצעית. אני רואה שהיית בצוות של יקי
בן דויד. זה אולי הדבר הכי מרשים כאן. לחימה אורבנית, איסוף,
הסתננות, סיכול ממוקד... נפצע במהלך פעילות מבצעית..."
"זה מספיק." אמרתי לו. הוא נראה משועשע. "כרצונך." הפטיר. הוא
קיפל את המשקפיים והחזיר אותם לכיסו, החזיר את הנייר למעטפה
ואת המעטפה לתיק, בדיוק באותו סדר שבו הוציא אותם, בתנועות
ארוכות ואיטיות.
"האנשים שלי נחשבים לקצת יותר טובים מהממוצע בכוחות המשטרה.
כשמישהו עושה מהם קציצות, אני בדרך כלל רוצה לתחקר את זה
לעומק.
"אני מנחם דיקון." הוא הסתכל עליי. לא אמרתי כלום והוא המשיך
להסתכל, כאילו אני אמור להגיב איכשהו.
"דיקון... דיקון... רגע אחד! אתה קרוב אולי של ציפי דיקון
מקיבוץ לוחמי הגטאות? זאת שהייתה נשואה לאהר'לה, שהיה הנהג של
זלמן שזר?"
"מצחיק מאוד." הוא חייך וחשף שתי שורות של שיניים צהובות
ומוכתמות. היה בזה משהו מפתיע כי באופן כללי הוא נראה די
אסתטי. "אני שמח שאתה נהנה אבל בכל זאת, אנחנו אמורים להתחיל
לשתף פעולה כרגע."
"אני יודע שקובי פה הוא שוטר, אם לזה אתה מתכוון. אז אני מניח
שגם השאר."
"נכון." הוא הראה לי תעודה של קצין משטרה. "ניצב משנה דיקון.
אני מנהל מחלקה שמרכזת תחום מאוד מסויים של לחימה בפשיעה. לא
נחשפנו לציבור עד לאחרונה."
"המחלק להפעלת סוכנים של היחידה הסמויה." אמרתי.
"נכון מאוד. איך ידעת?"
"אתם מככבים בעיתונים בזמן האחרון. איבדת את אחד האנשים שלך."
"שמואלביץ'. יניב שמואלביץ'. בחור טוב." נהם דיקון. "והשם דודו
עזיקי אומר לך משהו?"
"שום דבר בכלל."
"הממ." הוא שילב את כפות ידיו.
"הקשב לי בבקשה, בחור. יש לי בעיה שדורשת שיתוף פעולה מסוים
מצידך. החל מעכשיו, אני רוצה להיות איתך גלוי ככל האפשר."
"אל תרתום את הסוס לפני העגלה." הפננתי לו פנינה.
"אני מנסה לאתר טיפוס בשם דודו עזיקי," המשיך, "ולא רק אני.
הוא אחד האנשים המבוקשים ביותר במדינת ישראל בשבועות האחרונים.
גם על ידי משטרת ישראל וגם על ידי ארגוני פשע למיניהם."
"ומה חטאו של הבחור?"
"הוא רצח שוטר."
"אהא. ולא סתם שוטר אלא את יניב שמואלביץ'."
הוא הנהן. "ניחשת נכון."
"אני מקשיב."
"דודו עזיקי פנה אלינו." המשיך דיקון. "הוא הזדהה בשמו והגדיר
את עצמו כבעל תפקיד בארגון עסקי מסוים, שאנחנו רואים אותו
כמזוהה עם גורמי פשע מאורגן במרחב תל-אביב. ברשותך אני אוותר
על הפרטים. עניין של חיסיון משפטי."
"לא נורא." אמרתי.
"הפרטים הראשוניים שעזיקי העביר לנו התגלו כבעלי ערך רב." אמר
דיקון. "ראיתי אפשרויות גדולות מאוד במבצע הזה."
"לפי מה שקראתי בעיתונים, שמואלביץ' נרצח במהלך מפגש עם סוכן
משטרתי." הקשיתי. הוא הנהן. "יניב שמואלביץ' ואני ארגנו את
המפגש איתו. שמואלביץ' שוחח איתו מספר פעמים בעבר, אבל לגביי
זו הייתה הפעם הראשונה שאני ועזיקי התראינו פנים אל פנים.
המפגש," הוא הנמיך את קולו. "לא אורגן טוב, אפשר לומר."
"באיזה מובן?"
"הנחנו לעזיקי לבחור את המקום. שמואלביץ' התעקש לא להשתמש
במעגל אבטחה פנימי, כך שהיינו רק שנינו ועזיקי. אתה צריך להבין
שההתרשמות שלנו מעזיקי לא הראתה אפשרות כזאת, וראינו בו
פוטנציאל אדיר לגבי אחד מארגוני הפשע הגדולים בארץ כיום. לא
הייתה לנו סיבה לחשוב שמשהו יקרה. "
"תמיד יש אפשרות שמשהו יקרה. אתה פשוט החלטת לקחת את הסיכון."
"אם תרצה." אמר דיקון.
"מפגש בלי מעגל אבטחה, איזה טירוף." הפטרתי. "בקיצור, מה
קרה?"
"כמה דקות אחרי תחילת המפגש, ברגע ששמואלביץ' סובב אליו את
הגב, עזיקי שלף אקדח וירה בו. שלוש פעמים. בגב, ישר בין
השכמות."
"הבנתי."
"אני לא ממש יכולתי לנהל איתו קרב יריות. תוך שנייה הוא נעלם
לי. מכשיר הקשר היחיד שהיה עליי נפגע כשנפלתי, ועד שהצלחתי
למצוא טלפון ולהתקשר למרחב עברו כמה דקות. הוא נעלם כאילו בלעה
אותו האדמה."
"מניע?" שאלתי. הוא משך בכתפיו.
"אני לא מכיר את כל הפרויקטים ששמואלביץ' הריץ בזמנו הפנוי.
הוא היה מאוד מאוד נמרץ. יש להניח שמי שעומד מאחורי עזיקי
החליט להשתיק אותו, והיה מוכן אפילו להסתכן ברצח שוטר."
"לא נעים לי לדחוק בך אבל תוכל לדלג לחלק שלי?"
"מיד. הבחורה הזאת... איך היא אמרה לך שקוראים לה?"
"ניקול." אמרתי, וזה השאיר לי טעם משונה בפה. "אני לא מניח
שאפשר לשאול אותך מה השם האמיתי שלה?"
"ובצדק אתה לא מניח כך. כל דבר בזמנו. בכל אופן, הגברת ניקול
שגם אינה טלית שכולה תכלת, עבדה עם היחידה שלנו במספר
הזדמנויות בעבר. היא הייתה, איך לומר... טיפוס שפרטים שונים
ומשונים, שדווקא היו בעלי ערך רב בשבילנו, עשויים ליפול
לחיקה."
"ו..."
"והיא הייתה הגורם המקשר בין עזיקי לשמואלביץ'. במילים אחרות,
היא זו שהביאה אלינו את עזיקי."
"אהא." אמרתי לו. "אכפת לך אם אני אעשן?"
"למען האמת, כן."
הוצאתי את הסיגריות שלי והדלקתי אחת כאילו לא שמעתי אותו. הוא
הזעיף פנים, אבל לא אמר דבר. "קובי, פתח את החלון שלו."
ציווה.
"כן, קובי, ותעשה את זה עם יד שמאל. תן לשנייה זמן להחלים."
קובי פתח את החלון ותוך כדי כך שלח אליי דרך הראי מבט שנועד
להבהיר לי, שאם זה היה תלוי בו ובחבר שלו, הטייס, הם היו
מוותרים על ה'שיתוף פעולה' הזה ופשוט נוסעים עליי עם הג'יפ
הלוך-חזור עד שהדלק היה נגמר.
"עוד שאלה." אמרתי ונשענתי עם המרפק על אדן החלון הפתוח.
"החבר'ה שלך חיפשו אצלי משהו. קלטת, אם אני לא טועה. זה מה
שסטאס אמר. תקן אותי אם אני טועה, קובי'לה?"
"בפעם האחרונה שראינו את הבחורה היא הסתובבה עם קלטת וידאו."
אמר שטיינברג בקולו הקר והנינוח. "מן הסתם היא הייתה היסטרית.
שמואלביץ', זה שהפעיל אותה, נמחק. עזיקי ידע שהיא שטינקרית, אז
מן הסתם גם החבר'ה שעזיקי עובד אצלם יודעים את זה עליה. חשבנו
שאולי היא השאירה לנו משהו למקרה שהם יגיעו אליה לפנינו."
"זה לא מה שהחבר הגמד שלך אמר לי שלשום בלילה." הטעמתי. "הוא
אמר, ואני מצטט: 'הבחורה כבר לא כל כך מעניינת אותי'. נכון
קובי'לה?"
"נכון. היא לא עניינה אותי." אמר קובי בשפתיים קפוצות. "המשימה
שלי הייתה לקבל ממך קלטת."
"אני מבין שהשיטה הישנה של צווים ונהלים לא תופסת אצלכם?"
"ממה שאני קורא פה," טפח דיקון על תיק המסמכים שלו, "גם אתה לא
ממש מחסידי השיטה הזאת." הוא חייך שוב בצהוב שיניו. בחרתי
להתעלם.
"עוד שאלה. ותתרכזו בבקשה כי זאת שאלה חשובה בשבילי." הוצאתי
סילון עשן החוצה מבעד לחלון הפתוח. "למה אתה מספר לי את כל
זה?"
"כמו שאמרתי, אנחנו מקווים לקבל שיתוף פעולה ממך בעניין הזה."
אמר דיקון בקול מדוד ושקול. "הבחורה נכנסה לבר שלך מתוך רצון
למצוא מקום להעביר בו לילה. אתה בטח רואה את ההיגיון
שבפעולותינו. הנחנו שאתה קשור אליה, מן הסתם בצורה עבריינית -
אני מזכיר לך שהיא לא הייתה טלית שכולה תכלת - ושהיא הפקידה
בידיך את הקלטת שידענו שיש לה. והעוינות המיידית שלך,
כששטיינברג ניסה לגשש באותו בוקר, איששה את החשדות שלנו."
"שום דבר אישי, שטיינברג." אמרתי. "עושים לי בעיות עם פרוטקשן
בזמן האחרון. הנחתי שאתם קשורים לזה. וחוץ מזה אני עוין באופן
מובנה."
שטיינברג נראה כאילו רצה להשמיע 'גרררר' אבל החינוך
האריסטוקרטי המובחר שקיבל כנראה עצר בעדו.
"בכל אופן," המשכתי, "צר לי לאכזב אתכם. בחיים לא ראיתי את מה
שאתם מדברים עליו."
"הבנתי." אמר דיקון. "שום דבר?"
"לא קלטת ולא נעליים."
"לא ראית כלום." דיקון נשמע מאוכזב.
"ראיתי את מיתרי הקול שלה, רוצה לשמוע על זה?"
קיוויתי שההערה הזאת תקרב את השיחה המאוסה אל סיומה. בדרך כלל
זה עובד.
הפעם טעיתי.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב." דיקון רכן לעברי וצליל קולו היה
עכשיו קצת יותר מפולשני, טיפה פחות ממאיים. "ראית אתמול מה
עזיקי והחבר'ה שלו יודעים לעשות. היית שם כשהמכונית התפוצצה,
נכון? כמה זמן אתה חושב שייקח עד שהם יגיעו אליך?"
לא עניתי. לבסוף הוא נשען בחזרה לאחור.
"בכל אופן. אם היא תיצור איתך קשר בכל צורה שהיא, אתה מתבקש
לדווח לנו מיד." קולו חזר להיות רשמי, מנומס בצורה מנוכרת
להחליא. הוא שרבט משהו על חתיכת נייר והעביר לי אותה. "תתקשר
למספר הזה, תגיד למוקדנית את השם שלך ותבקש אותי, ואם אני לא
זמין אז דבר עם שטיינברג. הוא הסגן שלי."
"אין בעיה." פתחתי את הדלת ויצאתי.
"ותהיה זהיר בזמן הקרוב." אמר לי דיקון דרך החלון הפתוח.
"במקומך הייתי מתרחק מאזור הסכנה."
"סכנה זה ה..." התחלתי לומר לו, אבל שיניתי את דעתי. זה כבר
התחיל לעבור את גבולות הטעם הטוב.
קובי לחץ על הגז, והג'יפ זינק ודהר משם בשאגה. אם הייתי טיפוס
פרנואיד, עוד הייתי מסוגל לחשוב שהם מיהרו להתרחק מנוכחותי.
חיכיתי שהם יצאו מטווח ראייה, ואז הסתובבתי לכיוון השני
והתחלתי לרוץ.
רצתי כאילו כלב ממש גדול רודף אחריי. אחרי כמה מאות מטרים
פניתי ימינה לרחוב של בנייני מגורים נמוכים, ועברתי להליכה.
המשכתי עד לסוף הרחוב, שם זינקתי והתגלגלתי מעבר לגדר שיחים
ולתוך חצר של בניין סמוך. חציתי את הדשא המוזנח בריצה, דרך
כביסה מתנפנפת ומעל לגדר נוספת, עד שהגעתי לרחוב המקביל. תפסתי
לי עמדת תצפית בין שני עמודים מתחת לבניין שאף אחד לא חנה בו;
נצמדתי אל הקיר וקפאתי בצללים, שוקע בחוסר תנועה מוחלט,
ותצפתתי על נתיב-הנסיגה שלי במשך כשלוש דקות.
מששום דבר חשוד לא הופיע יצאתי מהצללים והתרחקתי בהליכה נמרצת.
כעבור כעשר דקות מצאתי לי ספסל שנראה חף-מפשע, זרקתי את עצמי
עליו והדלקתי סיגריה.
אולי מישהו עקב אחריי ואולי לא. סביר שלא. בכל מקרה, זריקת
האדרנלין הזו זה משהו שהייתי צריך כדי להכניס את המוח להילוך.
לשנייה אחת הרגשתי כמו בימים הטובים.
הם לא האמינו לאף מילה שאמרתי, ידעתי, וגם הסיפור שהם מכרו לי
היה מהתחת. הפרטים על נסיבות הרצח של יניב שמואלביץ' היו
נכונים באופן כללי, את זה קראתי בעיתונים מאז שאיזי האיר את
עיניי בנושא. אבל חוץ מזה לא ידעתי למה להאמין.
אז ניקול הקטנה, היא-היא ולא אחרת המפתח להבאתו לדין של דודו
עזיקי, סוכן כפול ורוצח שוטרים. דיקון נשמע מאוד משכנע והוא גם
קצין משטרה בכיר. למה שימציא דבר כזה? ואולי אפילו הייתי מתפתה
להאמין לסיפור, אם לא הייתי מכיר את דיקון. אמנם קצת קשה לזהות
אותו עם בגדים, אבל הראייה שלי לא עד כדי כך גרועה שאני לא
אזהה את כוכב הסרט שצפיתי בו אתמול לפנות בוקר. לא הבחנתי שם
בצבע שיניו של סמל המין שהיה שותפה של ניקול לריקוד הלמבדה
המאונך, אבל בקווים כלליים זיהיתי אותו היטב. מנחם דיקון, חיה
רעה שכמותך. בוש והיכלם לך. אדם בגילך.
המשכתי לעשן את הסיגריה וחשבתי עוד קצת. הם ידעו על הפיצוץ של
המכונית. הם ידעו גם שהייתי שם, וקראו את ההודעה שנתתי - מה
שהשוטר העייף טרח לרשום ממנה. מה הם יכולים להסיק מזה? מה יהיה
הצעד הבא, ומי יעשה אותו?
השלכתי את בדל הסיגריה.
הוא ידע טוב מאוד שהקלטת אצלי, כשם שאני ידעתי שהם לא חיפשו
שום וידוי מצולם של ניקול אחרי המוות. אף בית משפט לא יקבל דבר
מפוקפק כזה כעדות. קלטת וידאו, בלי שמי שצילם אותה יבוא להעיד
על הנסיבות והאופן שבו היא צולמה, היא לא יותר מאשר
עדות-שמיעה; וזה לא מספיק בשביל לנקוט צעדים רציניים נגד גורמי
פשע-מאורגן.
הסיבה שהם רצו את הקלטת הזאת, היא כי היא הייתה חשובה מאיזו
שהיא סיבה. אבל איזו סיבה? סחיטה? לא סביר. מנחם דיקון לא נראה
כמו הטיפוס שאמור להתרגש מדברים כאלה, ולמען האמת, במשטרה זה
רק היה מוסיף לו כבוד.
אז מה כן? ומה הקשר של זה לכל העניין עם עזיקי?
כן. העניין הזה בהחלט התחיל לחרוג מגבולות הטעם הטוב.



9. גל בים

הייתה שעת לפנות ערב כשהגעתי הביתה. השמש נטתה לשקוע מעל גגות
שעליהם חבלי כביסה מתנופפים ברוח, ומרפסות מכוסות בעציצים
וצמחים מטפסים. פה ושם טיילו זקנות, מתחרדנות באור השקיעה, או
אולי איזו ילדה עם תינוק בעגלה. באיזה מקום ניגנה סימפוניה של
צעקות בין שכנים. קבוצה של ילדים התגודדה בקרן-רחוב, מעבירים
ביניהם כדורגל מסמורטט.
"ברי!" צעק לעברי אחד הילדים, בערך בן ארבע עשרה. "יש לך
סיגריה?"
"לך תאסוף בולים." עניתי. הוא הראה לי אצבע.
אולי איילון צודק עם הניתוח הפסיכולוגי שלו. נאלצתי להודות
שאני אוהב משהו במקום הזה. השכונה הצבעונית הזאת, הבניינים
הישנים והמתפוררים, האנשים הקטנים שמנהלים חיים קטנים. לא יודע
למה.
שבע אותיות, ערכה בגרוש גורמת לבעיות בדרכי השתן. מה זה יכול
להיות?
פתאום נשמע רעש אלים מאחורי. הסתובבתי. הילדים הפסיקו לשחק
כדורגל והתחילו ללכת מכות. שניים מהם התגלגלו על המדרכה; אחד
מהם היה גדול מהשני באופן משמעותי. שאר הילדים עמדו והסתכלו,
ואחד מהם התחיל לכדרר את הכדור כאילו שום דבר מיוחד לא קורה
כאן מעבר לעיכוב טורדני. "עזוב!" צרח הילד הקטן יותר,
"עזוב'תי!" הוא היה למטה והשני התיישב לו על החזה ועמד להוריד
לו אגרוף.
"כדאי שתרד ממנו לפני שאני בא לשם ועושה את אותו הדבר לך."
אמרתי בקול רם. כל הילדים בקבוצה הסתובבו להסתכל עליי. הילד
הגדול יותר קם בחוסר רצון, אבל כשהשני ניסה להתרומם הוא דחף
אותו בחזרה למדרכה. כך הוא הציל את עצמו ואת כבודו בו-זמנית.
הם המשיכו לשחק ואני הלכתי משם. חציתי את הכביש והרהרתי. לא
הייתי צריך לעשות את זה. ילד שמישהו זר עוצר לעזור לו כשהוא
חוטף מכות, עלול לגדול עם ההרגשה שככה זה יילך תמיד, שמישהו
בעולם חייב לו משהו.
הגעתי להייד-אאוט. פתחתי את הדלת ונכנסתי.
"סגור." הודיעה לי הבחורה שצחצחה את הבר. "הפתיחה עוד
שעתיים."
עצרתי במקום. מצמצתי.
"סגור." היא הודיעה לי שוב. "עוד שעתיים."
"אמממ..."
"אוקיי, יש לנו אתגר פה." היא אמרה. "אז שוב: סגור."
"כן, כן, הפתיחה עוד שעתיים. הבנתי. מצטער." אמרתי, ויצאתי
החוצה.
עמדתי בחוץ והעפתי מבט מסביב: הנה המכולת של דינו ממול, הנה
הזקנה שמגדלת נענע על אדן החלון שלה בקומה השלישית, והנה השלט
הנצחי על הגג משמאל שמתריע מפני ביאת המשיח. מאחורי הפינה
נשמעו הקולות של משחק הכדורגל. לא, אין פה טעות: כאן זה
ההייד-אאוט. הייתי מוכן להישבע שהיום בבוקר זה היה המקום שלי.
שקלתי לרגע אפשרות של מסע בזמן, אבל זה כבר היה יותר מדי.    
נכנסתי שוב פנימה. הבחורה סיימה לצחצח את הבר ועברה לטאטא את
הרצפה. זיכתה אותי במבט. "אוקיי. זה מתחיל להיות חדגוני." היא
אמרה.
"כן... אה... אני מחפש את איזי?"
"מי?"
"איזי, הבארמן הקבוע פה. אני חבר שלו."
"אה. אתה מתכוון ליחזקאל."
כמעט נשכתי את הלשון. "אה?"
"יחזקאל אייזנשטיין, הבעלים של המקום?"
"כן. איזי, נו. אני חבר שלו."
"אז..." היא היססה לרגע. "אז אני מניחה שאתה יכול לחכות פה
בפנים. הוא הלך לסדר משהו, צריך לחזור כל שנייה."
"תודה רבה," אמרתי לה בנימוס והתיישבתי ליד הבאר.
סקרתי אותה. היא נראתה בחורה נחמדה. גבוהה ודקיקה, עם שיער
בצבע חום-אגוז עמוק, ארוך ויפהפה. בלי לשים לב למה שאני עושה,
פתאום תפסתי שאני נשען קדימה כדי לראות יותר טוב את הגזרה שלה
מעבר לדלפק. רגליים באורך של מרתון. חבל רק שהיא בחרה לארוז
אותן בג'ינס ארוך ולא מספיק צמוד, למרות שאני מכיר כמה מגזינים
שהיו משלמים המון כסף בשביל להלביש אותה - לוין!! תתבייש לך,
מה זה צריך להיות. תפסיק ללטוש עיניים כמו איזה שישיסט. מי זאת
בכלל ומה היא עושה מאחורי הבאר בפאב שלך?
"מי את, אם מותר לי לשאול?" שאלתי את נערת הג'יימס-בונד
חומת-העיניים שמעל הרגליים.
"גל." הנערה האלמונית הציגה את עצמה בקרירות. "אני מלצרית
פה."
"אה. פשוט, אני מסתובב פה די הרבה ועוד לא ראיתי אותך."
"אה, זה כי אני חדשה," התנצלה ברוב חן. "התחלתי רק היום. היית
מאמין?"
"אני חושב שהיום אני אאמין לכל דבר."
"מה?"
"לא חשוב." איזה עיניים חומות מקסימות יש לה.
"אז תגיד..." היא התחילה להפשיר טיפ-טיפה. "אתה מכיר את יחזקאל
הרבה זמן?"
"אפשר לומר." תופפתי קצת על הבר.
"אתה מכיר אולי את הבחור השני?"
"מי?"
"השותף שלו או משהו. עם שם מגוחך כזה, מוצרט או ברוקלין או
משהו זר כזה."
"אה... הוא. כן, שמעתי עליו משהו."
"עוד בכלל לא פגשתי אותו אבל יחזקאל ניסה רוב הבוקר להפחיד
אותי עם השם שלו. כל הזמן - הוא לא אוהב ככה, הוא כן אוהב ככה,
הוא יכעס עליי, ברוקלין זה וברוקלין שם."
"כן, זה נשמע כמוהו. הוא טיפוס מעצבן."
"תסלח לי שאני מפילה עליך את הצרות שלי, כן," המשיכה גל בלי
להפסיק לשנייה את מלאכת הטאטוא. "סתם, יום ראשון בעבודה וכל
זה, ועוד בכלל לא ראיתי את הבנאדם וכבר אני לחוצה שהוא עוד
שנייה נכנס... מי בכלל קורא לבן שלו ככה, הא? שוברט או ברונקס
או משהו כזה."  
הדלת נפתחה. "או, ברי." אמר איזי ונכנס. "אני רואה שפגשת את
גל. גל - ברהמס, ברהמס - גל. גל היא המלצרית החדשה שלנו.
הבטחתי לה שהיא תעשה פה חיים."
גל החליפה צבעים במשך דקה לפחות. שני צבעים במקביל כל פעם.
דווקא מצא חן בעיני הצבע המקורי שלה.
"אמרתי לגל שהיא מתחילה כבר היום בערב." המשיך איזי בלי לשים
לב. "זה בסדר מצידך, נכון?"
"בטח. כבר היום בבוקר, מצידי."
"אננג..." הוציאה גל.
"טוב מאוד. איזי, אני יכול לדבר איתך שנייה? את בסדר גמור
חמודה, תמשיכי ככה." אמרתי לפסל הקרח שניצב מאחורי הבר משום
מה. איזי נכנס אחריי לחדר האחורי.
"אני יודע מה אתה הולך להגיד," אמר איזי בנינוחות. "ולפני שאתה
אומר את זה..."
"איזי, איפה אתה שם את העיתונים?" שאלתי אותו.
"היות ואתה לא היית פה, והשארת לי לטפל לבד בעניין, אז אני
חושב ש... הממ?"
"העיתונים הישנים שאתה ממחזר." שאלתי שוב. "איפה הם?"
"בפינה של המחסן, בתוך ארגז קרטון. למה?"
"סתם, אני צריך להתעדכן קצת בשער הדולר." פניתי לעבר המחסן.
"דרך אגב, יופי של עבודה עם המלצרית. היא בסדר גמור."
"או... תודה."
"על לא דבר, יחזקאל אייזנשטיין."
הוא האדים קצת, ניסה לבלוע את שפתו התחתונה ותוך כדי כך מלמל
משהו. "אממ-אהמפף".
פילסתי לי נתיב גישה במחסן, בין כל השולחנות המתקפלים וקופסאות
הצבע הריקות, עד לערימת העיתונים שבפינה. לקח לי כמעט ארבעים
דקות של חיטוט מאובק עד שמצאתי את הגיליון שחיפשתי. התאריך היה
תשעה-עשר במרץ - לפני שבועיים.
"גל," אמרתי לה כשעברתי על פניה בדרך לשולחן שלי, שקוע
בעיתון.
"אממם." היא ענתה באומללות.
"לאבא שלי היה יום ממש גרוע כשהוא חשב על השם הזה. אני חושב
שהוא חשב שזה שם של אוטו גרמני."
"אהם."
"ברוכה הבאה להייד-אאוט."



השעה הייתה בערך אחת-עשרה. הלילה עוד צעיר, ההייד-אאוט לא מלא
מדי, שיר ישן של סטיבי ריי ווהן התנגן ברקע. הקצבתי לעצמי
שולחן שלם בפינה, רק לעצמי. העיתון היה פרוש על השולחן; האבק
וסתם קרעים הקשו על הקריאה אבל החשיבה הייתה אפילו יותר קשה.
זו חתיכה גדולה בפאזל, ומאוד שונה מכל השאר.
משטרת ישראל מצאה בליל אמש, השמונה-עשר למרץ... גופתו של יניב
שמואלביץ', קצין משטרה... נורה בגבו... במקום נכח ניצב משנה
מ'... במגרש חנייה נטוש ... קצין משטרה צעיר ומבטיח... במהלך
פגישה עם מקור משטרתי... וכו' וכו'.
הנה. במסגרת נפרדת למטה:
היחידה להפעלת סוכנים של מחוז תל אביב, יחידה סמויה וחשאית
שהוקמה כחלק ממאמצי המשטרה למגר את הפשע המאורגן במחוז. היחידה
פועלת בצורה של... לא חשוב, אני יודע בדיוק איך. להחדיר מישהו
פנימה זו בעיה. אז מה? תמצא מישהו שרוצה לצאת החוצה. תמצא
מישהו מספיק אומלל. תדחוף לו כסף, עד שלא יהיה לו איך לצאת
מזה. ואז תטלטל אותו, תסחט אותו, תוציא לו את המיץ. אם זה עובד
- יש לך סוכן משטרתי בפנים. אם לא - יש לך אחד כמו דודו עזיקי.
ושלושה כדורים בגב.
"הי." גל אזרה עוז לעצור אצלי בדרך משולחן לשולחן. השיער
החום-כהה החלק והארוך שלה לבש גוונים אדמדמים באור שעטה
ההייד-אאוט. בינתיים, התיקייה הוירטואלית שלה כללה את הפריטים
הבאים: היא לא מעשנת, היא גרה אצל ההורים באפקה או ברמת אביב
ג' או במקום אחר שטיפוסים כמוני לא צריכים להסתובב בו, אין לה
חבר (איך זה יכול להיות?), היא לא לסבית (זה היה גישוש לא פשוט
בעניין הזה) וחוץ מזה היא סטודנטית שנה שנייה לרפואה - מה שהיה
בעיניי יופי של דבר, כי כמו שהעניינים מתקדמים לא יזיק אם יהיה
לי רופא בטווח-צעקה.
"הי גם לך." אמרתי.
"אפשר להתנצל עוד פעם?" שאלה.
"שכחי מזה כבר. זה היה בצחוק, אמרתי לך."
"להביא לך עוד קפה אולי?"
"לא תודה, אבל אולי את יודעת במקרה מה זה שבע אותיות, ערכה
בגרוש עלולה לגרום לבעיות בדרכי השתן?"
היא הרהרה כמה שניות. "פרוסטטה."
"מה?"
"ערכה זה סט, גרוש זה פרוטה, סט בתוך פרוטה יוצא פרוסטטה
שעלולה לגרום בעיות בדרכי השתן. תגיד, אתה מכיר את הבחורה
שיושבת שם?"
"איך לעזאזל עשית את זה כל כך מהר? אני יושב על זה כל היום!"
דרשתי לדעת.
"אני לומדת רפואה. הבחורה הבלונדינית היפה שיושבת שם, בקצה של
הבר. היא מסתכלת עלינו."
היא התכוונה לנועה. נועה ישבה על הבר בתנוחת-ההתגרות הרגילה
שלה, רגל על רגל עם סיגריה נונשלנטית. שני גברברים על ידה עשו
מאמצים מאוד גדולים כדי למשוך את תשומת ליבה, אבל היא רק ישבה
ללא תנועה ושלחה לכיווננו מבט ריקני וארוך מעל הקוקטייל שלה.
"זאת נועה, היא באה לפה הרבה. אל תתייחסי אליה, היא בחורה
משונה."
גל חייכה ופנתה ללכת ואני מיהרתי למלא את התשובה בתשבץ.
פ-ר-ו-ס-ט-ט-ה, איך לא עליתי על זה בעצמי.
"גל? חכי שנייה. אני לא רואה טוב באור הזה, את יכולה להקריא לי
את השם פה?"
היא רכנה לעבר העיתון. "כתבתו של... איתמר נבו." אמרה.
"תודה."
מעכתי את בדל הסיגריה שלי במאפרה, ולאחר הרהור קצר הדלקתי עוד
אחת. צירופי מקרים מסתוריים הם דרכו של אלוהים לומר לך ש-א.
הוא מסתכל עליך, ו-ב. יש סיכוי טוב שתצטרך את העזרה שלו בעתיד
הקרוב.
שמתי לב שאיזי מסמן לי מהבר. ניגשתי אליו. "מה קרה?" שאלתי.
"טלפון בשבילך. זה איילון."
"אני עונה מהמשרד."
נכנסתי למשרד והרמתי את השפופרת.
"הלו."
"ברי?"
איילון אף פעם לא היה טיפוס שנלחץ ברגעים קשים. אבל הפעם הוא
החצין את המתח דרך הקול שלו. במילה האחת הזאת היתה מספיק
דחיפות כדי לגרום למכשיר הטלפון לקום ולהתחיל לרוץ.
"מה שלומך, איילון."
"אנחנו צריכים לדבר."
"יש לך משהו בשבילי?"
"אוהו, ועוד איך." נהם הטלפון בחריפות דחוקה. "יש לי משהו
בשבילך, אדון סכנה-זה-השם-האמצעי-שלי. אתה יודע בכלל למה
נכנסת?"
"תן לי לנחש. רצח של שוטר סמוי?"
השתרר שקט למשך כמה שניות. "חכמולוג." אמר איילון לבסוף, עם
יותר משמץ של התפעלות בקולו. "בוא נגיד שמצאתי עוד מישהו שמאוד
מעוניין בבחורה שלך. הוא רוצה לפגוש אותך."
"עוד אחד? לא מהמשטרה במקרה, נכון?"
"לא, לא. את המשטרה השארתי לגמרי מחוץ לחקירה, כמו שביקשת. וזה
לא היה קל, כי אחרי שהתחלתי לשאול שאלות פתאום מסתבר לי
שמכונית מסויימת התרוממה לשמיים."
"...אופס."
"כן. אופס. לא משנה, נדבר על זה אחר כך. תהיה עוד שעה בצומת
מעריב, מתחת לגשר. אני אאסוף אותך שם." הטלפון ניתק.
יצאתי מהמשרד. אספתי את הז'קט שלי ופניתי לכיוון הדלת.
"איזי?"
"כן."
"אני יוצא. אתה תסתדר?"
"בטח. גל ואני נשתלט פה על העניינים. אני אומר לך, הבחורה הזאת
זה הדבר הכי חכם שעשיתי."
"הממ." מלמלתי בדרך החוצה. "אני עדיין שואל את עצמי מה הדבר
הכי טיפשי שאני עשיתי. אבל מי יודע - הלילה עוד צעיר."



10. גשר צר מאוד

כעבור שעה, אחרי המתנה של עשרים דקות ורק שלוש סיגריות (לא רע)
מתחת לגשר, ראיתי את הב.מ.וו של איילון מתקרבת. הוא עצר לידי
ופניו היו רציניות מאוד.
"כנס."
"יש לי הרגשה של דז'ה-וו." אמרתי.
"כנס כבר."
נכנסתי למושב האחורי. איתמר נבו, האדם שנחשב בעיני רבים, למרות
גילו הצעיר יחסית, לכתב הפלילי הטוב ביותר בארץ כיום - היה
זרוק על המושב לידי.
"שלום שוב." אמר. "אמרתי לך קודם שאנחנו צריכים לדסקס קצת חוק
ומשפט."
"לא ייאמן. בדיוק לפני שעה חשבתי עליך."
הוא חייך חיוך דק. "מה אתה אומר."
איילון התחיל לנסוע. "אכפת לך לעדכן אותי לאן נוסעים, ומה
האירוע שלשמו התכנסנו כאן כולנו?" שאלתי אותו.
"תחשוב לבד." הוא נהם.
"אה. אתגר. אוקיי, בוא נראה: אני פה בגלל בחורה."
"כמו כולנו." אמר נבו.
"וכשאני רואה אותך, יש שם ספציפי אחד שקופץ לי לראש." אמרתי
לנבו. "יניב שמואלביץ'."
"יפה מאוד." אישר נבו. "יפה-יפה. חשבתי שאתה לא קורא
עיתונים."
"רק בשירותים."
"איילון מספר לי שכבר היה לך שיג-ושיח עם המשטרה. אני מניח
שזכית לביקור מניצב-משנה מנחם דיקון והחבר'ה שלו?"
"לא בדיוק ביקור נימוסין."
"חתיכת חרא שמן." מלמל נבו. "אם היה שוק לערכים, דיקון היה רץ
הביתה ומביא את שלו ארוזים בתוך קופסת גפרורים."
איילון עצר את המכונית ברחוב צדדי בין מוסכים ומחסנים, וכיבה
את האורות.  
"אוקיי. מאיפה מתחילים?" שאל.
"איילון, נראה לי שהכי טוב להתחיל מהתחלה." ביקש נבו.
"אוקיי. הבוקר ברי מבקש ממני לאתר בשבילו בחורה, ככל הנראה
זונה מקצועית, לפי פרטים חיצוניים מסוימים."
"ברי?" נבו פנה אליי.
"שלשום היה לי סיפור חד פעמי עם הבחורה. לא ידעתי אז שהיא עושה
את זה לפרנסתה," הרגעתי את איילון. "היא פשוט נכנסה לבר שלי
ודבר אחד הוביל לשני. ואז, איך שהיא יצאה, הצרות נכנסו."
"מתי התחשק לך לספר לי שהמכונית שלה התפוצצה, ממש מחוץ לדלת
שלך?" שאל איילון ביובש.
"אז עוד לא הייתי בטוח שזה קשור אליה. לא רציתי סתם להלחיץ
אותך. גם עכשיו אני לא בטוח, כשחושבים על זה."
"אז עכשיו אתה יכול להיות בטוח." אמר איילון בקדרות. "פורשה,
בוקסטר קופ, בצבע שחור כסוף. כנראה שיש חיים טובים בעסקי
השרמוטות."
"ואתה יודע כבר על הקשר שלה לפרשת שמואלביץ'." אמר נבו
בזהירות.
"מה שדיקון אמר לי."  
"ומה הוא אמר לך?"
"שניקול, שכנראה העבירה מדי פעם כמה פרורים לשמואלביץ', הביאה
אליו את דודו עזיקי ושמואלביץ' גייס אותו בתור סוכן. או ככה
הוא חשב."
"כן." אמר נבו בהרהור. "זה מאשר את מה שאני הנחתי."
"זה פחות או יותר הצד שלי בעניין." אמרתי.
"פחות? או יותר?" שאל נבו.
"קודם אתה. ואז נראה." לא רציתי לחשוף את עניין הקלטת לאף אחד,
לא לפני שמישהו יואיל להסביר לי מה המשמעות שלה.
"התחלתי היום לחפש בשבילך את הבחורה." אמר איילון. "זה היה
הג'וב הכי קצר שהיה לי. עשיתי כמה שיחות טלפון למקורות שלי
בעולם התחתון שמתעסקים עם זונות, אבל תקוות גדולות לא היו לי
מזה. הניקול הזאת, לפי התיאור שלה, היא לא איזה שרמוטה מהצומת.
ואז יצרתי קשר עם איתמר."
"כמו שניחשת," אמר נבו. "היא עובדת בצמרת. השם האמיתי שלה, דרך
אגב, הוא מיכל."
"מיכל?"
"אהא." הוא העיף מבט בפנקס שהוא שלף מעמקי המעיל שלו. "מיכל...
רובין."
"מיכל רובין." אמרתי לעצמי עוד פעם אחת. נשמע בלתי מזיק. נשמע
כמו תלמידת תיכון עם קוקו, משקפיים, הרבה חברים ומנוי בספריה.
איך שהדברים הם לא כמו שהם נראים בעולם הזה.
"היא נערת ליווי יקרה." אמר נבו. "יקרה מאוד. מהסוג שלוקחים
בשביל להנעים את זמנם של דיפלומטים זרים או אנשי עסקים מליאנים
מחו"ל."
"דיפלומטים זרים?" שאלתי. איילון הנהן בקרירות. "ואני יודע
בדיוק על מה אתה חושב עכשיו." אמר.
"ריגול נגדי." חשבתי בקול רם. "החבר'ה בשירות היו מפעילים
לפעמים בחורות כאלה בשביל לעקוב ולתעד גורמים זרים, תקשורתיים
או דיפלומטיים, שנחשדו בריגול."
"נכון." אישר נבו. "אבל אתם לא המצאתם את השיטה הזו. זה המקצוע
הכי עתיק בעולם, אני מזכיר לך."
"אז למה אתה מתכוון? שהיא עבדה בשביל מישהו אחר?"
"לא. שהיא עבדה בשביל עצמה. זה עובד בצורה פשוטה מאוד: חדר
בבית מלון או באיזו ווילה של חבר; הבחורה מחזיקה מצלמת וידאו
קטנה בתיק שלה. היא משאירה אותה עובדת בתוך התיק, שאותו היא
דואגת להניח על השולחן או משהו לפני שהם מתחילים; מקסימום היא
קמה שנייה לפני שמתחילים, אולי להביא קונדום או משהו, ומשפרת
את הפוזיציה של התיק. אם הכול הולך יופי, יש לה סרט או לפחות
כמה תמונות עסיסיות. בונוס מהצד לעבודה הרגילה שלה."
"והיא מתחילה לחלוב את הבחור."
"לא." נבו נד בראשו לשלילה. "אם היא תעשה את זה, היא בחיים לא
תעבוד יותר בעיר הזאת. אז מה היא עושה? פשוט מאוד. עורכת קצת
את החומר ככה שלא יראו את הפנים שלה, ומוכרת את זה לעיתונות
צהובה, אם יש להם עניין בזה."
"או למשטרה, אם יש להם עניין בזה."
"בדיוק." אישר נבו. "וככה אנחנו מגיעים ליניב שמואלביץ'. כנראה
ש'ניקול' הייתה אחד המקורות שלו."
אצבעותיו של איילון תופפו רקוויאם על ההגה.
"הלילה שבו עזיקי ירה בשמואלביץ'," נבו המשיך, "היה הלילה שבין
השמונה-עשר לתשעה-עשר במרץ. הידיעה התפרסמה בעיתון למחרת. בערב
אותו היום, אני מקבל שיחת טלפון מהבחורה הזו, שהזדהתה בשם
ניקול. היא נהגה להשתמש בכמה שמות, וזה היה אחד מהם."
"ומה היא אומרת?"
"שיש לה מידע בנוגע לרצח של קצין המשטרה, יניב שמואלביץ'. והיא
שואלת אם אני מעוניין בו."
נבו הוריד את המשקפיים שלו וניגב אותם על שרוולו. "ועכשיו הקטע
המשונה. אני שואל אותה, 'המידע הזה נוגע לדודו עזיקי?' שתיקה.
היא לא עונה. אני שואל עוד פעם, הכי ברור שאפשר: 'את אומרת לי
שיש לך מידע על מיקומו של דודו עזיקי, שמבוקש כרגע על  רצח
קצין המשטרה שמואלביץ?' ואז היא פשוט מנתקת."
"איך היא נשמעה?"
"מפוחדת."
"ואז, אני מניח, ניסית לאתר אותה."
"כן. השם ניקול והקשר שלה לשמואלביץ' היה מוכר לכמה עיתונאים
שנהגו לקנות ממנה טינופת. היא חשבה לתומה שאם היא תשתמש בשם
המקצועי, הם לא יאתרו אותה. חה. הם ידעו להגיד לי את השם,
הכתובת, אפילו איזה קעקועים יש עליה. אבל כל פעם שהשגתי איזה
קצה חוט, וניסיתי ליצור איתה קשר - היא כבר לא הייתה שם."
"אז בשבועיים האחרונים אתה מחפש אחריה מתחת כל מיני אבנים."
"בדיוק. כבר וויתרתי, לומר לך את האמת. חשבתי שבטח עזיקי, או
מי שלא יהיה שעומד מאחוריו, השיגו אותה. ואז, היום בערב, נחש
מי מתקשר אליי ושואל על בחורה מורבידית בשם ניקול, עם קעקוע
מעניין?"
"עשיתי לך את היום, הא." העיר איילון.
"ועכשיו לענייננו. השאלה שאני שואל את עצמי כרגע,"  אמר נבו
בזהירות. "היא, אם מה שהיא אמרה שיש לה - מה שאני מחפש - נמצא
איתה עכשיו. כי, אתה יודע, בחורה שנמצאת במנוסה... היא תעשה כל
מיני דברים. למשל, תשאיר את העדות המסוכנת הזאת במקום הראשון
שהיא מצליחה להניח בו את הראש."
"הא." אמרתי, יותר לעצמי מאשר למישהו אחר.
"אז הנה אני פה, כולי תקווה ורצון טוב, ומתפלל שיש לך משהו חדש
בשבילי." נבו שילב את כפות-ידיו בזהירות והביט בי בשאלה.
שפשפתי קצת את הסנטר כשחשבתי איך לנסח את עצמי.
"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."
הוא המשיך להביט בי ללא אומר.
"הטובות - אחרי שהיא הלכה גיליתי שהיא השאירה אצלי את התיק
שלה. בתוכו הייתה קלטת וידאו."
"יש!" התנשם נבו.
"חכה. יש גם רעות. אין שם שום דבר מעניין."
"מה זאת אומרת?"
"יש שם אותה מזדיינת עם דיקון."
הוא הביט בי עמוקות. "ומה זה אומר?"
"אין לי מושג. אולי היא סתם סחבה את זה איתה..."
"לא סביר."
אולי היא חשבה למכור את זה למישהו..."
"למנחם דיקון זה לא יזיז אם יקרינו את זה בדרייב-אין." נשף נבו
בבוז. "אשתו לשעבר חיה בחו"ל. אין לו ילדים."
"כן. זה גם מה שאני חשבתי. אבל..."
"אבל?"
"אבל, הקלטת הזו זה מה שדיקון והחברותא שלו חיפשו אצלי,
מהשנייה שהם התחילו להציק לי."
נבו הרהר קצת. "איפה הקלטת הזו עכשיו?"
"אצלי בכספת."
"אכפת לך אם אני מעיף מבט?"
"בכלל לא. איילון, אתה מכיר את הכתובת."
"ותיזהר מעוקבים." הוסיף נבו. "החבר'ה של הפעלת סוכנים לא
נותנים לי ללכת לשירותים לבד בשבועיים האחרונים."



11. תמיד אפשר להאשים את המלצרית

איילון נשאר במכונית כשאני ונבו נכנסנו להייד-אאוט. השעה הייתה
אחרי חצות, והמקום היה מלא אבל לא הומה. איזי היה נטוע במקום
הרגיל שלו מאחורי הבאר ונראה מבסוט מהרגיל משום מה. נכנסתי
והתיישבתי ליד הבאר. נבו התיישב לידי.
"הכול כשורה פה?" שאלתי את איזי.
"פצצות. עכשיו שיש לי את גל, נראה לי שאנחנו כבר לא צריכים
אותך."
"חמוד מאוד מצידך. מה עם איזה קפה?"
"תגיד, מה עשית לנועה?"
"מי?" נזכרתי שנועה הייתה פה כשיצאתי. "אני? לא עשיתי לה כלום,
למה אתה מתכוון?"
"היא יצאה מפה מוקדם, קצת אחרי שהלכת, ולפני זה היא אמרה..."
הוא לא הספיק לומר לי מה היא אמרה כי באותו רגע גל נעצרה לידנו
בדרך משולחן לשולחן, טרודה משהו אבל עדיין מקסימה. שנינו שכחנו
מנועה. "אוף. הבא שישאל אותי אם אבא שלי גנן..." התחילה לומר,
ואז הבחינה בי ולא סיימה את המשפט. "היי ברהמס."
נבו הביט בה ובי חליפות ונראה משועשע. "ברהמס?"
"היא עושה את זה לכולם." אמר איזי. "לי היא קוראת יחזקאל."
"גל, איזי אומר לי שאת עושה הכול יותר טוב ממני והוא כבר לא
צריך אותי פה."
"היי היי היי, זה לא מה שאמרתי!" קפץ איזי.
"דווקא נראה לי שהלקוחות יהיו יותר מרוצים מזה." העיר נבו.
"אני לא חושב שמישהו פה שאל פעם את ברי אם אבא שלו גנן. אל
תיעלב, ברי."
גל חייכה את החיוך הנבוך הזה, ודרך אגב היו לה שיניים מושלמות.
אפילו באור האדמדם הזה. נו, כמובן.
"זה הערב הראשון שלי פה." עדכנה את נבו.
"מה את אומרת."
החלטתי לגשת לעבודה לפני שהיא תגרום לי לשכוח. "גל, תעשי לי
טובה, תקפצי שנייה למשרד ותביאי לי את התיק שיש שם בכספת."
"אין בעיה." גל ניגשה בתנועות קלילות, חינניות, לעבר דלת
המשרד. שלושה זוגות עיניים ליד הבאר, ולא ידוע  כמה עוד ברחבי
החדר, עקבו אחריה.
"שנייה," נזכרתי פתאום, "את צריכה את הקוד לכספת."
"זה בסדר," אמרה ונבלעה בפנים. "לא צריך. יחזקאל כבר אמר לי
אותו."
הענקתי לאיזי מבט נמוך. הוא התכווץ בעמדתו מאחורי הבאר.
"מה?" התגונן. "אם היא עובדת אצלך אז היא צריכה לדעת, לא?"
"אני רואה שהתכוונת ברצינות לזה שהיא מחליפה אותי פה."
"אויש נו, תפסיק כבר. זעפן אחד."
נבו דחק לי מרפק מהצד, חיוך משונה על פניו נטולי-השינה.
"היי."
"מה?"
"זה רק אני, או שהילדה הזאת מוציאה ממך משהו?"
"מה פתאום."
"לא." הוא צחקק. "הצלחת להפתיע אותי, ברהמס לוין. כבר חשבתי
שאתה עשוי מאבן."
"אה, דרך אגב," צעקה גל מתוך המשרד. "שכחתי להגיד לך, יחזקאל.
הבחור מהטלפון היה פה קודם."
"מי?" שאלנו אני ואיזי ביחד.
"הטכנאי של הטלפון. הוא אמר שהזמנת..."
גם את המשפט הזה היא לא זכתה לסיים. אני לא יודע מה גרם לי
להבין כל כך מהר - אולי כל האקשן של היממה האחרונה באמת הזרים
איזה דם חדש למערכת שלי. אולי סתם תפסתי שטכנאי טלפון לא
נוהגים להופיע באמצע הלילה, אפילו במקרים שבהם כן מזמינים
אותם.
זינקתי מעבר לבר ולאיזי ההמום; לפחות כוס אחת נפלה ונשברה על
הרצפה מאחורי כשפרצתי למשרד בשעטה וצעקתי, "אל תפתחי!!!"
מאוחר מדי. בדיוק שנייה אחת מאוחר מדי.
התמונה של רמינגטון הוסטה הצידה; גל עמדה מול הכספת, יד שמאל
שלה מחזיקה את הפנקס של המלצרית, ויד ימין על הידית של הכספת
שהיא בדיוק התחילה לפתוח. היא קפאה במקום.
"אל תזוזי." אמרתי לה בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס. "אל תזוזי
סנטימטר."
היא צייתה. איזי ונבו הופיעו מאחורי.
"מה קרה?" לחש איזי.
נעמדתי מאחורי גל והצצתי לתוך החרך הדק שהיא הספיקה לפתוח.
הדבר שרבץ בפנים כאילו הסתכל עליי בחזרה, דרך סדרה של אורות
אלקטרוניים מהבהבים.
"אל תזוזי." אמרתי עוד פעם למרות שלא היה צורך.
"אני לא זזה. מה קרה?"
דחפתי את עצמי בעדינות בינה לבין הדלת. כשזה יתפוצץ, עדיף שאני
אהיה זה שיחטוף את זה. עמדנו שם ארבעתנו - אני, איזי, נבו וגל
- אבל דרך החרך הדק יכולנו רק אני וגל לראות את מה שהיה
בפנים.
"איזי?" אמרתי בשקט. "אני חושב שכדאי לסגור להלילה."
"אני הולך להעיף את כולם החוצה." אמר איזי ללא שהיות ונעלם
מבעד לדלת.
"מה? מה זה?" שאלה גל בבהלה.
"איתמר, נדמה לי שהיה לי איזה קאטר במגירה של השולחן, תביא לי
אותו בבקשה."
נבו תחב את הקאטר לידי. "ברי..."
"החוצה, איתמר."
הוא היסס לשבריר שנייה ואחר כך נסוג החוצה לאט, בהליכה לאחור,
מביט חליפות בי ובגל. גל עמדה במקומה, פוערת עיניים חומות לעבר
הכספת והפצצה הביתית שבתוכה.
איתמר סגר את הדלת מאחוריו. אני וגל נשארנו לבד. הפשלתי את
השרוולים.
השיר של טום ווייטס נקטע והתחלף בקולו הסמכותי של איזי שביקש
מכולם, בקשיחות מהולה באבל (שלא היה לגמרי מעושה), לעזוב את
המקום, בגלל אירועים שמחוץ לשליטתנו אנחנו נאלצים לסגור הלילה
מוקדם מהרגיל. כמה קולות מחאה נשמעו, וכמה תרועות משום שמישהו
הבין בטעות שהשתייה על חשבון הבית. עברו שתיים-שלוש דקות עד
שכולם הבינו את הרעיון, ושמעתי את איזי ואיילון מחישים את כולם
החוצה ונועלים את הדלת. לבסוף ההייד-אאוט נהיה שקט.
הנחתי את יד ימין בעדינות על היד של גל. נשמתי עמוק, ומשכתי את
הדלת לאט לאט. זה נראה כמו כמות קטנה של חומר נפץ פלסטי, לא
מספיק בשביל לעשות בלאגן אמיתי - רק בשביל לגמור את הבנאדם
הראשון שפותח את הדלת. מה שאומר שהיזימה חייבת להיות רק אחרי
שהדלת נפתחת, אחרת חלק מהפיצוץ מוכל בפנים. המסקנה היא
שהמנגנון לא מחובר למנעול שגל כבר סובבה, אלא לצירים, והפצצה
בנויה כך שתתפוצץ רק כשהדלת פתוחה לרווחה. כיוון שכך, הרשיתי
לעצמי להסתכן ולפתוח את הדלת לפחות עד החצי, כדי לראות קצת
יותר טוב את מה אני חותך.
"אולי מישהו יסביר לי מה קורה כאן?" לחשה גל. הקול שלה רעד,
אבל רק קצת.
התלבטתי קצת, אבל היא אחרי הכול היא כמעט נהרגה לפני שנייה,
וכמו שאיזי אמר - אם היא עובדת אצלי, אני מניח שהיא צריכה
לדעת, וחוץ מזה סתם לא התחשק לי לשקר לה. מספיק עיוור אחד בעסק
הזה.
"הטכנאי-טלפון שהכנסת לפה הוא לא טכנאי טלפון. הוא קרוב לוודאי
אותו אחד שמילכד את המכונית שהתפוצצה פה אתמול בלילה, והוא
שייך לארגון-פשע שמעורב בפרשת הרצח של פקד שמואלביץ'. את
יודעת, קצין המשטרה שנרצח לפני שבועיים בערך."
"אה." אמרה גל, ושוב - הקול שלה רעד אבל רק קצת. "יופי, כי
התחלתי לתהות, אולי לא הייתם לגמרי גלויים איתי לגבי האופי של
העבודה פה."



12. חזיר עם רגל עץ

זאת הייתה עבודה מקצועית. מקצועית מאוד. יותר מתקדמת ממה
שהכרתי. עברו עוד כמה דקות של שתיקה מתוחה עד שהצלחתי למפות
לעצמי פחות או יותר מה מתחבר למה ומה הולך לאיפה.
"אני יכולה לעזוב את הידית?" שאלה גל.
"לא." בחנתי את המכשיר הדיגיטלי המהבהב שהיה מחובר לצירים של
הדלת. כנראה איזשהו סוג של חיישן תנועה, אולי על בסיס של גביש
פיזיו-אלקטרי. מתוחכם מאוד. "זה נדרך ברגע שסובבת את המנעול.
אם תעזבי עכשיו זה יתפוצץ."
היד שלה על הידית הייתה קפואה וחסרת חיים, אבל לפחות יציבה.
עזבתי אותה והעברתי את הקאטר ליד ימין.
"אני לא בטוחה שאני יכולה."
"בטח שאת יכולה."
"לא, אני מתכוונת..." היא לחשה. "היד שלי נשמטת... אני לא כל
כך..."
הסתובבתי כדי להסתכל עליה. היא הייתה חיוורת ורועדת, אבל שקטה
מאוד, והמבט שלה היה מבוהל - אבל נבון. היא לא נראתה כאילו היא
עומדת להיכנס להלם. נגעתי שוב ביד שלה: היא הייתה קפואה, חסרת
תחושה ואפאטית - אבל די יציבה.
"את בטוחה?"
"אני צריכה לעמוד יותר קרוב."
היססתי. זה אומר שהפצצה תתפוצץ עליה ולא עליי. "לא, עדיף שאני
אשאר פה מול הדלת ואת תעמדי מאחורי." נדחפתי קצת יותר בינה
לבין הכספת הפתוחה, כמו מגן אנושי. שקלתי לקחת ממנה את הידית
אבל זה היה מסוכן מדי, והחיישן הדיגיטלי הזה היה מתוחכם מדי.
"גל?" אמרתי בשקט. "אני צריך שתדברי."
היא נשענה על הגב שלי. לשנייה חשבתי שהיא מתמוטטת, אבל היא
המשיכה לעמוד שם מאחורי, שעונה כנגד הגב שלי; זרועה הייתה
מושטת לפנים, מתחת לזרוע ימין שלי, כף ידה לופתת את הידית.
"גל?"
"על מה לדבר?"
"תספרי לי איזה בדיחה."
"אתה בטוח שאתה רוצה לצחוק עכשיו?" שאלה בלחש.
"אוקיי, צודקת..." נהמתי. "עזבי. אני אספר לך בדיחה."
"בדיחה..."
"תישארי איתי, בסדר?"
לא רק מקצועי, גם חסכני מאוד. פשטני אפילו. מי שעשה את זה לא
ראה לנכון להסתבך יותר מדי עם מנגנוני גיבוי או חוטי-דמה.
המכשיר הדיגיטלי המתוחכם הזה היה המפתח לעניין. כל מה שצריך
לעשות זה למצוא את פתיל-השרשור הנכון.
"פעם הייתי בארצות הברית. היית שם פעם?"
"כן."
"באמת? איפה היית?"
היא לא ענתה.
"לא משנה. בכל אופן, יצא לי לבקר באיזו חווה באומהה, ושם אני
רואה חזיר אחד. חזיר גדול ושמן, לא יודע מאיזה סוג בדיוק, אבל
עם רגל מעץ. שלוש רגליים רגילות, ורגל אחת מעץ. ואני שואל את
החוואי, איזה טיפוס גדול וקשוח עם שם סקוטי... מה זה היה?
מקטאוויש, מקדונלד, משהו כזה... לא חשוב, בקיצור אני שואל אותו
- מה הסיפור עם החזיר הזה?"
זהו, מצאתי אותו. נחסך ממני הצורך להמר בין החוט האדום לכחול
לצהוב לורוד, ומצאתי את פתיל השרשור הנכון בלי להסתבך עם
הצבעים. הפתיל הוביל מחיישן התנועה הדיגיטלי למה שכנראה היה
הנפץ, שהיה קבור עמוק בגוש הבצקי של החומר הפלסטי.
"תשמע - ככה הוא אומר לי, האיכר הזה - לפני שלוש שנים התפוצץ
לנו צינור מים במרתף, שהיה יכול להציף את כל הבית, אבל זה לא
קרה. אתה יודע למה? כי בבוקר, כשאשתי, הגברת מקטאוויש שאלוהים
ינצור את נשמתה האירית..."
- "סקוטית."
- "כן, סליחה. נשמתה הסקוטית, בכל אופן כשהיא ירדה למרתף בשביל
לקחת תכשיר נגד ג'וקים, היא מצאה שם את החזיר הזה יושב על
הצינור וחוסם את השיטפון. כל הלילה הוא היה שם. אפילו לא
הרגשנו שזה קרה."
לא. זה בדיוק המלכוד פה. אי אפשר לחתוך אותו וזהו; בכל זאת יש
מנגנון גיבוי אחד, מה שנקרא 'כפתור קטסטרופה'. ברגע שהמוח
הדיגיטלי הזה ירגיש את הניתוק, הוא ישלח אות חלופי. הדבר היחיד
שאפשר לעשות זה לנתק את כל החוטים בדיוק באותה שנייה, בתיאום
מושלם - בלתי אפשרי, כמובן... או לעשות ניתוח מעקפים בין שני
הפתילים הנכונים שישבשו את המכשיר. אבל איזה הם השניים
הנכונים?
"וחוץ מזה, לפני שנתיים," המשכתי עם הבדיחה בגרון ניחר, "ככה
האיכר הזה באומהה, מקדונלד, מספר לי - הייתה בצורת, והיינו
חייבים כל כך הרבה כסף לבנק, שהייתי בטוח שנצטרך למכור; ואז
החזיר הזה, בלי שביקשנו ממנו, פשוט למד לעשות טריקים. סאלטות
באוויר, גלגולים, לתפוס צלחות מעופפות, לנחור שירי
קאונטרי-ווסטרן. עשה את 'ריידרס אין דה סקיי' יותר חזק מהנק
ג'וניור. ועשינו איתו סיבוב הופעות עד שגייסנו מספיק כסף."
לפחות בחוט אחד הייתי בטוח; בשני פחות. הרגשתי את היד של גל
רועדת על המנעול וידעתי שאין לי זמן להתלבט. כרסמתי בעזרת
הקאטר חתך זעיר בציפוי הפלסטי של כל אחד מהחוטים, חושף קטע
מחוט הנחושת טעון-האנרגיה שרבץ מתחת.
"ולפני שנה, פרצה לנו שריפה שכמעט גמרה את כל החווה, ואי אפשר
היה להגיע לחדר של התינוק כדי להוציא אותו משם. עמדנו בחוץ
כולנו רועדים והיסטריים, מנסים לחשוב מה לעשות, ואז פתאום
אנחנו רואים את החזיר הזה שכאן מגיח בדהרה מתוך העשן, עם
התינוק יושב לו על הגב, כמו גנרל וויליאם טקומסה שרמן."
ליפפתי בכוח את שני החוטים אחד מסביב לשני כדי ליצור את הקצר.
המגע נוצר בין שני הקטעים החשופים.
"תחזיקי, גל. עוד קצת." אמרתי, כמו מאמן פוטבול שמושך את
הקבוצה.
"נו, תמשיך!" אמרה גל ולא ידעתי אם היא מתכוונת לבדיחה או
לפצצה.
"אז אמרתי לו, תשמע, אדון מקלאוד, זה באמת אחלה חזיר, אבל
עדיין לא הבנתי למה הוא עם רגל עץ.
"ואז הוא אומר לי - טוב, תשמע..."
המכשיר הדיגיטלי אמור להיות סגור עכשיו במעגל עם עצמו. אם
עשיתי את הכול כמו שצריך, כל מה שנותר זה לחתוך את פתיל השרשור
העיקרי שמחובר לנפץ, והמכשיר לא יזהה את זה. אבל זה חתיכת
'אם'.
"חזיר כזה טוב, ונחמד, ויעיל..."
נקשתי פעמיים בקאטר. אם אני טועה עכשיו, אנחנו לעולם לא נדע.
"לא אוכלים..."
(סנאפ)
"במכה אחת."
זהו.
ניגבתי את הזיעה מהמצח שלי. "את יכולה לעזוב. זה נגמר." אמרתי
לגל, ולקחתי את המכשיר הדיגיטלי המשונה והמתוחכם הזה. הוא
עדיין ריצד בשלל אורות אלקטרוניים. שקלתי אותו פעם-פעמיים ביד
ימין, ואז משכתי וניתקתי את הסוללה הקטנה והעגולה שלו. האורות
הקטנטנים גססו ומתו.
"זהו?" שאלה גל.
"זהו."
"לא, התכוונתי לחזיר. זה הכול?"
"מה?"
"זה הסוף של הבדיחה?" היא בהתה בי במבט ביקורתי.
"כן."
"נו, באמת..." היא עשתה פרצוף של הדברים-שאני-צריכה-לסבול-פה,
ואפילו את זה היא עשתה בצורה כל כך חמודה.
"את יודעת, יש מקומות שזה נחשב דבר טוב ורצוי, לצחוק מהבדיחות
של הבוס. אבל אם את מעדיפה אז תמיד אפשר לחזור לתשבצי הגיון."
היא חייכה.
ורק אז היא התעלפה.



13. צרצרים

"הוא נראה כמו טכנאי טלפון. היה לבוש כמו טכנאי טלפון. אפילו
חתמתי לו על טופס הזמנה. אני ממש מצטערת..."
"תפסיקי להצטער כל הזמן." אמרתי לה. "זאת לא אשמתך."
ישבנו חמשתנו מסביב לאחד השולחנות. גל הייתה רגועה. שום התקפות
היסטריה, שום התפרצויות. רק ישבה זקופה בכיסא שלה והביטה
בכולנו עם שתי העיניים החומות הגדולות שלה. ניסיתי לגרום לה
לשתות משהו, אבל היא לא התפשרה על שום דבר יותר רציני מתה עם
נענע.
"ראית לאן הוא הלך?" התעקש נבו.
"לא. היה במשרד עשר דקות, יצא החוצה דרך הדלת, וזהו."
"ראית איזה רכב היה לו?"
"לא."
"איך הוא נראה? תנסי להיזכר, זה חשוב."
היא פשוט לא זכרה. רק אמרה פעם אחרי פעם שהוא נראה כמו טכנאי
טלפון, ומעבר לזה הוא יכול להיות כל אחד מהרחוב. נבו שאל אותה
אם היא תוכל לזהות אותו במידה ותראה אותו שוב, והיא אמרה
שאולי.
"חלאס, איתמר. תעזוב את הילדה." אמרתי. "עבר עליה מספיק ללילה
אחד."
"ועוד הלילה הראשון בעבודה." אמר איזי.
"אל תגיד את זה, איזי."
"את מה?"
"נו, אתה יודע. פשוט אל תגיד את זה."
הוא עשה את עצמו לא מבין. התכופפתי לעברו ולחשתי בשקט כדי שגל
לא תשמע.
"אל תגיד שזה לא יהיה טוב לעסקים."
"בכלל לא חלמתי להגיד את זה!"
נבו נשען לאחור בכיסא שלו; הסיר את משקפיו ושיפשף את עיניו
המאדימות.
"חרא." סיכם לבסוף.
"אני באמת עדיין לא הבנתי בדיוק מה הסיפור," אמרה גל בהיסוס,
"אבל לא כדאי להתקשר למשטרה או משהו?"
איזי הסתכל עליי. הסתכלתי על נבו. נבו הסתכל עליי בחזרה, ואז
הסתובב להסתכל על איילון שגם הסתכל עליו. איילון הסתכל עליי,
ואז כולנו הסתכלנו על גל.
"איזי, תקפיץ את גל הביתה." ביקשתי.
"לא, זה בסדר," מיהרה גל לומר. "אני אתפוס אוטובוס."
"את לא תתפסי שום אוטובוס!" הצהיר איזי וקם. "קדימה, תסיימי את
התה שלך וזזנו."
"אני הולך להעיף איזה מבט מסביב הבלוק." אמר איילון וקם. "רק
למקרה שהחבלן המסתורי שלנו השאיר  מישהו שישרוץ פה ויתצפת על
הפיצוץ."
איזי הוליך בעדינות את גל החוצה, למרות שהיא לא כשלה מהלם או
משהו כזה, רק נראתה מוטרדת ועייפה. איילון יצא איתם.
נשארנו אני ונבו. הגיע הזמן להגיד את זה בקול.
"אין לנו כלום." אמרתי, ופתאום הרגשתי גם אני עייף מאוד.
"כלום. הם לקחו את הקלטת." התיישבתי על אחד השולחנות. "נראה
שאני לא מועיל לך בסופו של דבר."
"עזוב את הסיפור העיתונאי. זה הרבה יותר מזה." מלמל נבו.
"מה אתה חושב?"
הוא הישיר אליי מבט. "תגיד לי משהו. כשהיא אמרה שצריך להודיע
למשטרה... למה בעצם לא עשית את זה? למה לא הזעקת אותם ברגע
שהיא פתחה את הכספת?"
"המכונית שהתפוצצה פה אתמול." אמרתי. "דיקון אמר לי היום שהם
עקבו אחרי הבחורה. היא הייתה תחת מעקב עד שהיא נכנסה לכאן, ואז
הם איבדו אותה. אם ככה, אין סיכוי שהם לא ידעו איפה היא נטשה
את המכונית. וזה לא שיש יותר מדי פורשות שחונות פה בשכונה
הזאת."
"ו...?"
"ו... איך זה שהם לא השאירו עליה מעקב, כמו שניתן לצפות מיחידת
משטרה סמויה? ואם כן - איך זה שהיא מולכדה והתפוצצה ישר מתחת
לאף שלהם?"
"אולי היא התחמקה להם. אנחנו לא מדברים פה על הצוות של יקי
בן-דוד במבצעית." הציע נבו. "גם לסמויה של מחוז תל-אביב יש
פאשלות לפעמים."
"אולי." הסכמתי. אבל זה היה פתרון קל מדי. "ואולי לא. אנחנו
מדברים פה על ניצב-משנה דיקון, שהוא לא בדיוק ההתגלמות הגשמית
של המשפט 'לשרת ולהגן'."
"בלשון המעטה." אמר נבו.
איילון חזר מהסיבוב שלו, סימן לנו בראשו לשלילה וסגר את הדלת.
הוא התיישב ליד השולחן. "אין כלב מת בחוץ."
הוצאתי את החיישן הדיגיטלי שקילפתי קודם מהפצצה בכספת, והנחתי
אותו באמצע השולחן. נבו התכופף לפנים ובחן אותו מקרוב.
"מה זה?"
"צרצר." אמרתי.
"אתה בטוח?" שאל איילון ובחן את המכשיר. "בחיים לא ראיתי צרצר
שנראה ככה. הם אמורים להיות קטנים ונתיכים, לא?"
"על מה אתם מדברים?" שאל נבו.
"צרצר." אמרתי עוד פעם. "מכשיר אלקטרוני קטן ששותלים על
מערכת-ההנעה של הרכב. ברגע שהאובייקט מתחיל להניע את האוטו,
הצרצר שולח אות אלקטרוני לחומר-הנפץ, תוך שבריר שנייה. יותר
מהיר, יותר מקצועי והרבה יותר אלגנטי מאשר המטענים שהיו פעם.
או שככה חשבו בהתחלה. איילון, אתה זוכר את גוטנבורג?"
"הסיפור ההוא בפרנקפורט?"
"כן." סחררתי את המכשיר על השולחן.
"הייתה בעיה אחת מרכזית עם הצרצרים. זה היה מאוד חשוב שאחרי
הפיצוץ, הם ייעלמו לגמרי, משום שאחרת אפשר יהיה לאתר מאיפה הם
באו והם יובילו ישר אל מי שמילכד את הרכב. לכן היו עושים אותם
מסגסוגת מסויימת, שהייתה ניתכת מאוד בקלות. לפעמים הם אפילו
היו מתאיידים.
"אבל אפקט-הלוואי היה שמזג אוויר מסויים - בדרך כלל הרבה לחות
באוויר, כמו שיש לנו פה למשל בימים האחרונים - הייתה פוגעת
בתפקוד שלהם."
"זאת אומרת שהמטען לא היה מתפוצץ?" שאל נבו.
"הוא היה מתפוצץ, זה כן, אבל היה מגמגם בכמה שניות. ומה שיותר
חשוב - הצרצר היה מתחיל לצרצר."
"כלומר?"
"הצרצר היה יושב על החוטים של מערכת ההתנעה - בדרך כלל ישר
מאחורי הסוויץ', בגלל ששם הכי קל היה לשתול אותו בלי להשאיר
עקבות." המשכתי להסביר. "אני לא יודע בדיוק איך כל העניין היה
עובד מבחינה כימית, אבל כשהוא היה נפגם בגלל הלחות, מה שהיה
קורה זה שכשמתניעים את האוטו..." - הוספתי תנועה של
סיבוב-מפתח, לשם ההמחשה - "היית שומע מין רעש צרוד וחלוד כזה,
ממש שנייה לפני הפיצוץ."
"ואם לא היית מוכן בשבילו, בחיים לא היית עולה על הרעש הזה."
הוסיף איילון.
"נכון. אבל מהר מאוד אנשים עלו על הדפקט הזה של הצרצר. לפני
כמה שנים האמריקאים שתלו אחד כזה, צמוד לקצת סי-ארבע מועשר,
במכונית של קלאוס גוטנבורג. היה בחוץ כפור. הבחור סובב חצי
מפתח, שמע את הצרצור, זינק החוצה והספיק להתרחק שני צעדי-ריצה
לפני שהאוטו התרומם. יצא עם כמה כוויות."
"ברי, זה הכול טוב ויפה..." אמר איילון ונקש באצבעותיו לעבר
המכשיר העגול שעל השולחן. "אבל זה לא צרצר."
"נכון. אבל בפורשה שהתפוצצה פה אתמול היה צרצר."
"אתה בטוח?" שאל נבו.
"שנייה לפני הפיצוץ, חשבתי ששמעתי את הרעש הזה. חשבתי שזה בטח
הדמיון שלי, אבל זה - " הצבעתי לעבר החיישן, "מאשר את העניין.
זה לא צרצר, אבל זה אותו סוג של טכנולוגיה - רק יותר מתקדם.
הדור הבא של צרצרים. שמעתי דיבורים על כאלה דברים אבל אף פעם
לא ראיתי אחד."
"והנה עוד משהו לחשוב עליו." אמר נבו. "גל אמרה שהטיפוס הזה
היה כאן אולי עשר דקות. מי יכול להרכיב מטען כזה בעשר דקות?"
"הוא לא בהכרח הרכיב אותו. יכול מאוד להיות שזה כבר היה מורכב
בשבילו, הוא רק צריך היה לדעת איך להתנהג בזהירות עם הנפץ
ולשים את זה פה. אולי הוא היה סתם שליח, שאמרו לו לשים את זה
כאן."
"מה שיותר מעניין אותי, זה איך הוא הצליח לפרוץ את הכספת שלך
בעשר דקות." אמר איילון.
"אה, זה דווקא לא כל כך בעיה. הכספת הזאת שווה פחות מהתמונה
שתלויה לפניה. אבל איך שלא מסתכלים על זה, אנחנו מתעסקים פה עם
מפציץ רציני. מקצוען. מישהו חייב לשלוח את... איך אמרת שקוראים
לה?"
"מיכל רובין." אמר נבו.
"...לעולם הבא. והמפציץ הסדרתי המאוד-מקצועי שלנו - וההנחה היא
שזה דודו עזיקי או מישהו שעובד בשבילו - מוכן לכלול עוד כמה
גופות בעסק, על תקן של נזק היקפי."
נבו ישב ושתק במשך רגע ארוך, חושב. "אני עדיין לא משוכנע שאין
איזה שהוא קשר בינם לבין המשטרה. יש פה עוד משהו, שאנחנו
מפספסים. משהו שדיקון לא רוצה שייצא החוצה."
"יכול להיות. בכל מקרה, אני אחשוב יותר טוב לפני שאני אזעיק
אותם לעזרה. אני לא קולט," שאלתי את השולחן. "מה לעזאזל יש
בקלטת הזאת שכל כך חשוב?"
השאלה הזאת המשיכה לשבת באוויר הכבד והאדמדם שמעל השולחן למשך
רגע. הרגשתי עייף. הרגשתי כאילו אני אחרי מרתון של תשבצי
הגיון.
"איילון?" אמר נבו וקם. "בוא נזוז. אני רוצה להמשיך בכיוון
הזה, אבל אני חייב לישון קצת."
יצאנו החוצה ואיילון ניגש לב.מ.וו שלו, שחנתה במורד הרחוב.
יש לך סיגריה?" ביקש נבו. הדלקתי לו אחת.
"לא ידעתי שאתה מעשן," הערתי.
"יצא לי לדבר כמה פעמים עם יניב שמואלביץ'", הוא אמר בקול
מרוחק. "הוא היה צעיר לאללה. אנרגטי, נודניק, קוץ בתחת אפילו.
לא הקשיב לאף אחד, והיה בטוח שהוא המפכ"ל הבא."
"סיפור הצלחה קלאסי."
"שמע... בוא נאמר את האמת. אנחנו בעיתונים עושים ממנו קדוש
עכשיו, אבל אם הוא לא היה מריח שורשים כרגע, כולם היו מדברים
בשפה אחרת לגמרי. הוא לא היה קצין משטרה יוצא דופן. היו לו
קשרים בצמרת, זה כן. וביצים. אבל מעבר לזה הוא לא היה בדיוק
קצין משטרה משהו משהו. חוץ מאשר בעיני עצמו, כמובן." דבריו
נקטעו בשיעול קצר וגרדני, והוא לקח משיכה מהסיגריה והשתעל עוד
קצת. שלח אליי מבט מתנצל. "שבע שנים לא נגעתי בסיגריה. פתאום,
לפני שבוע, אני חוזר לשגרה של קופסה ביום. היית מאמין?"
האמנתי אבל אמרתי שאני לא מאמין.
"תן לי לספר לך משהו על מנחם דיקון." הוא נשף עננת עשן. "כשהוא
עבד במרחב ירקון, בא אליו מיוזמתו איזה ילד אוקראיני שהיה מוכן
להעיד נגד בן-דוד שלו. עסק של הלבנת כספים בשביל המאפיה
הרוסית. הילד הזה, אולי בן שש-עשרה, כל הזרועות שלו סימני
מחטים. רק רצה שמישהו יראה לו את הדרך החוצה מהחרא. דיקון
הבטיח לו הגנת עדים, תכנית גמילה, הכול. הוציא ממנו כל מה שהיה
לו, ביצע את המעצרים בלי לשמור על טיפת חשאיות. אני כיסיתי את
המשפט. שאלתי אותו שלא לפרוטוקול, אם הוא לא דואג שהמודיע
ייחשף. ואתה יודע מה הוא אומר לי? הוא מסתכל עליי, מגחך ואומר
'נראה לך שאני מתעסק בזה בכלל?'
"ואז, כשהתביעה הייתה מוכנה, אתה יודע מה הוא עושה, החלאה הזה?
הוא קרע את כל הניירות וזרק אותו לכלבים. מצאו את הילד הזה
בחולות של ראשון, בשתי חתיכות עיקריות אם אני לא טועה.
"שמואלביץ' ודיקון. שים את שני הטיפוסים האלה ביחד, ומה אתה
מקבל? פיצוץ."
"אל תשתמש במילה הזאת כרגע, תעשה לי טובה."
כלב נבח בחושך. נבו השליך את הסיגריה והיא התוותה קשת אדמדמה
באוויר החם והעומד.
"אני לא יודע במה בדיוק דיקון מעורב, אבל זה יותר מסתם זונות."
אמר נבו. "תקרא לזה אינטואיציה עיתונאית - אני בטוח שמה שקרה
עם שמואלביץ' לא היה כמו שדיקון מתאר אותו. יש פה משהו ממש,
ממש מסריח עם כל הסיפור הזה, ויש רק שני אנשים - חיים -
שיודעים בדיוק מה הלך שם בליל השמונה עשר במרץ. מנחם
דיקון..."
"ודודו עזיקי."
"נכון מאוד. ועכשיו, ניקול נכנסת לתמונה." קלטתי את הרכב של
איילון מתקרב במורד הרחוב.
"אני חייב להגיע אליה, ודרכה לעזיקי, לפני דיקון." אמר נבו.
"היא היחידה שיכולה לשפוך אור על העניין."
"אני איתך." אמרתי.
הוא הביט ישירות אליי למשך  כמה שניות.
"אתה בטוח שאתה רוצה להיות מעורב בזה?" הוא שאל אותי בזהירות.
"לדיקון אין יותר מה לחפש אצלך, עכשיו כשהקלטת אצלו."
"בחייך, איתמר." אמרתי לו. "כרגע נטרלתי מטען, ואפילו מטען לא
חובבני בכלל, שמישהו שם לי בכספת מתוך מטרה להעיף לי את הראש
מהכתפיים."
הוא הרכין את ראשו מחוץ לאלומת האור רק לרגע, ושפשף את צד מצחו
באצבע.
"ברור לך," הוא אמר לי, "שעזיקי, בתור רוצח שוטרים, מבוקש כרגע
לא רק על ידי המשטרה אלא על ידי כל הכנופיות במחוז מרכז. אף
כנופיה לא מודה שהם אי פעם שמעו עליו. אני יושב פה על קן
צרעות."
"אז מה?"
"אז... אני אומר, שאני אבין לגמרי אם תגיד לי לעוף מפה ולא
להטריד אותך יותר."
הבטתי בו. והבטתי בו עוד קצת.
"אתה יודע משהו?" פלטתי בלי לחשוב יותר מדי, "אני מחבב אותך
יותר כל דקה שעוברת."
הוא הסתכל עליי קצת, ואז צחק. זה לא היה צחוק נבוך, או מזלזל.
צחוק חברי, הגון. שמישהו יתקשר לוותיקן, לשיאי גינס, לנשיונל
ג'יאוגרפיק - אני חושב שמצאתי פה בן אדם הגון. מי היה יכול
לדמיין שזה יקרה?
"אז?" שאל איתמר.
"בוא נגיד שגם אני הכרתי קצת את שמואלביץ', או לפחות מישהו
שמאוד דומה לו." אמרתי. "וראיתי גם יותר מדי טיפוסים כמו
דיקון."
איילון עצר את הב.מ.וו לידנו. החיוך העייף שוב הבליח על איתמר
נבו, על הפרצוף שהיה חיוור באור האדמדם. חיוורים לעייפה - ככה
נראים הפנים של אנשים מסויימים, אנשים שאין יותר מדי כמוהם,
אנשים שבאמת אכפת להם מזונות עם שיער שחור או ילדים אוקראינים
מסוממים. באמת אכפת להם, ולכן הם עייפים רוב הזמן, ולכן הם לבד
רוב הזמן. לפעמים אתה צריך לפגוש אחד כזה בשביל שיזכיר לך כמה
דברים.
"אוקיי." אמר לבסוף. "אז מה אתה אומר?"
"יכול להיות שיש לי רעיון."



נשארתי לשבת על המדרגות מחוץ לדלת עוד כמה דקות אחרי שנבו
ואיילון עזבו, רק כדי לפתוח עין. שום דבר לא זז בחוץ.
הטלפון צלצל בדיוק כשנכנסתי בחזרה פנימה. זה היה איזי.
"הורדת את הילדה?"
"כן." אמר בכבדות. "ברי..."
"היא בסדר?"
"כן, היא בסדר." חתך איזי בקול נמוך. "היה לי מזל שההורים שלה
לא היו. היית צריך לראות איזה בית. תשמע, ברי... היא בחורה
פיקחית. בדרך היא שאלה אותי עוד פעם למה אנחנו לא מתקשרים
למשטרה."
"ומה אמרת?"
"אמרתי לה, 'אל תדאגי, ברי יסגור את הסיפור הזה בצורה הכי טובה
שאפשר.'"
"והיא האמינה לזה?"
"מה פתאום. ברור לך שלא נראה אותה יותר בחיים."
טרקתי בבעיטה את דלת הכספת שעוד הייתה פתוחה, והתיישבתי על
השולחן. "ומה איתך, אייזנשטיין?" שאלתי בשקט לתוך השפופרת.
"למה אתה מאמין?"
"אני מצטער שלא תיעדתי."
"מה?"
"אמרתי." אמר איזי. "שאני מצטער שלא תיעדתי אותך עם איזה מכשיר
הקלטה. איך היית לפני שבוע. לפני חודש, לפני שנתיים. כי אז
הייתי יכול להראות לך, קודם לעומת עכשיו."
"סע הביתה, איזי. אני אסגור כאן. נתראה מחר."
"לילה טוב."
והוא אפילו לא שאל אותי פעם אחת, מה לעזאזל קורה כאן.
זה היה יום ארוך, ארוך מאוד. אני צריך לישון קצת. נעלתי את
ההייד-אאוט, עליתי למעלה והתרסקתי על המיטה. עוד כמה חתיכות
מילוי ניתזו החוצה מהמזרון שהחבר'ה של דיקון שחטו. הדירה עדיין
הייתה הפוכה, לא טרחתי להחזיר שום דבר למקום. אתה ברדקיסט,
ברהמס לוין, אתה ליכלוכניק לא נורמלי, אנשים כמוך צריכים לגרש
בחזרה למערות.
וברוח זאת, נרדמתי בלי להוריד את הנעליים.



14. העונה של המכשפה

נשענתי על פנס רחוב והבטתי בשעון. בצידו השני של הכביש היתה
שורת בתים ישנים, חד-קומתיים, רובם מוזנחים. זה שהבטתי בו היה
המוזנח מכולם.
עזבתי את ההייד-אאוט בשעה קטנה של הלילה, בהתגנבות חשאית, משום
שהיה ברור לי שמישהו ינסה לעקוב אחריי. אולי היחידה הסמויה,
ואולי איש הפצצה או מי שעומד מאחוריו. העברתי את רוב הבוקר
בלקפוץ בין אוטובוסים שונים. החלפתי בגדים פעמיים תוך כדי
(כלומר שמתי והורדתי כובע-בייסבול ואחר כך כובע גרב, והפכתי את
הז'קט שלי פנימה-חוצה). האוטובוס האחרון, זה שהביא אותי לפה,
היה כמעט ריק. זה איזור שאנשים בדרך כלל נוסעים ממנו, לא
אליו.
ועדיין, כנראה שהחלק הבאמת מסוכן מתחיל רק עכשיו.
הבטתי מסביב. די שקט. שכונה של אנשים ישישים שרובם בטח
בבית-כנסת עכשיו. החדשות הטובות הן שלא יהיו עדים אם תהיה
סצינה, וכנראה שתהיה. החדשות הרעות הן שאם אני לא אצא מהבית
הזה, אף אחד לא יידע לעולם מה קרה לי.
ועדיין. זה היה משהו שהייתי צריך לעשות.
מיששתי את הצרצר הדיגיטלי, העטוף בכמה סמרטוטים ושקיות נייר,
בכיס שלי. חציתי את הכביש לכיוון הבית.
שער הברזל נפתח בחריקה, ושמתי לב שפח-הזבל שמחוץ לגדר מלא
וגדוש באריזות של אוכל סיני. הבית היה ריבוע אפור נמוך, מתקלף,
עם חלון אחד בחזית - לוח עץ ממוסמר אליו מבפנים במקום זכוכית.
כתמים של דשא צהוב ויבש עוד גססו בחצר פה ושם, וביניהם נערמו
גרוטאות - מנוע ישן של אופנוע, טלוויזיה מפורקת, מזרן קפיצים
טבוח, מכונת כביסה מימי הביניים ושרידי אלקטרוניקה בלתי מזוהים
בהמוניהם, כאילו מישהו ניסה להקים צבא רובוטים לפני שהתייאש.
ועוד מאות אריזות של אוכל סיני. חלקן חדשות יחסית וחלקן כנראה
הגיעו מסין עם מרקו פולו.
ליד הדלת היתה גופה של כלב גדול, שרועה על הרצפה. כשהתקרבתי
ראיתי שזאת לא גופה. רועה גרמני ענק בגודלו, שנשם מדי פעם אבל
לא הפגין שום סימן חיים מעבר לזה.
"אז אתה המאבטח של נינה בימים אלה, חמוד?" שאלתי אותו. הוא לא
הגיב. "היא תמיד אהבה אותם גדולים." הוספתי. עדיין אין תגובה.
הקיר שליד הדלת היה מכוסה בחריטות סכין, כאילו רוצח סדרתי
אמנותי התפרק עליו. לא הכול היה ברור. היו שם עצים, שדים,
דברים שהיו קצת עצים וקצת שדים, ובהחלט כמה גולגלות. דמויות של
אנשי-גפרור, רובם מתים או הולכים למות במגוון מיתות. אחד היה
תלוי מעץ, ולאחר הזדקר משהו מהגב. מתחת התמונה נחרטה באותיות
גדולות שורה אחת בגרמנית, מתוך שיר של גתה:  

Mein Sohn, es ist ein Nebelstreif

כן, זה כנראה הבית הנכון.
עקפתי את הכלב בזהירות כדי לא להעיר אותו, ניגשתי לדלת ודפקתי.
אחרי דקה או שתיים של המתנה דפקתי שוב, ונשמעה תזוזה מבפנים.
"מי שם?" שאל קול נשי צרוד.
"משלוח. אוכל סיני." עניתי.
הדלת נפתחה קצת פנימה. נינה הציצה החוצה.
השיער שלה היה איפשהו בין בלונד-אפר ללבן לגמרי. הוא נראה
כאילו היא מדי פעם מקצצת קצת עם סכין-לחם, כשמתחשק לה. היא
לבשה מכנסי טריינינג שחורים וחזיה, גם כן שחורה, ושום דבר מלבד
זה. הגוף שלה היה חיוור, כחוש. הצלעות שלה בלטו. רשת של צלקות
קטנות כמו קורי עכביש כיסתה את החלק השמאלי של הבטן שלה. צלקת
אחת יותר משמעותית מעל המותן הימנית.
ניסיתי חיוך.
כנראה שזה לא היה מספיק טוב כי הדבר הבא שראיתי היה הדלת,
נטרקת במהירות בפרצוף שלי.
זה היה יכול להיות יותר גרוע, הזכרתי לעצמי כשמיהרתי לתקוע רגל
בדלת. הרבה יותר גרוע. "נינה? זה אני, ברי."
בתגובה היא משכה את הדלת קצת ואז טרקה אותה שוב, במלוא העוצמה,
על הרגל שלי. למרבה המזל זאת היתה נעל-עבודה מהסוג הישן, כזו
שלא מקבלת אישור לעזוב את המפעל מבלי שמלגזה עברה עליה.
"נינה, זה ברהמס, זוכרת אותי? אנחנו יכולים לדבר?"
"לך מפה!" היא התנשפה, נשענת על הדלת בכל כוח הגוף הכחוש שלה.
"ורפיס דיך, ארשלוך..."
נשענתי על הדלת עד שהדפתי אותה לאחור, ונכנסתי פנימה. נינה
זינקה לאחור ותפסה עמידת קרב מולי. הרמתי את שתי הידיים לפנים
בתנועת הרגעה והיא חטפה משהו וזרקה עליי - מאפרה נדמה לי,
והמשיכה את שטף הקללות שלה בחצי-עברית חצי-גרמנית.
"הורנסוהן, צא מהבית שלי ואל תחזור, ורדמטה שייסה, ותגיד
גם לכל השאר..."
"נינה ברלינר!" אמרתי בקול רם, בתקווה שהשם הזה יעורר אצלה
משהו נשכח.
בתגובה היא חטפה סכין קצבים ענק מהשיש של המטבח והתייצבה מולי,
שפופה, דרוכה כמו קפיץ, הלהב משייט מולי והיד השנייה מאוזנת
באוויר לשיווי משקל.
עברו כמה שניות מתוחות, אבל שקטות. היא עמדה מולי מבלי למצמץ.
הזעם המטורף נטש את העיניים שלה, אבל שום דבר טוב לא בא
במקומו. הן היו עכשיו אטומות ומתות כמו שני חלוקי נחל.
"נינה?" ניסיתי לחדור את מעטה הטירוף שלה. "עבדנו ביחד פעם.
אני ואת, ונוימן, ופלטשר, וצחי... וגם יקי. זוכרת אותו?"
"תסתובב. תצא. אל תחזור." היא אמרה. הקול שלה היה כמו מגרפה על
קרח.
החלטתי לשנות גישה. "אולי מספיק עם השטויות האלה, נינה?"
אמרתי. "או שאולי שכחת שמתי שבא לי אני יכול לקחת ממך את הסכין
הזה ול..."
לא סיימתי, כי אז היא עשתה משהו באמת מוזר. היא דחפה לפה שתי
אצבעות מהיד שלא החזיקה בסכין והוציאה שריקה ארוכה ומסולסלת.
שאלתי את עצמי עד כמה היא מטורפת. רק כשהדלת התעופפה פנימה
והרועה הגרמני הענק התפרץ לחדר, הבנתי.
הכלב עצר במקומו לחצי שנייה בדיוק, והתנהג אחד-לאחד כמו
שמלמדים פריצה לחדר סגור - קלט במהירות את הפינה הקרובה, אחריה
הפינה הרחוקה, התמקד בפינת הייחוס ואחר כך באמצע החדר, רכש
מטרה; ואז הסתער. הוא כבר בכלל לא נראה כמו גופה עכשיו. הוא
נראה כמו טיל טורפדו חום-כהה של רצח והרס במשקל שישים קילו,
מאופס עליי למטרת השמדה מוחלטת.
הדבר היחיד בחדר שהיה מספיק גבוה היה המקרר. הגעתי אליו בשני
צעדים מהירים וזינקתי, הכלב בעקבותיי. נתליתי על המקרר, מנסה
לטפס על הגג שלו. בעטתי כלפי מטה ופגעתי במשהו שהשמיע בתגובה
נהמה מפלצתית.
"רד! עזוב! נינה, תגידי לו! ארצה, כלב, ארצה!"
הכלב עצר למרגלות המקרר, בוהה למעלה בשנאה, דרוך וממתין
להוראות. המשכתי לבעוט את עצמי למעלה אל גג המקרר, מנסה להעריך
אם כלב בגודל כזה יוכל לקפוץ מספיק גבוה.
נשמע רעש מוזר מכיוונה של נינה. היא עמדה במקומה, וצחקה.
גם אני וגם הכלב הבטנו בה. היא שמטה את הסכין על הרצפה, ופשוט
עמדה שם וצחקה בקול. צחוק אירופאי מנומס, פעמוני, צחוק שאתה
עשוי לשמוע בוקע מבניין האופרה בשטוטגרט בזמן האינטרלוד.
"סליחה..." היא נופפה בידה לכיווני. "סליחה, פשוט... הרמן,
קומן זי היר..."
הרמן הכלב חזר מיד להיות ידידו הטוב של האדם. הוא דישדש אליה
בצייתנות והיא כרעה למטה וליטפה לו את הראש, עדיין צוחקת.
"אוי, ברי... אתה חייב לראות את עצמך עכשיו..."
"פסיכית!" צעקתי עליה. "איך אומרים את זה בגרמנית? פראו
אוורבורג זלצבורג קראוטבורג פסיכיתבורג!"
"זה בסדר..." - עדיין תוך כדי צחוק - "אתה יכול לרדת משם."
"תוציאי מכאן את המוטציה הזאת קודם!"
"מי, הרמן? מה פתאום, הרמן לא יפגע בזבוב. נכון הרמן?" היא
המשיכה ללטף את הכלב ולצחוק, עד שאמרה לו משהו בגרמנית והוא
דשדש לעבר הדלת, יצא אל המפתן ותפס את העמדה הקודמת שלו. הפעם
הוא לא נמרח על המפתן והעמיד פני מת. הוא עמד לפני הדלת, דרוך,
על המשמר.
קפצתי מהמקרר. העפתי מבט מסביב. שולחן קפה, שתי כורסאות בד
ישנות וקרועות, כיור מלא כלים, מרצפות סדוקות ומטונפות. החדר
הריח כמו מחסן ישן. כזה שהשרת לעולם לא יוצא ממנו.
"דוקטור ברלינר." אמרתי. "ועוד אומרים שלי יש בעיות."
"ברי..." היא אמרה. עכשיו העיניים שלה נראו יותר שפויות. "שהיה
נכנס למטווח וכולם היו מפסיקים לירות ומסתכלים עליו. שהיה נכנס
לאולם הספורט וכולם היו משתתקים. היית צריך לראות אותך עכשיו,
על המקרר..."
"שמח שיכולתי לשעשע אותך."
היא ניגשה אליי לאט, הושיטה את שתי הידיים ולקחה את היד שלי.
העיניים שלה היו צלולות לגמרי עכשיו. שמתי לב לפרק חסר באחת
האצבעות שלה. אומרים שכל מומחה לחבלה צריך באיזשהו שלב להקריב
את הקורבן הזה. אפילו נינה, שהיתה הכי טובה.
היא הביטה למטה על עצמה. "איי...שייסה, אני, אני אלך ללבוש
משהו. אתה עדיין שותה את הקפה שלך שחור?"
"כן."
"יופי. יש לנו בערך שעה."
שאלתי את עצמי אם הכוונה שעוד שעה היא שוב נהיית משוגעת.



דוקטור נינה ברלינר. המומחית מספר אחת לחבלה. מסוגלת למלכד
חנוכיה כך שכל הנרות האי-זוגיים יעופו והשאר לא יכבו אפילו,
מבלי שרעש הנפץ יגבר על המעוז-צור.
לשעבר.
היא רכנה מעל שולחן הקפה ובחנה את המכשיר הדיגיטלי דרך משקפיים
מגדילים רבי-עוצמה שהיא הרכיבה.
"את המעקף הזה אתה עשית?" היא שאלה, ובחנה את החוטים בעזרת
פינצטה.
"כן."
"איך נסגר המעגל עם הדלת של הכספת? לייזר, חיישן?"
"חוטים."
"הממ. לא הבאת אותם במקרה?"
"לא. הייתי חייב לחתוך אותם. נפטרתי מהם ביחד עם השאר."
נינה המשיכה לבחון את המכשיר בריכוז ומדי פעם רשמה לעצמה משהו
על דף נייר מקומט. היא ציירה שם מין תרשים.
"אז מה איתך?" היא שאלה. עכשיו העברית שלה היתה מושלמת, ללא
שום מבטא. "אמרו לי שפתחת סטקייה או משהו דומה. עם החבר ההוא
שלך."
"פאב. נינה, איך את... איפה מאיה?"
"עזבה." היא משכה בכתפיה. "כנראה הספיק לה."
לא אמרתי דבר. נינה הניחה את המכשיר על השולחן והורידה את
המשקפיים המגדילים. היא נאנחה. "מה סיפרו לך?" שאלה.
"שניסית להרוג את מאיה. קמת בוקר אחד והחלטת שהיא ניסתה לשים
לך פצצה במיטה."
"כן. זה מה שסיפרו גם לי." היא עצמה את העיניים וצבטה את גשר
האף בין אצבע לאגודל. "אני לא זוכרת מזה שום דבר. אתה יודע
שסגרו אותי לזמן-מה, נכון?"
"כן. הם לא נתנו לי לבקר אותך."
"יש איש אחד, מהקרן." היא התכוונה לקרן שטיפלה בסוכנים לשעבר.
"הוא עובר פה מדי פעם."
"אני יודע. הוא זה שאמר לי איפה למצוא אותך. והוא גם אמר לי לא
לבוא."
נינה נשענה לאחור בכורסא ועצמה עיניים. "הוא חושב שאני צריכה
לחזור לשם."
"אה. הוא חושב?"
"לא שזה היה מקום רע. אבל... אתה יודע. נכון, ברי?"
כן. ידעתי. אנחנו לא האנשים שיכולים פשוט ככה להשאיר את הטיפול
למישהו אחר. אם היינו יכולים, אז מלכתחילה לא היתה לנו בעיה
שמצריכה טיפול.
"מה עם המשפחה שלך בשווייץ?" שאלתי.
"דוד שלי עדיין שם. הוא כל הזמן מבקש ממני לחזור. זה עוד לא
הזמן. אני צריכה לסדר את זה עוד קצת, ואז. וגם... אני לא רוצה
לעזוב פה.
"אני משתפרת. באמת. מה שקרה היום... זה כבר לא קורה הרבה. זאת
אומרת, פעם זה היה קורה כל הזמן. והייתי מתעוררת אחר כך ולא
זוכרת כלום. וגם, יש לי את הרמן."
"הרמן?"
"הוא יודע. כשזה קורה אני שורקת, אני מספיק בשליטה בשביל לעשות
את זה, והוא נכנס לפה ומרחיק ממני את כולם. הוא שומר על הדלת
ולא נותן לאף אחד להיכנס עד שזה עובר."
"הממ. אולי אני צריך להתנצל לפניו."
היא צחקה. "טוב. בכל מקרה." היא נשענה בחזרה לפנים והניחה את
המכשיר הדיגיטלי באמצע השולחן. "מצטערת. אין לי תשובה."
"שום דבר?"
"אצלנו עוד לא היו דברים כאלה. אני לא יודעת מי יכול לייצר
מעגלים כאלה היום. זה חדש, ואני, עם כל הכבוד, אני ישנה. אין
עליו שום חתימה, מהנדסים היום כבר לא מסמנים. אמרת ששתלו את זה
אצלך?"
"כן."
"על איזה רקע?"
"אני עוד לא לגמרי בטוח, אבל זה עברייני."
היא טלטלה את ראשה לשלילה. "לא."
"למה את חושבת?"
"אלה לא חומרים של הרחוב. עבריינים משתמשים בערכת כימיה ביתית,
שעון זול וכמה גפרורים. הדבר הזה נועד לעבודה ממוקדת. זה
כירורגי."
"אז מה האופציות?"
"אולי טרור, יותר סביר שצבא. הניחוש הראשון שלי זה ביון."
"צבא? ביון? מה את אומרת, שמישהו בצפון קוריאה החליט להוריד
אותי?"
"אולי. אני יכולה לחשוב על כמה מדינות שיותר קרובות מצפון
קוריאה." נינה משכה בכתפיה.
ואז היא בחנה שוב את התרשים שציירה לעצמה קודם, והוסיפה, "מצד
שני..."
"כן?"
היא סימנה לעצמה כמה קווים על התרשים. "שאר המעגל, כמו שתיארת
לי אותו, לא משתלב עם זה. כלומר. טכנולוגיה מהסוג הזה עובדת עם
לייזר, זה כבר לא קשה להשיג. אולי חיישני תנועה. לקחת כזה דבר
ולחבר עם חוטים לצירים של דלת... לא שזה לא יעבוד, אבל זה..."
"לא אלגנטי?"
"בוא נגיד שמומחה אמיתי, אמן, לא היה פועל כך."
היא קמה ולקחה את כוסות הקפה לכיור. "בוא נסכם. השרשרת כנראה
מתחילה בצבא או בביון. בסוף השרשרת יושב גורם שהוא פחות
מקצועי. יותר קרוב לקוטב העברייני, אם אנחנו מדמיינים
ספקטרום.
"מה שאתה צריך לחפש זה מישהו שיש לו קשר עקיף לצבא או לביון.
מי מהגורמים שאיתם אתה מעורב יכול להשיג, ולהשמיש, כזה מתקן?"
"אני אפילו לא יודע מי הגורמים שאיתם אני מעורב."
שמתי לב שהיא שוטפת את אותה הכוס חמש או שש פעמים. את הכוס
השנייה היא רק רוקנה לעציץ שעמד על השיש. בעציץ לא היה שום
דבר. גם לא אדמה.
היא חזרה לכורסא. שנינו שתקנו במשך כמה דקות.
"ברי." נינה נשענה לפנים, והניחה על השולחן את היד עם האצבע
הקטועה. "לא באת לפה בשביל זה."
"לא רק בשביל זה."
"אני שמחה שבאת, באמת. כלומר... לא מבחינת החלק הראשון..."
"כן, אני מבין. את יודעת, אני אולי לא הרמן, אבל הייתי שמח אם
היית חושבת גם עליי."
"במלחמה הספציפית הזאת אנחנו עובדים יותר טוב לחוד." היא אמרה
בפשטות, וידעתי שזה נכון.
"אתה מתכוון להמשיך לשבת פה? אין לך עבודה לעשות?" אמרה נינה,
והדפה לכיווני את הצרצר הדיגיטלי עם כף הרגל היחפה שלה.
קמתי. הוצאתי אחד מהמגנטים הקטנים של ההייד-אאוט שאיזי הדפיס,
והשארתי אותו על המקרר שלה. ליתר ביטחון.
"בפעם הבאה שניפגש זה יהיה אצלך." אמרה נינה, וניסתה להישמע
קלילה. שמתי לב שפתאום המבטא הגרמני שלה התחזק. היא עמדה באמצע
החדר, עם הגב אליי, משלבת את זרועותיה בכוח.
"תבטיחי את זה, ואני מבטיח לארגן לך בקבוק גולדשלאגר."
היא צחקה. "ברהמס לוין לא רק קופץ על מקררים, עכשיו הוא גם
שותה שנאפס קינמון עם חתיכות זהב 24 קראט? תישאר עם הקפה השחור
שלך."
"אאוף וידרזיין." אמרתי. לפני שסגרתי את הדלת מאחוריי חשבתי על
המשפט של גתה שהיא חרטה על הקיר שלה בחוץ.
"ילד שלי. זה רק ערפל שם."
נינה הנהנה בשקט, עדיין מפנה אליי את הגב.  
הרמן הכלב ליווה אותי במבטו כשחציתי את החצר. ברגע ששער הברזל
נסגר מאחוריי הוא צנח בחזרה לתחפושת הכלב המת שלו.



14. סבלנות זה שם המשחק פה

היתה לי נסיעת אוטובוס ארוכה שאפשרה לי להתרכז, לשים את אירועי
הבוקר באיזו מגירה. אני לא צריך טלטלה רגשית כזאת, לא באמצע
עבודה. כשהגעתי ליפו כבר הרגשתי יותר בסדר.
כבר מקצה הרחוב, נשמעו צעקות מהמחסן של גולדשטיין. לא היה בזה
שום דבר מפתיע כי תמיד היו שם צעקות.
גולדשטיין היה בעצם גולדשטיין ובניו, את שני הבנים לא ממש
הכרתי אבל גולדשטיין האב היה ספק האלכוהול שלנו. זה היה רק צד
אחד של העסק שלו. הוא קנה-מכר כל דבר שניתן להעלות על הדעת.
מכשירי חשמל, תכשיטים, רהיטים יד-שנייה, מתכות, אביזרי רכב -
מה שאתה רק רוצה. במחסן שלו ביפו יכולת למצוא את הכול,
ובערימות. וזה היה רק הפן החוקי של העסקים שלו. על השאר לא
רציתי לדעת.
כלומר - עד היום לא רציתי לדעת, אבל עכשיו זה התחיל לעניין
אותי. כמעט כל עניין במחוזותינו שהיה בו אלמנט של כסף מלוכלך
שמחליף ידיים - היית יכול להיות בטוח שלגולדשטיין יש איזה
אצבע, או בוהן, שבוחשת בזה. אף אחד מאמצעי הריגול האלקטרוניים
שאיילון יכול היה להפעיל, לא השתווה למידע שגולדשטיין יכול היה
לספק לי. גם לא אחד מהמקורות הרשמיים של איתמר נבו בחלונות
הגבוהים. מישהו, איפשהו, היה חייב לשלם הרבה כסף בשביל הצרצר
שהיה בפצצה של המכונית, ועוד יותר בשביל הגרסה המתקדמת יותר
שהייתה בכספת.
כשהתקרבתי ראיתי משאית חונה בחוץ, וכמה גברתנים רצו הלוך חזור
מהמחסן למשאית והעמיסו עליה קרטונים. הצעקות התגברו כשהתקרבתי.
"מיקי! כוס אומו, איפה ג'יהאד נעלם עם המשאית של המזגנים? הוא
היה אמור להיות בשדה-תעופה לפני שעה, הם משתוללים שמה!"
אחד הסבלים, כנראה מיקי, שמט בכבדות קוביית קרטון כבדה בירכתי
המשאית וילל בתגובה: "נו עאבד, מה אני איתוראן? בשביל מה וסרמן
נסע איתו, הרי בדיוק בשביל שזה לא יקרה!"
המקרר האנושי העונה לשם עאבד בעט בעצבים באיזו ערימת סמרטוטים
שהתגלגלה לידו, הוריד את כובע הבייסבול שלו וניגב את מצחו
בתסכול. "איזה בלגאן היום, יא ווראדי." מלמל כשהתקרבתי אליו.
"ואתה גם כן, כשרואים אותך זה אף פעם לא חדשות טובות."
"מה נשמע, עאבד?"
"ברוך השם." עאבד לא פספס שום הזדמנות להגיד 'ברוך השם' או
'תודה לאל', פעם אפילו שמעתי אותו אומר 'רחמנא ליצלן'. לא
ידעתי אם זאת אירוניה בנאלית כזאת או שהוא פשוט עובד אצל
גולדשטיין כבר יותר מדי זמן. "מה יש? כל כך מהר נגמר לכם
הוודקה? וואלה, לפני אולי חמישה ימים הורדתי אצלכם משאית
שלמה."
"הוודקה בסדר, זה הקפה שנגמר לי." אמרתי. עאבד צחק בקול רם
והמשיך לנגב את מצחו המיוזע.
"איפה גולדשטיין?"
"במשרד, הוא מחכה לך. תיזהר במדרגות ותעשה לי טובה, אל תעשן
בקומה הראשונה, יש לנו שמה משלוח של בלוני גז."
נכנסתי למחסן ועליתי במדרגות למשרד של גולדשטיין בקומה השנייה.
האוויר בפנים היה דחוס, הריח היה כמו אולם ספורט אחרי אימון
קרב מגע בריא ובאופן כללי הייתה תחושה של בית מטבחיים. שנייה
לפני שנכנסתי למשרד נשמעה מלמטה הצעקה המהדהדת: "וסרמן נסע
איתו, אז שמישהו יתקשר לוסרמן! מה יש לכם אתם, ג'יהאד אחד מכבה
את הטלפון אז כל העולם יושב על התחת ומחכה?"
עאבד אומר שגולדשטיין מחכה לי. זה קצת משנה את התמונה. חשבתי
שאני אצטרך להוציא ממנו בעורמה פרטים שהוא לא ירצה לנדב, אבל
עושה רושם שהוא מכיר את הבעיות שלי. כרגיל, אני צעד אחד מאחורי
כולם וזה מתחיל לעצבן אותי.
פתחתי את הדלת. המשרד היה קטן ודחוס, טיפה יותר גדול מחדר
אמבטיה מצוי, ואת רובו מילא שולחן כתיבה ענקי; מאחוריו ישב
גולדשטיין, איש קטן ומדובלל-בקצוות עם עיני פלדה, ודיבר עם
מישהו בטלפון. כל כך הרבה כסף נקי ממס נכנס לפה כל חודש,
והבנאדם הזה בחיים לא לובש משהו יותר מהודר ממכנסיים ישנים,
סנדלים וגופיה עיראקית עם חורים. הוא היה מסתובב עם פיג'מה אם
היה יכול, ובאופן כללי היית עשוי לחשוב שהוא התאים את עצמו כמו
זיקית לקירות הגבס המצהיבים של המשרד שסביבו. פניו היו זקנים
ומקומטים, כמו תפוח אדמה אפוי, ושידרו את המסר הברור שהוא ראה
יותר מדי דברים בשביל שמשהו פה יפתיע אותו.  גולדשטיין סימן לי
באצבעות להמתין שנייה ומיד לאחר מכן הסיר זוג משקפיים עבים כמו
פלטות ריצוף.
"יש לי פה לקוח חשוב, אני אחזור אליך אחר כך." אמר גולדשטיין
לטלפון וסגר. "איזה אורח, איזה אורח! אדון לוין מכוחות
הביטחון. שב, שב, מה אתה עומד כמו לולב."
"בוקר טוב גולדשטיין. איך העסקים?" התיישבתי על הכיסא שמול
השולחן שלו. "בעזרת השם ותודה לאל. שכ-טר!" הוא צעק, לא חזק
ומהדהד כמו עאבד אבל בכל זאת חזק. "תביא אחד נס ואחד תורכי קטן
בשביל לוין!" הוא הוריד את הרגליים מהשולחן. "אז מה לעזאזל
נדמה לך שאתה עושה?"
"מחכה לקפה?"
"יופי לוין, מה נהיית לי, אוברחוכם?"
"על מה אתה מדבר?"
הטלפון צלצל עוד פעם. גולדשטיין הרים את השפופרת וזרק לתוכה -
"דחוף? אז אחר כך." וניתק.
"התקשרתי אליך אתמול בצהריים. ועוד פעם היום בבוקר." הוא אמר.
"באמת?"
"ענה לי מישהו אחר. איזו בחורה. ניתקתי. לא רציתי לקחת צ'אנסים
עם כל מה שקורה אצלך."
גל, חשבתי. "אתה מתכוון לפיצוץ של המכונית?"
"לא, אני מדבר על הבירה גולדסטאר שאתם משתינים לתוכה. נו בטח
על הפיצוץ של המכונית! אתה יודע איזה אנשים באים לפה ושואלים
אותי עליך ביומיים האחרונים? אם יש לך שכל אתה תנעל את הבר שלך
לחודש-חודשיים, ותלך להיעלם איפשהו. תחזור קצת להדריך חיילים
בקרב מגע."
קמתי מהכיסא.
"לאן אתה הולך? לוין, כדאי שתשב ותקשיב, אתה תקוע פה עם משהו
רציני."
"אני רואה שאתה בלחץ היום. אולי אני אחזור אחר כך."
"לוין, אל תהיה מטומטם!" גם גולדשטיין קם. כשראית את מלוא
קומתו הנמוכה זה תמיד היה חייב לעורר בך הפתעה, משום שכשישבת
מולו על השולחן וניהלת משא-ומתן, או כשעשית איתו סידורים
בטלפון - תמיד היית מדמיין אותו הרבה יותר גבוה. הוא היה סוג
של איש גדול מבחינה נפשית, שדחס את עצמו למימדים המצומצמים
שהחיים הכתיבו לו. רעמת שיערו הלבנה והמדובללת התנשאה קצת יותר
ממטר וחצי מעל הרצפה כשהוא התרה לכיווני באצבע גרומה: "אני
אומר לך עוד פעם. מדברים איתי אנשים, שואלים אותי עליך, ואני
לא מוכן להגיד שמות אבל זה סוג של אנשים שזה לא עושה אותך שמח
שהם שואלים עליך!"
"למה? מה עשיתי להם?"
הוא התחיל לענות אבל אז הדלת נפתחה, ופנימה נכנס בחור צעיר
וגוץ עם זרוע אחת בגבס. ביד הבריאה שלו הוא החזיק שני ספלי קפה
קטנים, אותם הוא החזיק מלמעלה, כשהאצבעות בתוך הספל וכמעט
טובלות בקפה. העיף בי מבט סתום, הניח את הקפה על השולחן ויצא
החוצה.
התיישבתי בחזרה. גם גולדשטיין התיישב.
"אתה מכיר את שכטר?"
"לא, מהחבר'ה שלך אני מכיר רק את עאבד. הוא זה שמטפל לנו
במשלוחים."
"אני עושה טובה לאימא שלו שאני נותן לו עבודה פה." אמר
גולדשטיין. "מסכנה, בעלה נהרג לפני כמה שנים כשהוא נפל מפיגום
בנמל החדש. והילד, בחור נחמד אבל קצת מפגר. לא יודע כלום
מהחיים שלו."
"למה היד שלו בגבס?"
"שלחתי אותו עם עוד מישהו לדרום, לפני שבוע בערך. היו צריכים
לאסוף משהו. הבנאדם שמה הביא להם פחות ממה שהיה מוסכם. התחיל,
אתה יודע, לא רוצה כן רוצה. רצה קצת כסף מהצד, תמיד זה ככה עם
האנשים האלה." גולדשטיין לקח שלוק מהקפה. "הבחור השני סתם את
הפה שלו, היה לו כבר ניסיון בזה. אבל שכטר, לא יודע כלום
מהחיים שלו. התחיל להתווכח, אמר שזה לא מה שאמרו לו..."
הסתכלתי בספל שלי וחשבתי שוב על האצבעות של שכטר משכשכות
בפנים. ויתרתי.
"אוקיי. תשמע, לוין. העניין זה ככה." בחוץ שמענו את עאבד ממשיך
לנהל בצעקות את המחסן. "אתה יודע מי דפק את הקצין-משטרה הזה?
או לא?"
"אין לי מושג, גולדשטיין. נשבע לך."
"כי יש כאלה שחושבים שאתה יודע."
"מי?"
"כבר אמרתי לך שאני לא יכול להגיד. אתה יכול לדמיין בעצמך.
תראה, לוין, אתה עם כל העבר הביטחוניסטי שלך, אתה לא מטומטם
ואתה יודע איך זה. לדפוק שוטר זה דבר גרוע לעשות. אף אחד עוד
לא הוריד פקד משטרה בארץ הזאת. כשמשהו כזה קורה, המשטרה נכנסים
בכל הכוח בכל מי שנראה להם קשור. בחיים שלי לא שמעתי על המסכן
הזה עזיקי, אבל כשיתפסו אותו הוא יתחרט על היום שהוא בכלל
נולד."
"גולדשטיין," אמרתי לו בזהירות. "האנשים האלה, ששאלו אותך
שאלות. מה ענית לשאלות שלהם?"
"שאלו איזה מין טיפוס אתה. אמרתי שאתה בחור טוב,  שאני עושה
איתך עסקים כבר איזה זמן ועד היום לא היו שום בעיות. שאתה איש
עסקים נקי, לא מחפש צרות עם אף אחד. אמרתי להם גם שהיית איזה
קודקוד רציני בצבא."
"ואחר כך?"
"אמרו בסדר, נסתכל ונראה. אולי הכול ייגמר בשקט. הלכו." הטלפון
צלצל שוב. גולדשטיין הרים אותו וחזר על הרוטינה של "דחוף? אז
אחר כך." לפני שניתק.
"תשמע, גולדשטיין." החלטתי שאני חייב לגשת לעניין לפני
שגולדשטיין יחליט שההכנסה שלו מאיתנו לא שווה לו את הסיכון
הזה. "נגיד שאני אומר לך שהם לא האמינו לך. שלא בא להם להסתכל
ולראות. שכל מיני אנשים מסתובבים קרוב אליי ומשאירים פצצות.
פצצות מאוד מתוחכמות."
"את זה אני לא יודע. אני קונה-מוכר, זה הכול. אתה מעריך אותי
יותר מדי אם נדמה לך שאני מתעסק עם..."
"אבל מישהו מתעסק עם ציוד חבלה ברמה גבוהה מאוד. יש מישהו
שמוכר אותו."
"אני לא יודע כלום על זה." אמר גולדשטיין. "יש מעט מאוד אנשים
בארץ שעושים כאלה דברים, רובם לא מכאן. זה לא העסק שלי, אני לא
מבין שום דבר בזה."
הבטתי בו מהעבר השני של השולחן. היד שלו התעסקה קצת במסגרת של
תמונה שהייתה מונחת על השולחן ליד המגש עם הקפה, שהציגה את
גולדשטיין עם שני הבנים הגדולים שלו. הבטתי לו טוב טוב
בעיניים, ולשנייה נראה כאילו הוא התכווץ טיפ-טיפה אבל מיד לאחר
מכן הרכיב את המשקפיים שלו והישיר אליי מבט. שתי הידיים שלו
היו רגועות לגמרי על השולחן.
גולדשטיין היה שקרן מסריח. ידעתי טוב מאוד שהוא קונה ומוכר
רימונים וחלקי נשק שנגנבו מצה"ל. אבל מצד שני, הוא באמת התעסק
בכמויות קטנות. אמצעי חבלה אלקטרוניים משוכללים כמו צרצרים, זה
דבר אחר.
"בחור נחמד, השכטר הזה." אמרתי לבסוף. "באמת יפה מצידך לעשות
טובה לאימא שלו." קמתי מהכיסא ופניתי לכיוון הדלת. "כשהמכונית
התפוצצה ליד המקום שלנו היו בתוכה שני חבר'ה. גם הם לא הבינו
כלום מהחיים שלהם."
עמדתי לפתוח את הדלת כשגולדשטיין אמר מאחורי "חכה רגע."
הסתובבתי אליו. הוא הביט בי כאילו חוכך בדעתו, ונאנח. "תקשיב
טוב, לוין. אולי זה יעזור לך ואולי לא. בכל מקרה, לא שמעת את
זה ממני."
"ברור, גולדשטיין."
"יש איזה מקום שהיה פעם איזה בית מלאכה ישן, אני לא יודע בדיוק
של מה. באזור של השדות ליד מושב צוהר-ים. מכיר?"
"בטח. זה מושב של מליאנים, על חוף הים קצת לפני קיסריה נדמה
לי. לא?"
"אחד מהחבר'ה שעובדים עם עאבד שמה למטה, אצלנו כבר כמה שנים,
יצא לו להסתבך פעם במשהו בלי שהוא רצה. סיפור ארוך. בכל אופן,
הוא עבד עם המשטרה, יענו משת"פ. הוא עבד עם אותו קצין, זכרונו
לברכה, שנרצח."
"שמואלביץ'?"
"בלי שמות. אבל כן, ההוא. בכל אופן, כשהם היו נפגשים איתו, או
כשהם היו צריכים להחביא משהו או מישהו - הם היו משתמשים במקום
הנטוש הזה."
"תודה, גולדשטיין."
"על לא דבר. רק תיזהר, לוין. אני לא צריך עוד דברים על המצפון
שלי."
יש אנשים עם מצפון ויש אנשים עם פחות, ויש אפילו כאלה בלי
מצפון בכלל. לגולדשטיין היה, ואני לא יודע איך להתחיל אפילו
לשקול את הדברים שעשויים לשבת עליו. אבל לפחות יש לו אחד. זה
לא הולך ברגל.
כשירדתי במדרגות ראיתי את הבחור עם הגבס, שכטר, יושב למטה על
ארגז הפוך ומביט על ערימות הסחורה במבט זגוגי וריקני. הוצאתי
סיגריה ועמדתי להדליק אותה כשעאבד נכנס, ראה אותי ושאג "לוין,
אבוס עינכ! יש על ידך שש-עשרה בלוני גז!" מיהרתי להצפין את
המצית בחזרה בכיס, ועם הסיגריה מידלדלת מזווית הפה פילסתי לי
דרך החוצה בתוך הג'ונגל של סחורה בלתי-חוקית או חוקית למחצה.
פתאום רציתי להתרחק כמה שיותר מהר מהמקום הזה, מהערימות
המגובבות של סחורה, מהרעש של המזגן במשרד, מהפרצוף הזגוגי
והסתום של שכטר. מהריח של מטבח והאווירה של בית-מטבחיים.
"עאבד!" מיקי הופיע עם טלפון נייד. "תפסתי את וסרמן, הוא אומר
שהם בדרך חזרה."
"ברוך השם." אמר עאבד.



מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי אל איילון.
"יש חדש?" הוא שאל.
"לא מהכיוון שלי. לא הרבה אנשים מהרחוב יודעים להתעסק עם חבלה,
ועוד פחות מזה עם צרצרים. אני יודע שזה לא נעים לשמוע, אבל
תשעים אחוז שזה הגיע מחו"ל או שזה נגנב מצה"ל."
"זאת בדיוק הבעיה שלי." נהם איילון. "דיברתי עם מומחה. מיחידת
החבלנים של איו"ש. אתה זוכר שלפני משהו כמו שנה, שנה וחצי, היה
משפט של שני חיילים שהרימו כל מיני דברים מהבסיס ומכרו?
למתנחלים, לפלסטינים?"
"כן... אתה רוצה להגיד לי ש...?"
"אז מישהו טען שהדיווח המקורי כלל גם כמה מתקני-השהייה
דיגיטליים על בסיס חיישני מגע. אבל אחר כך אמרו שזו הייתה טעות
ושכלום לא חסר. הבחור שאני דיברתי איתו טוען שזה חרטא, שמישהו
למעלה העלים איזה דו"ח בשביל לכסות לעצמו את התחת, ושללא ספק
מסתובבים בשטח כמה צרצרים שאף אחד לא יודע לאן הם התגלגלו."
"מה זאת אומרת אף אחד לא יודע?"
"ועוד משהו." הטלפון שתק כמה שניות. "מסתבר שהסגן של הפעלת
סוכנים, אחד בשם שטיינברג..."
"כן, כבר נתקלתי במספר החזק הזה."
"באמת? בכל אופן, לפני שהוא עשה הסבה ליחידה הסמויה הוא היה
ביחידת החבלנים. הוא גם נחשב לאחד המומחים בתחום הזה. בכל מקום
שאני מחטט, השם שלו צף ועולה."
שתקתי בעודי מנסה לעכל את המידע החדש הזה, ואיך הוא משתלב עם
כל השאר.
"בקיצור," המשיך איילון, "אני לא יכול להסתכן ולשאול יותר
שאלות בכיוון הזה, ברי."
"אז מה? עוזבים את זה ויושבים על התחת עד שעוד מישהו יתפוצץ?"
"ברי, ברי, ברי," אמר איילון ברוגע. "אתה צריך להפסיק לחשוב
כמו מבצעיסט. זאת עבודת בילוש - מחקר, ניתוח נתונים, והרבה
עבודה שחורה. זה מה שאנחנו עשינו כל הזמן שאתה ובן-דויד, זכרו
לברכה,  התרוצצתם ויריתם בכל דבר שזז. עשינו את הצעדים
הראשונים בכיוון, התקדמנו כמה שיכולנו; עכשיו צריך לתת
לעניינים זמן להתבשל. סבלנות, זה שם המשחק פה."
עזבתי את הטלפון הציבורי. הבטתי במורד הרחוב: שום דבר. הבטתי
לצד השני: עדיין אין רמזים.
התיישבתי על המדרכה וחיטטתי בכיס אחרי המצית שלי. כשהוצאתי
אותו נפלה לי מהכיס חתיכת נייר מקומטת ודהויה: תשבץ ההיגיון
שלי. ארבע עשרה מאונך: מי אכל בפראות הרבה חסידים בדרכם חזרה?
שבע אותיות, מתחיל ב-ב', האות הלפני-אחרונה היא י'.
חוק בסיסי בתשבצי הגיון: זה שאתה מתקדם, זה לא בהכרח אומר שזה
נהיה יותר קל. אפילו להיפך, אם התשבץ בנוי כמו שצריך.



15. נועה נועה סוף

בדרך חזרה להיידאאוט עברתי בפלורנטין וכשחיפשתי מקום לקנות
סיגריות, נתקלתי בנועה. היא ישבה על ספסל עם בלוק נייר צהוב,
ונראה שהיא מציירת משהו.
"היי ברי," אמרה בחיוך הנמרח הרגיל שלה כשהתקרבתי.
"הי." עניתי, שקוע במחשבות. מי אכל בפראות הרבה חסידים - איפ!
היא קפצה מהספסל ונעמדה מולי, חוסמת לי את הדרך וקוטעת לי את
חוט המחשבות.
"מאיפה לאן?"
"מיפו, בחזרה לעבודה." ניסיתי לעקוף אותה אבל היא עשתה צעד
מהיר וחינני וחסמה אותי שוב. היא לבשה מין שמלה הודית מתוחכמת,
ולצעדי הריקוד הקלילים שלה נפתח שסע ארוך בצד השמלה וחשף
רגליים ארוכות ומושלמות.
"אתה בוגד בי." אמרה בנזיפה ילדותית.
"נועה, אני ממהר."
"מי זאת הבחורה השאטנית הרזה הזאת שמסתובבת אצלכם?"
לא עניתי, והיא רכנה לעברי וניסתה לגעת לי בחזה בתנועת ליטוף -
"אני מבטיחה לך שהיא לא יודעת את הדברים שאני יודעת."
התנערתי ממנה. "נועה, מספיק עם זה." שאלתי את עצמי אם הבחורה
הזאת מתנהגת ברצינות אי פעם.
"אתה אמור לשאול איזה דברים אני יודעת."
ניסיתי לעקוף אותה עוד פעם, אבל אז קלטתי את העיניים שלה. כן.
עכשיו היא הייתה רצינית. הכול היה במסגרת משחק הפלירטוטים
המוגזם שהיא מנהלת מתוך רפלקס, אבל לראשונה ראיתי עומק ורצינות
בעיניים שלה.
"מה את יודעת?"
"איפה הבחורה שאתה מחפש."
קפאתי והבטתי בה.
"מה?"
היא לא אמרה אף מילה נוספת, ורק חייכה.
"נועה," אמרתי בזהירות, "אני מקווה שאת מבינה ש..."
"שמישהו רוצה לפוצץ אותך."
היא הייתה אתמול בהייד-אאוט. היא הייתה שם כשעזבתי לפגוש את
איילון ונבו, ולא הייתה כשחזרתי.
"נועה, מה ראית?"
"עכשיו פתאום הוא מקדיש לי תשומת לב!" היא חזרה לארשת הילדותית
החמודה שלה. "לא אמרת לפני שנייה שאתה ממהר?"
"נועה, זה רציני. כדאי שתאמרי לי מה את יודעת בקשר לזה."
"תבקש יפה."
התחשק לי נורא לצעוק עליה או משהו. "נועה..."
"לא פה." היא הרימה מהספסל את בלוק הנייר שלה והסתובבה ללכת.
"בוא איתי."
שקלתי לשנייה. אחד הדברים שלעולם לא תהיה לי הבנה מלאה בהם, זה
מה מתחולל ברבדים של נפש ציפור-השיר האמנותית של בחורות כמו
נועה. לא למדתי אנשים כאלה ולדעתי היא הייתה משוגעת, אבל
להסתובב וללכת לצד השני לא יכולתי. אלוהים יעזור לבחורה הזאת
אם היא חושבת שהיא יכולה לשחק משחקים מפגרים עם מה שהולך פה.
הלכנו ברגל עד שהגענו לדירת הלופט המאא-גניבה שלה, וכשעלינו
במדרגות ניסיתי להציץ בבלוק הנייר שלה אבל היא החזיקה אותו
צמוד לחזה, השסע בשמלה שלה נפתח עם כל מדרגה. פתחתי לה את הדלת
ונתתי לה להיכנס לפניי ומהרגע שנכנסתי הייתה לי הרגשה גרועה
בקשר לכל זה, וכשסגרתי את הדלת מאחוריי ציפיתי לראות מישהו
קופץ עליי מבין הררי האמנות הפלסטית שנצברו שם. היה קסם עקום
באוויר והידיים שלי נקפצו ונפתחו והתיישרו כמו להבים מתוך
רפלקס חצי-מודע לעצמו; אבל הרעשים והריחות אמרו בבירור שאין אף
אחד בדירה חוץ ממני ונועה.
היא הניחה את התיק שלה על שולחן-אוכל זוועתי, מעוצב כמו שריון
של צב ענק. פיזרה את השיער שלה. הדירה הייתה חשוכה ודחוסה.
"נועה, כדאי שתגידי לי במה מדובר." אמרתי בכבדות.
היא הסתובבה אליי. ואז עשתה מין תנועה קטנטנה מאחורי עורפה,
איזו פעולת אצבעות מתוחכמת ובלתי-נראית שנשים נולדות איתה או
אולי מתאמנות עליה באיזה מקום סודי; לא יודע מה היא עשתה שם
בדיוק, אבל תוך שנייה השימלה שלה צנחה על הריצפה.
היא עמדה מולי. המבט שלה היה בוגר וישיר והיא שיגרה אליי חיוך
מסוג אחר לגמרי מזה שהכרתי. לא החיוך ששמור לגברברי
ההייד-אאוט. אחר.
עמדתי והבטתי בה מבלי להוציא הגה, כמו אידיוט, במשך מה שנראה
כמו זמן ארוך מאוד.
"את לא יודעת כלום על ניקול."
"אה-אה." היא טלטלה את ראשה בנחרצות.
"ולא על מטעני החבלה."
היא אפילו לא טרחה לעשות עוד 'אה-אה'. הרימה בקלילות מרפק אחד
והחליקה את השיער שלה, מין נשק-סודי שכמעט והרס אותי לגמרי.
"תלבשי משהו. את תצטנני."
הסתובבתי ויצאתי מהדירה שלה, וכמעט נפלתי במדרגות בדרך למטה.
הגעתי למטה, ואז עצרתי. הרגשתי את הדם דופק לי בכל הגוף חוץ
מהראש. ספרתי בראש ארבעים שניות.
ואז הסתובבתי וטסתי בחזרה במעלה המדרגות.
לא טרחתי לבדוק אם היא נעלה אחריי את הדלת, פשוט נכנסתי בה עם
הכתף והיא נפתחה לרווחה.
נועה עמדה ליד שולחן הצב. בינתיים היא התעטפה במגבת. את שפופרת
הטלפון היא החזיקה בין הראש לכתף, ביד אחת היא חייגה וביד שניה
הצמידה את המגבת לגופה. היא הביטה בי ועיניה נפערו.
כשהתקדמתי לכיוונה היא נסוגה לאחור והשפופרת נשמטה לרצפה.
הרמתי במהירות את השפופרת והצמדתי אותה לאוזן.
"הלו?" אמר קול של בחורה, מונוטוני וחסר סבלנות. "רב-פקד
שטיינברג לא זמין,  את רוצה אולי להשאיר הודעה? הלו?"
טרקתי את השפופרת.
נועה נסוגה לאחור עד שנתקלה בקיר. האחיזה שלה במגבת התרופפה.
"נו?" שאלתי.
"אני לא... זה לא כמו שאתה חושב, ברי..."
"אז כמו מה זה?"
"ברי..."
על הספה היה חלוק שחור עם קישוטים סיניים או יפניים. זרקתי
אותו אליה. "תתלבשי כבר, ותמשיכי לדבר תוך כדי."
"אני... ברי, יש לי תיק. תפסו אצלי כמה ג'וינטים, זה היה לפני
כמה חודשים..." היא אמרה בקול חלש. סובבה אליי את הגב, שמטה את
המגבת ונכנסה לחלוק. "לא משהו רציני, סתם, תיק... אבל הם הגיעו
לפה באמצע הלילה אתמול..."
"מי?"
"המשטרה."
"שטיינברג?"
"הוא ועוד מישהו. אתה לא מבין, ברי, הם אמרו שכאילו מכרו לי את
זה אצלכם. אמרו שיסגרו לכם את הפאב ויפתחו בחקירה נגדך... אחרת
בחיים לא הייתי..."
"נועה, מטומטמת אחת, מה עשית?"
"כלום, לא עשיתי כלום, אני נשבעת! הם אמרו לי לנסות לבדוק אצלך
מה אתה יודע. אמרו שאתה מעורב בחקירה, שזה קשור לבחורה נעדרת
שאתה מחפש, ושזה מתחיל להיות מסוכן... דיברו על המכונית
שהתפוצצה ואמרו שהיה עוד מקרה אתמול בלילה שכמעט נהרגת... שזה
בשביל להגן עליך. הם רצו שאני אנסה לשמוע ממך באיזה כיוון אתה
הולך, כדי שהם יוכלו לסגור את זה לפני שיקרה אסון. ואז הם
הבטיחו למחוק לי את התלונה ולשכוח מהכול!"
עכשיו כשהיא סיימה להיכנס לחלוק, הצטערתי שלא השארתי אותה עם
המגבת. ראיתי ממחטות עם יותר בד מהחלוק הזה.
"ומה סיפרת להם?"
"כלום! אני נשבעת שלא סיפרתי כלום, ומה כבר יש לי לספר להם? לא
הצלחתי להוציא ממך כלום, נכון?"
לא אמרתי כלום. נועה נשמה עמוק. "עשיתי את זה בשבילך, ברי."
היא אמרה.
"מה את רוצה, מדליה?"
"אותך! " היא צרחה בתסכול. "חשבתי שהבהרתי את הנקודה הזאת
מספיק פעמים, אותך, זה מה שאני רוצה, אידיוט!"
היא צנחה לאט לאט לרצפה וישבה שם, שעונה על הקיר, אספה את
ברכיה וכבשה את ראשה ביניהן.
עמדתי שם ונתתי לשתי דקות לעבור. ואז אמרתי: "יש לך פה סיגריה
באיזה מקום?"
היא טלטלה את השיער הבלונדיני לצדדים, עדיין לא מביטה בי.
על שולחן הצב היה מונח פתק עם אותו מספר טלפון שדיקון נתן לי.
לקחתי את הפתק וקרעתי אותו לחתיכות.
"נועה?" אמרתי לה.
"מה." היא השמיעה מתוך האוהל הקטן שיצרה עם המרפקים והברכיים
שלה.
"אם הם יציקו לך עוד פעם תגידי להם שלא יצא לך לדבר איתי. פשוט
ככה. שלא יספרו לך סיפורים על שום תיק. ו... בואי נשכח שזה
היה?"
"נשכח שמה היה." היתה התשובה העמומה.
הלכתי לכיוון הדלת. לפני שיצאתי הסתובבתי אליה. היא עדיין לא
זזה.
"אהם... זה... זה חלוק יפה."
היא הרימה את הראש ותקעה בי מבט שלא השאיר לי שום ברירה חוץ
מלעוף משם. כשירדתי במדרגות ניסיתי להבין מה היתה טעות יותר
גדולה - לברוח בריצה או להסתובב ולהיכנס שוב.



השמש עמדה לשקוע ולי נגמרו הסיגריות.
באותו בוקר שכנעתי את איזי שאין טעם לסגור את ההייד-אאוט 'עד
שהעניינים יתקררו קצת', כהגדרתו. לא סביר שהמפציץ שלנו ינסה
לפעול שם שוב כל כך מהר, במיוחד אם המקום יהיה פעיל ויהיו בו
אנשים; ולמשטרה אין יותר מדי מה להציק לנו, עכשיו כשהקלטת כבר
לא אצלנו. פשוט צריכים לפתוח את העיניים ולהיות זהירים. איזי
אמר שאין בעיה, זה התפקיד שלי. הוא צדק, כמובן, אבל חייבים
להעריך את הקורבן שהוא היה מוכן לעשות.
נכנסתי להיידאאוט, ואחרי שני צעדים פנימה ראיתי משהו שבלבל
אותי קצת.
איזי ניצב מאחורי הבאר; מולו עמדה גל, שקועה בהסבר איך בדיוק
מערבבים 'התנקשות', שזה משהו מיוחד שאיזי המציא פעם ושהוא
קיווה להפוך לספציאליציה של המקום.
"ברהמס!" אמרה גל בהתלהבות ברגע שנכנסתי, והשמחה והששון פשוט
גלשו ממנה.
עמדתי ליד הדלת והבטתי בה שנייה או שתיים. לראות אותה כאן שוב,
אחרי כל מה שעבר עליה אצלנו, היה יותר מסתם הפתעה. זה גם היה
יותר מסתם פרץ של מזל טוב.
"שלום, גל. אני מאוד שמח לראות אותך פה." אמרתי. "כבר לא חשבתי
שתחזרי, אחרי כל אירועי הלילה."
"כן..." אמרה גל וחייכה. "אחרי אתמול, באמת היו לי כמה לבטים,
אבל חשבתי על זה. אחרי הכול..."
"אחרי הכול את לא תיתני לאיזה חוויית-כמעט-מוות לקלקל לך, נכון
גל?" אמרתי. עשיתי צעד לעברה.
"זה אולי נשמע קצת משונה, אבל אני ממש אוהבת את המקום. נכון
שאני לא נמצאת פה הרבה זמן, אבל אני..."
"כמה נוח."
היא לא קלטה את הדבר הקטן והאפל, כמו מרתף טחוב, שנחבא בקול
ובצעדים המתקרבים שלי. איזי קלט. עיניו הצטמצמו.
"הכל בסדר, ברי?"
"זאת היית את." אמרתי בשקט.
"מה? אני מה?"
"זאת היית את."
"על מה אתה מדבר?" שאלה גל, והחיוך שלה נמוג לאיטו.
"בדיוק כשהבלגן התחיל - את הופעת אצלנו פתאום." אמרתי. "כולך
מלאה מוטיבציה ורצון טוב. סובבת את שנינו מסביב האצבע, עם
העיניים החומות שלך." התקרבתי אליה; היא עשתה צעד מהסס אחד
לאחור.
"ברי..." איזי הקיף את הבאר וניסה לחצוץ ביני לבין גל. הדפתי
אותו הצידה.
"היה לך את הקוד לכספת. חיכית לרגע שבו לא הייתי פה. מרחת
אותנו עם איזה סיפור על טכנאי טלפון." תפסתי את המרפק שלה.
עיניה נפערו בבהלה.
"זאת השיטה, נכון?" סיננתי. "מחדירים מישהו פנימה. אני בטח
יותר עיוור ממה שחשבתי, שלא ראיתי את זה מיד. עם מי את משחקת?
עם החבר'ה של דיקון, או של עזיקי?"
"ברי, אתה השתגעת?" אמר איזי בבהלה. "תעזוב את היד שלה!"
"אתה מכאיב לי!" היא צעקה.
"מי שלח אותך?" עכשיו גם אני צעקתי. ידעתי שעוד מעט, אם היא
לא תענה, אני אסובב את הזרוע שלה מאחורי הגב בצורה שיכולה
להיות מאוד כואבת, אבל משהו השתלט עליי ולא היה אכפת לי. "מי
רוצה לפוצץ אותי? הא?!? תעני כבר! ואת מי כל כך מעניינת קלטת
וידאו מז..."
טראח! היא שמה לי סטירה.
הייתי כל כך המום שהרפיתי ממנה מיד. גל נמלטה לזרועותיו של
איזי, שעמד ובהה בי בהלם. פשוט הרימה את היד החופשייה שלה
והורידה לי סטירה, אפילו לא מכיוון העין העיוורת שלי. עמדתי
שם, ממצמץ בעין הפגועה, והבטתי במלצרית ארוכת-השיער, נסערת ועם
דמעות בעיניים - אבל לא מתייפחת.
היא השתחררה מחיבוקו של איזי ופנתה אליי בזעם וחוסר אונים.
"אני כמעט נהרגתי אתמול, עם הפצצה הזאת!" היא צעקה לעברי,
דמעות ממלאות את העיניים החומות הגדולות. "חתיכת בן זונה!"
כמובן. הסתכלתי עכשיו בעיניים הדומעות האלה, וידעתי מיד, שאין
סיכוי שהילדה הזאת מעורבת בעניין הזה. זכרתי איך היא רעדה
ונשענה על הגב שלי אתמול כשנטרלתי את הפצצה, ופשוט ידעתי. זה
צירוף מקרים, זה יכול להיות רק צירוף מקרים שהיא נכנסה לחיים
שלי מיד אחרי שהשוטרים מהסמויה התחילו לרחרח, מיד אחרי שהפורשה
עלתה בלהבות. זה עניין של איזון: דברים רעים באים עם דברים
טובים, אבל אני כבר לא יכול להבדיל ביניהם.
רציתי להגיד משהו. 'סליחה' היה יכול להיות במקום, אבל לא יצא
לי.
"אוקיי, בואו נירגע כולנו." אמר איזי ולקח נשימה עמוקה, כאילו
כדי להדגים.
המשכתי לעמוד במקום עוד רגע. הבטתי חליפות באיזי ובגל.
"אה, לעזאזל עם זה. לעזאזל עם כולכם." התכוונתי להגיד את זה
לעצמי אבל זה יצא לי בקול רם.
כשיצאתי החוצה שמעתי את איזי אומר מאחוריי, "זה לא הוא. זה
הלחץ. זה כל הקפה הזה." אני עד עכשיו לא יודע אם הוא דיבר
שטויות או שהוא צדק לגמרי.



16. סיעור מוחות

מי אכל בפראות הרבה חסידים בדרכם חזרה? שבע אותיות, מתחיל
ב-ב', האות שלפני האחרונה היא י'.
מי? זאת השאלה שצריך להתחיל איתה. מי?
דודו עזיקי עבר צדדים. הוא הכיר את ניקול, והיא חיברה בינו
לבין יניב שמואלביץ', והוא היה מוכן לעבוד עם המשטרה - או שככה
זה נראה; אלא במקום ידיעות הוא העביר לשמואלביץ' שלושה כדורים.
דיקון היה שם.
מה קורה אז? היא מתקשרת לאיתמר נבו ורומזת לו, שהיא יודעת משהו
שכל השאר לא.
זאת בעיה ראשונה. מה פתאום היא מתקשרת אליו ולא למשטרה? היא
מכירה אותם, היא אפילו עבדה איתם - עם שמואלביץ', וגם, איך
להגיד, היא ללא ספק עבדה עם דיקון.
אבל מהעובדה שהיא לא התקשרה אליהם, נגזרת המסקנה הבסיסית
שלמרות מערכת היחסים הפעילה הזאת, היא לא סמכה עליהם; ומפה
ניתן לגזור הנחה לא לגמרי בלתי-מבוססת: שהם לא הטובים בסיפור.
'בדרכם חזרה' - זה אומר שאת המילה צריך לקרוא מהסוף להתחלה. מי
אכל בפראות הרבה חסידים?
אחרי שלוש מילים עם איתמר נבו, ניקול מתחרטת - ונעלמת. ואיתה
נעלמת קלטת וידאו שמתעדת אותה ואת דיקון מתפרעים. ההימור של
נבו: בחורה נואשת שנמצאת במנוסה, גם מהעולם התחתון וגם מהחוק,
תנצל את ההזדמנות הראשונה שנקרית בדרכה כדי להיפטר ממה שיש לה.
רק ככה היא תוכל להיעלם. וככה הקלטת הזאת מגיעה אליי.
שבע אותיות. מי אכל בפראות? מי אכל?
אלא שהיא טיפשה. מה היא חשבה לעצמה? שאחרי שהקלטת תימצא, הם
יעזבו אותה בשקט? ייתנו לה להמשיך להסתובב ולמכור את הסחורה
שלה בכל מיני חוגים אקסקלוסיביים, עם כל הדברים שהיא יודעת
נעולים מאחורי הפירסינג שבראש הקטן והיפה שלה? מה פתאום. הם
ימחקו אותה ללא היסוס. וגם אותי, כי למה לקחת סיכונים שאני
יודע יותר ממה שאני אומר. וגם כל מסכן שיתמזל מזלו להיות ליד
הפצצה - כמו צ'רלי או מאיו, או גל. זה כבר שלוש גופות, אם
סופרים את שמואלביץ', ולא היה חסר הרבה שגל תהיה הרביעית.
מה שניקול יודעת, המפתח לרצח של קצין משטרה בדרגת פקד, בא לידי
ביטוי בקלטת הווידאו שכבר אינה אצלי. זאת האות החסרה באמצע
התשבץ, האות שמשותפת לכל המילים והיא המפתח לכולן. האות הזאת
מאיימת לשפוך אור מסתורי על הרצח של שמואלביץ', ועל ידי כך -
לתקוע גם את עזיקי וגם את היחידה הסמויה. האות הזאת מעניינת את
הג'מעה של עזיקי, כי הוא היה שטינקר ועדיין לא ברור למה הוא
בחר לירות בפקד שמואלביץ'. האות הזאת מעניינת כל עבריין
באיזור, שהמשטרה ממררת לו את החיים כדי שיסגיר את עזיקי,
והנציגות של החבר'ה האלה כבר מרחרחת אצל גולדשטיין בקשר אליי.
כולם מחפשים עכשיו את האות הזו.
והאות הזאת נמצאת אצלי, וזה ממש לא משנה שמישהו אחר כבר הצליח
להחרים ממני את הקלטת; המידע, האות, עדיין אצלי. כולם יודעים
שהאות אצלי; ואני היחיד שאין לו אף לא צל של מושג, מה היא בכלל
האות הזאת. מה הקלטת הזאת אומרת לכל השאר, שלי היא לא אומרת?
מי אכל?
אני אכלתי. בגדול.
"ברי?" מישהו דופק בדלת.
שבע אותיות, אות ראשונה ב', י' לפני אחרונה. אכל בפראות - בלס.
הרבה - רב. מי אכל בפראות - מי בלס רב. בהיפוך זה יוצא
ב-ר-ס-ל-ב-י-ם. חסידי ברסלב. זהו זה. תשבצי היגיון זה קלי
קלות, כשיודעים איך.
"ברי? אם אתה חי אז תפתח. זה אני, איתמר."
קמתי ממיטת הפוטון עם המזרן החתוך, שעליה הייתי מרוח, וניגשתי
לדלת. הצצתי דרך העינית ליתר ביטחון ופתחתי. איתמר נבו נכנס.
הוא העיף מבט מסביב.
"אתה לא יורד לי מהפסים, נכון?"
"לא. אני אוהב ריהוט אקספרסיוניסטי."
"אתה שיכור?"
"מה פתאום. אני שותה קפה שחור, לא אלכוהול." האמת הפשוטה של
אלוהים, אבל כמו שזה נשמע באותו רגע גם אני לא הייתי מאמין
לעצמי.
"הם דואגים לך למטה. איזי והבחורה." אמר נבו בזהירות.
לזה באמת לא היה לי מה להגיד. במשך כמה שניות הוא רק עמד מולי
והביט לי ישר לתוך העין-וחצי שלי. "אתה בטוח שאתה לא שיכור?"
"כן, אני בטוח."
"תספור רגע אחורה מחמש."
עשיתי מה שהתבקשתי לעשות. הוא עמד מולי והביט בי באותו
מבט-של-אלף-יארד.
חזרתי על הספירה שוב והוספתי: "זה באמת כזה הלם?"
"לא. אבל לא ביקשתי שתספור בערבית."
"זה היה בערבית?"
"כן. בשתי הפעמים. לא שמת לב?"
לא אמרתי כלום. לבסוף איתמר הושיט לי סיגריה.לקחתי אותה.
"יש משהו חדש?" הוא שאל.
"בטח. ארבע עשרה מאונך, 'ברסלבים'."
"הא?"
"לא חשוב. לא, אין חדש. הכיוון שלי לא הוביל בינתיים לשום
מקום. לא הצלחתי לאתר שום עקבות לפצצה או לצרצרים."
"אבל יכול להיות שאני עליתי על משהו. בוא, בוא נרד למטה
ונדבר."
ירדתי אחריו במדרגות בחוסר רצון. ההיידאאוט היה ריק, למרות
שעוד היה מוקדם. גל הייתה עסוקה בפינוי אחד השולחנות ולא שמה
לב, או אולי התעלמה מנוכחותי, כך שנחסכה מאיתנו שתיקה מעיקה.
אני ונבו התיישבנו באחת הפינות. הוא הוציא והניח על השולחן מה
שנראה כמו דף של נייר כרומו מקופל פעמיים.
"מה זה?"
"אחד כמו זה היה על השולחן של יניב שמואלביץ'. בזמנו לא ייחסתי
לזה חשיבות."
הרמתי את הנייר ופרסתי אותו.
"כן. יכול להיות שזה שווה בדיקה."
"זה חם מדי בשבילי." אמר נבו. "ואני חושב שאתה תטפל בזה יותר
טוב מאיילון."
"זה בסדר, אני חושב שאני יודע איך לעשות את זה." בהיסח הדעת
משכתי אליי ספל קפה שהיה מונח על השולחן. הוא היה קר ומגעיל.
"תהיה זהיר." אמר נבו. "ואני מתכוון הפעם למיכל רובין. אנחנו
חייבים להתקרב אליה בצורה הנכונה, אחרת היא תברח עוד פעם."
"אני יודע."
"תזכור שזאת לא הכפלה של איזה סוכן זר, אוקיי? אם תתייחס אליה
ככה היא תיבהל..."
"איתמר," לקחתי עוד שלוק מהגועל-נפש בטעם קפה. "אני יודע,
אוקיי? אני יודע איך לעשות את הדברים האלה. קיבינימט, זה הדבר
היחיד שאני יודע לעשות כמו שצריך."
הוא הנהן, ואחר כך אסף את עצמו וקם מהכיסא. כשהוא עזב, הוא
נראה כל כך עייף עד שכל שנייה היה עשוי ליפול מהרגליים.
הנחתי את הקפה המגעיל על השולחן ופרסתי שוב את פיסת המידע
האחרונה שצצה, בצורת עלון מנייר כרומו מבהיק. יכול להיות שזה
שום דבר. אבל דבר אחד בטוח: גם אם זה יוביל למשהו ממשי, אני לא
אצור קשר עם נבו עד שיהיה לי משהו אמיתי ביד. כמו שהוא אומר -
זה נהיה חם מדי בשבילו.
גל התקרבה אליי, מוחה את ידיה על הסינר השחור שלה. קיפלתי מהר
את הנייר ודחפתי אותו לכיס, יחד עם תשבץ ההיגיון.
"ברי..." היא פתחה.
"גל, אני מצטער, אוקיי?" דיברתי מהר. "מצטער על כל הקטע הזה,
אני לא יודע אם איזי סיפר לך, האמת שגם איזי בעצמו לא יודע שום
דבר ממה שהולך כאן אבל היה פה הרבה, באמת הרבה לחץ בשבוע
האחרון..."
היא התחילה לומר משהו אבל אני המשכתי, כי אם כבר התחלתי אז
כדאי לגמור עם זה, ומהר. "תראי, אני הייתי הרבה זמן בשירותי
הביטחון, איזי בטח סיפר לך, או שאולי לא," (זה הכול באשמת
אווירת הבלוז הזאת, תסתום את הפה שלך כבר) "הייתי שם הרבה זמן
באיזו יחידה מבצעית והתרגלתי לעשות דברים בצורה מסויימת, ואז
קרו כל מיני דברים ועזבתי," (זה האנדר-סטייטמנט של המילניום)
"לא משנה, איזי מספר את זה יותר טוב, אני רק צריך שתדעי שזה
שחשדתי בך היה טעות, אבל אני חושב שטעות בלתי נמנעת, אולי גם
מובנת איכשהו," (פרס ביאליק לניסוח) "חשבתי שאני אצליח להסביר
את זה יותר טוב, אבל את יודעת מה? עזבי, תשכחי מכל העניין,
אחרי שהסיפור הזה שאני צריך לסדר ייגמר אז אולי..."
נאלצתי להפסיק כדי לנשום אוויר והיא ניצלה את זה כדי להשחיל
משפט. "רק רציתי להגיד שהקפה הזה בן חמש שעות, ומישהו כיבה
בתוכו סיגריה קודם."



17. חפש את האישה

גות'-סיטי באדי-ארט, בהנהלת רוסו. כל סוגי הקעקועים: שחור לבן,
צבעוני, השלמות, תיקונים, כיסויים, חיזוקים לקעקועים ישנים.
רוסו למד בניו אורלינס, ארה"ב, את אומנות הקעקוע ומאחוריו 12
שנות ניסיון. העגילים והצבעים לקעקועים מיובאים מארה"ב והם
הינם מהתוצרת הכי איכותית שיש, הסטודיו מופעל ברישיון משרד
הבריאות ובהקפדה למאה אחוז סטריליות, במקום מבחר קטלוגים בכל
נושא, ניתן להזמין קעקועים על פי ציורים בלעדיים או על פי
הזמנה אישית, נשמח לראותכם.
קרעתי את דף הכרומו הצבעוני שנבו נתן לי אתמול בלילה לחתיכות
קטנות ופיזרתי אותן בשני פחי אשפה שונים. הסטודיו ניצב בלב
מרכז חנויות הומה והייתי צריך לקחת בחשבון שאני לא בדיוק משתלב
בקהל היעד הממוצע. לא היה לי זמן לבצע איסוף כמו שצריך, ועל
פריצה לא רציתי לחשוב בכלל, לא בלי גיבוי. אני לבד בעניין הזה.

הנחת היסוד היא שהם יצפו לביקור, ויהיו חשדניים. הגיע הזמן
להסתננות זהירה.
חזית הזכוכית של הסטודיו הייתה מלאה בצילומים ודוגמאות שהראו
איברים שונים מקועקעים ומחוררים, ומאחוריהם היה מתוח סדין שחור
שהסתיר את הנעשה בפנים. דלת הכניסה הייתה מזגוגית כהה.
נכנסתי פנימה. ברקע צרחה מוזיקת הבי-מטאל ברוטאלית בווליום
שעשה לי כאב שיניים. הקירות היו מכוסים בעוד ציורים. קעקועים
מכל המינים והגדלים, רובם של גולגולות, קלשונים, דרקונים,
ערפדים, עטלפים וסמלים גותיים למיניהם. חורים וסיכות באיברים
שהייתי צריך לצמצם את העיניים ולהטות את הראש הצידה בשביל
לזהות אותם. על ספה שחורה לאורך הקיר ישבו שני צעירים ודפדפו
בקלסר גדול, שבהצצה חטופה הבחנתי בו בתמונות של איברים קצת
יותר אינטימיים, בגודל טבעי. התחיל להיות לי קצת קשה לעמוד.
ווילון סגול וכבד הוביל לחדר האחורי. יש להניח ששם עושים את
העבודה. כמה ביתי.
הבחור המבוגר שניצב מאחורי הדלפק היה קירח כמו ביצה, והנזם באף
שלו נראה גדול מספיק בשביל לתפקד כמו מקוש של דלת. הוא לבש
חולצה שחורה ללא שרוולים, וזרועותיו היו מכוסות ברשת מפותלת של
קעקועים. כל חלקה פנויה, מפרקי הידיים למעלה עד לכתפיים וכנראה
גם מתחת לגופיה שלו.
"כן?" שאל בקול מהדהד. הפרצוף שלו, שהיה חף מכל קעקוע, היה
חיוור, והעיניים אדמומיות. חייבות להיות איזה שהן תופעות לוואי
לכל העיטור-העצמי הזה, זה בטח חודר למחזור הדם ומאכל את המוח
או משהו. ושרוסו יגיד מה שיגיד בעלון שלו.
הוצאתי מסטיק והתחלתי ללעוס אותו במרץ. לבשתי את הפרצוף הכי
בלתי מזיק וידידותי למשתמש שהיה לי במלאי. זה לא היה משהו.
"היי. אתה רוסו?" שאלתי אותו. ידעתי שבעל המקום לא נמצא.
חיכיתי בחוץ הרבה זמן עד שראיתי אותו יוצא לארוחת צהריים.
"לא. רוסו לא נמצא כרגע. אולי אני יכול לעזור לך?"
"אה..." גירדתי קצת את הראש. "תראה, אם יש לך כמה דקות אני
רציתי לשאול כמה שאלות כלליות."
"אין שום בעיה." אמר הבחור עם ההולה-הופ באף.
"זה לטובת מחקר שאנחנו עושים באוניברסיטה, על השימוש בסמלים
גותיים באמנות הקעקועים."
"הבנתי." עיניו זרחו, והנזם העצום התנדנד לו מעלה-מטה כשהוא
הנהן. "זה נושא מאוד רחב. עדיף שתדבר איתי, זה יותר השטח שלי.
רוסו מתמחה בעיקר באמנות דרום-אמריקאית ושל האגן הקריבי. ציורי
טבע, סמלי וודו וכאלה."
"אוקיי, אז אולי אני יכול לשאול אותך כמה שאלות? ממש בקצרה?"
כמו למשל איך אתה מקנח את האף למען השם.
"בבקשה. אתה יודע מה? חכה שנייה." הוא התכופף אל מתחת לדלפק,
חיפש שם משהו וצץ כעבור דקה עם עוד קלסר גדול, דפדף בו והניח
אותו לפניי על הדלפק. "הנה פה זה מחולק לפי קטגוריות. רוצה
להסתכל?"
נתתי מבט בשורת הסמלים הגותיים שעל הנייר. "אחד ממאפייני
הקהילה הגותית הוא שימוש בסמלים פגאניים או על-טבעיים." אמר לי
נער-החישוק. "למשל זה," הוא הצביע על כתפו השמאלית, שם היה
מקועקע מעין צלב עם לולאה במקום ראש.
"האנך," אמרתי לו. "סמל מצרי עתיק שמייצג חיי-נצח."
"נכון מאוד," הוא אישר. "רוב האנשים חושבים שזה צלב. זהו הסמל
הגותי הפופולרי והנפוץ ביותר." הוא חייך. "אנשים מפספסים לגמרי
את המשמעות. למשל, הכוכב המחומש. מישהו החליט שזה הסמל של
השטן. מה הקשר? לך תסביר להם שזה סמל נאו-פגאני עוצמתי שמסמל
את ארבעת היסודות. אתה יודע, אני חייב להגיד לך שזה ממש קול
מצידכם להתעניין ככה בצד האומנותי של העניין."
"על לא דבר," אמרתי לו. "ותגיד לי, זה פה נראה לי מעניין. מה
זה למשל?"
הצבעתי על הקעקוע המוכר לי יותר מדי בתחתית העמוד. מין עין
גדולה עם כנפיים, עומדת על משהו, עם מגלשה מהצד ומקל סבא מרחף
מלמעלה.
"אהא." הוא זרח. "העין של הורוס. זה סמל רב עוצמה של קליטה
חושית, בטחון, בריאות ושגשוג."
"יש סיפור מיוחד מאחורי זה?"
"בטח!" הוא השתלהב. "במקרה אני פשוט מת על המיתולוגיה שמאחורי
הסמלים האלה."
בטח, חמוד. בטח שאתה מת על מיתולוגיה. זה חלק רציני מהאתוס
שלכם, נכון?
"זו אגדה מצרית עתיקה." הוא המשיך. "על האל הורוס, שקראו לו
'האל השולט בשתי עיניים'.  הייתה לו עין ימין לבנה, שייצגה את
השמש, ועין שמאל שחורה שהיא הירח."
"מעניין."
"הורוס יצא לקרב ענקים אם אחיו סת'. הוא הפסיד בקרב את העין
שלו. השמאלית. הזאת של הירח." הוא גיחך. "אבל השני יצא יותר
דפוק. הוא איבד את האשכים שלו."
"מה אתה אומר."
"אהא. בכל אופן אחרי הקרב, הורוס מקבל חזרה את העין שלו, והסמל
הזה - "הוא הצביע על ציור הקעקוע של עינו של הורוס - "מסמל
התחדשות. את תחיית המלכות. הפרעונים האמינו שהם גלגוליו של
הורוס החי."
"ברצינות."
פתאום הוא התעורר משטף ההתלהבות שחלף בו. עיניו הצטמצמו בחשד.
"אה, תגיד... מאיפה אמרת שאתה? האוניברסיטה?"
"פרוייקט מחקר מטעם הפקולטה לאמנות," זרקתי. זה לא נשמע משכנע
וגם לא היה אמור להישמע כזה.  הייתי חייב לעורר אצלו חשד, אבל
לא היסטריה. "תגיד לי, אתה יכול להפנות אותי אולי למישהו שעשה
אצלך את הקעקוע הזה?"
בינגו.
ראיתי את פיו מתהדק. "בשביל מה?"
"הייתי רוצה לראיין מישהו ממקור ראשון, בקשר לכוח שיש ל..."
אני לא יכול לתת פרטים על לקוחות שלנו." אמר בקצרה. "זה נגד
המדיניות שלנו."
"זה חשוב למדי. רק מספר טלפון?"
"אני מצטער." אמר. "מה איתכם, חבר'ה? מצאתם משהו?" קרא בקול רם
לעבר שני הילדים על הספה.
"אני אחזור אחר כך." אמרתי לו בקונספירטיביות. הוא התעלם.
"רוצים אולי דיאט קולה בזמן שאתם מעיינים?"
זאת הייתה דרך גותית כזאת לומר לי שאין לו יותר מה לומר לי.
הטמבל אפילו לא שם לב שהמסטיק שלי נעלם.
יצאתי מהסטודיו בצעדים איטיים ובטוחים, ומיד עצרתי ליד הדלת.
נשענתי על הזכוכית, בנקודה שבה הסטתי הצידה את הווילון השחור
כשהוא התכופף להוציא את הקלסר. עכשיו הוילון היה מודבק לזכוכית
עם המסטיק שלי, וחשף בשבילי רצועה צרה, כמה סנטימטרים של
שדה-ראייה דרך הזכוכית, שדרכה יכולתי לראות עכשיו את הטלפון
שעל הדלפק.
עבודה חאפרית, אני יודע, אבל אין לי פה את היחידה הטכנולוגית.
ארבתי בחוץ, צמוד לזכוכית, והמתנתי. הוא הרים את השפופרת
וחייג. עקבתי אחרי המספר. שלוש... ארבע... חמש... ספרתי בשקט.
הוא ניתק אחרי פרק זמן שהתאים לשמונה צלצולים. אחר כך חייג
שוב. אותו מספר. שוב שמונה צלצולים, ניתוק. כשחייג בפעם
השלישית ענה לו מישהו. הוא ניהל שיחה קצרה ודחופה מאוד. את
הקרקוש של ניתוק הטלפון כבר שמעתי תוך כדי התרחקות.
אז גברת ניקול, או מיכל, או איך שלא קוראים לה, איפה שלא תהיה,
שומרת על קשר עם העולם החיצון דרך החבר'ה שלה בסטודיו
הקעקועים, בעזרת קוד טלפוני מתוחכם, או כך היא חושבת. טוב, אני
מניח שמישהו צריך להביא לה מצרכים מהמכולת.
כל הסיפור על העין השמאלית השחורה של האל המצרי ההוא עשה לי
צמרמורת. עוד צירוף מקרים. זה באמת מתחיל לעלות לי על העצבים.



אחרי המתנה זהירה של שעתיים, ולא זוכר כמה סיגריות בדיוק,
הרמתי את השפופרת בתא טלפון ציבורי וחייגתי את המספר ששיננתי
בגות'-סיטי. רציתי לתת לה זמן לעשות ספקולציות. הבחור בסטודיו
הקעקועים שלח לה התרעה. היא יודעת שמישהו מתקרב אליה. אי אפשר
לדעת באיזה מכבש לחצים היא נתונה עכשיו, וההיגיון לא יהיה
מאחורי ההגה; אני צריך לפנות ליצר ההישרדות.
המתנתי בסבלנות שמונה צלצולים. ניתקתי וחזרתי על התהליך.
חייגתי פעם שלישית; הטלפון צלצל והיא ענתה מיד.
"מה עכשיו?" היא אמרה בחוסר סבלנות.
"מיכל, אל תנתקי. זה ברי. שכחת אצלי קלטת וידאו."
הייתה שנייה של דממה טעונה. ואז הטלפון התנתק.
חייגתי עוד פעם. הפעם היא ענתה עם הצלצול הראשון וקולה היה
קרוב מאוד להיסטריה.
"מה אתה רוצה?!?"
"אם תנתקי את הטלפון המצב שלך רק יחמיר." אמרתי ברוגע. "אני
רוצה לדבר."
"אתה לא יודע במה אתה מעורב פה." קולה רטט.
"אני אף פעם לא רציתי להיות מעורב בכלום. זאת את שנפלת עליי
משום מקום וזרקת עליי את הקלטת הלוהטת שלך, נכון?"
"אז למה לא נתת להם אותה וזהו?" היא צעקה. "למה היית חייב
להתערב?"
תנסה לעזור למישהו והוא יאשים אותך. טיפוסי. "תקשיבי. אני יודע
שדיברת עם איתמר נבו."
"איתמר נבו לא יודע מהחיים שלו בעניין הזה."
"אנחנו יכולים להוציא אותך מכל העניין. אבל לפני זה, אני צריך
לדעת מה שאת יודעת על דודו עזיקי."
"עזיקי." היא יבבה בתסכול. "עזיקי... עוד פעם עזיקי. אתם לא
מבינים כלום."
"אני מצאתי אותך. בקרוב גם דיקון ימצא. עם מי את מעדיפה
להיות?"
הייתה שתיקה שנמשכה כמה שניות.
"בסדר." היא אמרה בעייפות. "היום בלילה. תבוא לבד."
"אני תמיד לבד."
"לבד." התעקשה. "אני נמצאת..." היא השתהתה. המשכתי להקשיב
בשקט.
"זה טלפון ציבורי. את יכולה להגיד."
"לא, לא. אם אתה הגעת לגות'-סיטי אז גם הם יכולים." השקט נמשך
עוד קצת ושמעתי אותה מתנשפת. לבסוף היא אמרה: "הספר העבה שעל
המדף שלך. זה ששמתי מאחוריו את התיק. זוכר?"
"כן."
"אז. את ההקדמה כתב במאי סרטים ידוע. אתה איתי?"
"שומע."
"הוא עשה השוואה בין הסופר הזה לסופר אחר. נכון?"
"זה שהוא אמר שמתאר את הצד המואר?"
"בדיוק. אז השם של הגיבור של הסופר השני. זה השם של הרחוב."
"הבנתי." אמרתי לה.
"תתקשר אליי בסביבות שעה שתיים היום, כשתהיה בסביבה, ואני אגיד
לך בדיוק את המספר ואם זה בטוח לבוא."
"יש משהו שאת צריכה? להביא לך?"
"את הצי השישי." אמרה וניתקה.



18. נוקטורנו

בלילה כזה אתה רוצה להיות בכל מקום, רק לא פה - לבד, בחוץ,
רחוק מהבית. זה לילה שדברים טובים לא קורים בו. שמיים אדומים,
בלי כוכבים. האוויר כל כך חם ודחוס, שאפשר להרגיש אותו זז
כשמישהו חושב מחשבת זדון איפשהו בהמשך הרחוב. ונחשו מה? הרגשתי
אותו זז.
זה לילה רע. משהו חורש רע באוויר. העננים לבשו צורות
אפוקליפטיות וצלליות העצים נראו כמו דמויות מתגנבות נושאות
סכינים. ללילה הזה יש אלף עיניים.
נו, טוב. תשע מאות תשעים ותשע נקודה ארבע עיניים.
השעה הייתה בערך עשרים דקות אחרי שתיים. הסתתרתי בכניסה לבניין
שמול הכתובת שמיכל נתנה לי. המתנתי שם בסבלנות כחצי שעה, ולא
ראיתי אף אחד מתקרב. זה היה איזור של נגריות, מוסכים וחנויות
רהיטים יד שנייה. אפילו בפיצוציה שעברתי בדרך לפה לא נשמע קול
אנושי אחד לרפואה. אף רדיו לא דולק; אף חתול לא מיילל. בלילה
כזה המתים יוצאים מהקבר. או, במקרה שלי, נכנסים.
שפשפתי את העיניים שלי שבטח היו אדומות כמו השמיים. יותר מדי
לילות אני מעביר בהתרוצצות בחוץ בזמן האחרון. אני כבר לא טוב
בשביל זה, לעזאזל.
חציתי את הכביש. לבניין היתה פעם דלת כניסה. עכשיו היה שם רק
חור מרובע קרוע בקיר הלבנים המתקלף. לא רציתי להסתכן בלהדליק
את האור; עצרתי למטה והמתנתי עוד דקה. לעזאזל, העייפות שלי סוף
סוף השיגה אותי. אני צריך להתרכז עכשיו. לכוון את עצמי למקום.
לקלוט אותו ולהתרגל אליו, כדי שאוכל להרגיש ברגע שמשהו ישתנה.

לאט ובזהירות עליתי לקומה הראשונה. המעקה היה ישן ורופף.
לעזאזל, אני לא רואה כלום בחושך הזה.
"אין פה שום דבר על טבעי." היה יקי אומר לנו, פעם אחר פעם, כל
תקופת ההכשרה. "זה לא מה שעשיתם עד היום. זה לא דומה לצנחן
שמסתער על יעד מבוצר, או טייס שיושב לאויב על הזנב, או שייט
שחותר לעבר המטרה מתחת המים. אני צריך שתפסיקו להיות קאובואים,
ותתחילו להיות סמוראים."
יקי, יקי, יקי. טוב, לפחות הוא ניסה.
עליתי במדרגות אחת אחת. הרגשתי שאני נבלע לחלוטין באפלה
הסמיכה, הדביקה. כל תנועה שעשיתי הייתה איטית, איטית בצורה שלא
תיאמן למי שלא התנסה מעודו בהתגנבות בחדר חשוך. כל רחש קטן
נשמע כמו תזמורת כלי-נחושת.
"אין פה שום חוש שישי." יקי היה אומר. "מדובר ברגע אחד של
ריכוז מוחלט. אני צריך שתתנתקו מכל השאר, מכל מה שלא קשור
לאותו רגע, ותפתחו עיניים שרואות הכול ואוזניים ששומעות הכול.
בשלב הזה כל החושים שלך הופכים לעין אחת גדולה, ואתה מרגיש
כאילו אתה מסתכל על הזירה מלמעלה. אתה מודע לכל דבר שקורה בחלל
האישי שלך לפני שאתה לוחץ על ההדק. ריכוז, רבותיי. ריכוז."
איפה אתה עכשיו, הא, יא יקי? מריח שורשים. כולנו נצטרף אליך,
במוקדם או במאוחר, ואז אני ואתה נפצח גרעינים על מצע של גחלים
לוהטות בגיהנום. לפחות לך יהיו שתי עיניים עובדות.
הגעתי למישורת בין הקומה הראשונה לשנייה.
מה היה הסיפור? הורוס. איזה אל מצרי. האל השולט בשתי עיניים,
ככה קראו לו. עין שמאל שחורה של הירח, עין ימין לבנה של השמש.
יצא לקרב כדי לנקום את מות אביו, ואיבד את עינו השמאלית. מה
עוד? הוא קיבל את העין שלו בחזרה, לא? הקעקוע של מיכל בצורת
העין של הורוס, מסמל את התחדשות המלוכה. קעקוע לתפיסה חושית
מוגברת. איזה בולשיט. עיניים לא צומחות חזרה ואנשים לא חוזרים
מהעולם הבא. סיפורים כאלה מעצבנים לפעמים, כי כשאתה מת, אתה
מת. ואפילו לא משנה איפה נפלת, אתה לא חוזר.
עוד מדרגה.
ואז קלטתי שזה התחיל. זה התחיל שוב והפעם לא תפסתי את זה בזמן,
כבר הייתי בתוך זה. לא. לא.
אני ויקי יושבים בקפיטריה של אוניברסיטת א-נג'אח; ישר בלב שכם.
אני לבוש כמו סטודנט מצוי, ג'ינס ומעיל-טייסים, יקי בחליפה
מאובקת וכפייה. מדברים בינינו בערבית במבטא מקומי. מה קורה?
איך הלימודים? מאכילים אותך טוב פה? והנה האובייקט נכנס; הוא
עובר ליד השולחן שלנו ויקי לא מתעכב לשנייה. מזנק, הופך את
השולחן והאקדחים נשלפים כל כך מהר שהאובייקט לא מספיק לצייץ
לפני שיקי גורר אותו החוצה בעוד אני מחזיק את הקהל במקום;
ואיפה רכב המילוט? לא פה. אנחנו תקועים עם האובייקט, באמצע
שכם, עם אספסוף של מאה איש מסביבנו עם רצח בעיניים, אנחנו עם
שני אקדחים, ורכב המילוט המחורבן תקוע בפקק.
ויקי הסתכל עליי וצחק. האנשים בקהל שהקיף אותנו הביטו זה בזה
מבולבלים, עוצרים זה את זה, מהססים. יקי מחייך בביטחון, כאילו
כלום לא קורה. ואז הוא אומר: תנו צ'אנס לתחבורה ציבורית.
הרגל שלי עזבה בזהירות את המדרגה האחרונה, ונעמדתי מול הדלת
שלא היה עליה שם.
אוקיי, ניקול, או מיכל, או מה שלא יהיה השם שלך. התגוששתי עם
שוטרים סמויים, מכוניות התפוצצו לי ליד העסק, פרצו לי לכספת
וכבר כמעט שבוע אני מתרוצץ בכל העיר אחרייך - עכשיו אני חושב
שמגיעות לי כמה תשובות. אני רק מקווה שאני אצליח לשאול את
השאלות הנכונות. את הכנסת אותי לפלונטר הזה, ועכשיו תוציאי
אותי ממנו. עכשיו זה את, אני, ועזיקי.
ברהמס לוין, לוחם קומנדו וסוכן חשאי לשעבר. הלילה הוא ביתי,
השקט - שפת האם שלי. סכנה זה השם האמצעי שלי. אוי, אלוהים
ישמור.
דחפתי את הדלת. היא נפתחה לרווחה.
באמצע החדר הריק ישב קובי, הגמד שחור-העור ורסוק-האף, שרוע
בנוחיות על כורסא וידיו שלובות לו מאחורי עורפו.
"אמרתי לכם שהוא אידיוט." גיחך בקול נוטף-בוז.
ועכשיו, גבירותיי ורבותי, קבלו את ברי 'סכנה' לוין, אלוף
הגלקסיה בריצת אמוק.
הסתובבתי וטסתי לאורך המסדרון לעבר המדרגות.
החוצה, החוצה, עוף מפה כל עוד אתה יכול, צרח איזה קול פנימי
בעוד סטאס צץ לי משום מקום; הוא הגיח מולי ותקף מיד, בעוד אני
מרגיש את האדרנלין גואה כגל ומוחה את רובדי הטמטום שהצטברו לי
במוח. השתמשתי בפרקי הידיים, חוסם את מכות השוטו המהירות
שכוונו לצוואר ולפנים. בירכתי מוחי ידעתי שאני צריך לעוף מפה
מהר ככל האפשר, שמיכל כבר מזמן לא פה, ושהמלכודת הייתה כל כך
שקופה שאני צריך להכות את עצמי עכשיו, לא את סטאס.
סטאס חרק מולי בשיניו; נסוגותי אחורה בזריזות והבעיטה הצידית
שכוונה לברך שלי ריסקה את מעקה המדרגות, חתיכות עץ ופלסטיק
נופלות למטה בקול פצפוץ. סטאס איבד את שיווי משקלו ולא הספיק
להתגונן נגד התקפת המרפק במפתח הלב שלו. הוא מעד שני צעדים
לאחור ונפל כמו שור טבוח.
נצנוץ האקדח לא נראה, אבל החריקה שהשמיע הנרתיק הייתה כמו
אזעקה מרוחקת. שלוש שניות המאבק שלי עם סטאס הספיקו לקובי לקום
מהכורסא ואפילו לחשוב קצת; כשהוא הגיח בסערה מהדלת אני כבר
עמדתי מולו. האקדח שהיה רק עשרים סנטימטר ממני הוסט הצידה אבל
הוא לא לחץ על ההדק, משום שמכת הטטסואו, חבטת הפטיש רבת
העוצמה, נחתה על הפנים שלו שהיו נמוכים ממני בראש וקצת. יכולתי
להרגיש את האף שלו מתפרק לגורמים, והאקדח נשאר לי ביד. קובי
נפל על ברכיו בקריאת כאב קטועה, והתכוננתי לבעיטת הגרזן שתוציא
אותו מהמשחק להרבה זמן.
העין השמאלית, זה מה שהכשיל אותי. עמדתי עם הצד השמאלי המת שלי
לדלת הפתוחה כשהורדתי את קובי, ואפילו לא ראיתי את מוט הברזל
הזה מתקרב. טיפשי כל כך.
טראח.
המסדרון האפלולי התמלא פתאום במאות כוכבים זוהרים באור שחור.
הוטחתי אל המעקה השבור ונפלתי דרכו; יכולתי להרגיש את הצלעות
בצד ימין נשברות כשפגעתי בגרם המדרגות למטה, עוד לפני ששמעתי
את צליל הניפוץ היבש, כמו זרדים במדורה. את שאר הדרך למטה
התגלגלתי, כמו כדורגל, עד לחדר המדרגות. ככה מן הסתם מרגיש חרא
שיורד באסלה.
שכבתי על הגב, מתאמץ לנשום. משהו חם ודביק זרם מפצע פעור בצד
המצח שלי, טפטף לתוך העיניים שהתקשו למצמץ. זה שרף. שמעתי
צעדים וראיתי את פרצופו השבור אך הזועם של קובי רוכן מעליי; אז
סוף סוף אתה זוכה להביט עליי מלמעלה. האף שלך נראה יופי מכאן,
רציתי לומר לו, אבל הגרון שלי סירב להפיק מילים ומרכז הדיבור
שלי סירב לחבר אותם. המוח שלי נתן קפיצה רצינית הצידה.
"שברת לי את האף, בן זונה..." הדהד קולו של קובי. קול מסונן,
זועם, נמוך. הוא בעט בחוזקה בצלעות השבורות שלי שנשברו עוד
קצת.
"אנננג." השמיע מישהו, אולי אני. הראש שלי פעם בגלים של כאב,
מבפנים החוצה. עוד קצת והוא יתפוצץ כמו אבטיח.
"ספר, ספר איזה בדיחה עכשיו, אה?" התנשף קובי ובעט בי עוד פעם,
יותר נמוך הפעם. בשיפולי הבטן. "כמה שאנחנו קשוחים עכשיו, הא?
כמה - (טראח), שאנחנו - (בום), ...שנונים!"
"בוא נעוף מכאן." זה היה קולו של שטיינברג שירד עכשיו במדרגות.
הוא השליך עליי את מוט הברזל שאיתו כיסח לי את הראש, והוא ניתר
ממני והתגלגל על הריצפה בצליל מתכתי.
"אין מצב. אני גומר אותו כאן ועכשיו." נקישת הדריכה המתכתית
הדהדה בחלל המצומצם של חדר המדרגות.  
"אתה נורמלי?" נשמע קולו של סטאס, יורד במדרגות. "כל העולם
ישמע אותך פה." לא ראיתי אותו אבל קולו היה מקווקו בשרידים של
כאב וקשיי נשימה. נכנסתי בו כמו שצריך למעלה.
"אף אחד לא ישמע פה כלום." סינן קובי. קנה האקדח הסתחרר מולי
ונראה כמו גלגל מזלות של חורים שחורים פעורים.
"שכח מזה." אמר שטיינברג בקור רוח. "אתה יודע מה הסידור. עזוב
אותך ממנו, הוא בשר מת."
זעם מטורף ריצד בעיניו השחורות של קובי מעל לאפו המרוסק, שהדם
טפטף ממנו עליי. יש לי מספיק משלי, רציתי לומר לו, אבל אני
חושב שגם אם הייתי יכול לא הייתי אומר את זה. שנינות או לא
שנינות, מילים-אחרונות-מפורסמות זאת לא דרך מקורית להתפגר.
קנה האקדח רעד מולי עוד כמה שניות, ואז התקפל לאחור ונעלם.
"פעמיים, כוס אמק. פעמיים שהוא דפק לי ת'אף." קובי בעט בי עוד
פעם אחת, עם תנופה הפעם, ושלח אותי מתגלגל על הרצפה. נחבטתי
כנגד הקיר ונעצרתי עם הפרצוף למטה.
"אני מניאק אם אני לא בא להשתין על איפה שלא יהיה שהם יקברו
אותו." קולו המתרחק של קובי חדר אליי דרך ערפל אדמדם שהסתלסל
בכל מקום: ערפל כמו שיר ערש מגונה שסגר לי את העיניים בכוח.



"במצבים כאלה, מה שחשוב זה לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה.
מודעות צרה מדי עלולה להפוך לנטייה בכל צורת קרב."
מי אמר את זה? אני לא אמרתי את זה. אני לא אמרתי כלום. בכלל,
משהו מלוח ממלא לי את הפה. ירקתי החוצה סילון קצר ועסיסי של
משהו עכור. דם, הבנתי. שלי, הוספתי, רק כדי להבהיר.
וילון שחור, כבד וקטיפתי, הוסט הצידה, וקירח חסר-גיל בגופיה
שחורה הופיע, עם גלגל רזרבי מושחל לו באף; הוא מרים מין
ויברטור גדול ומזמזם ולוחש לי כמו נחש: "הא! אז הנה אתה סססוף
סססוף, הורוססס. הגיע הזמן להחזיר לך את העין למקום!" אני חוטף
לו את המכשיר ומקעקע לו איקס גדול על המצח. והוא מצידו מתכרכם,
ואומר לי בטון מאשים: "זה נגד המדיניות שלנו. רוצה אולי
דיאט-קולה בזמן שאתה מעיין?"
"אם זה קורה," המשיך הקול ברקע, "ותבינו שזה יכול לקרות גם
למומחים וגם לגנרלים, מה שחשוב זה לעשות איזה שינוי תפיסתי. אם
אתה מאבד את התמונה הגדולה, רד שנייה ותסתכל בפרטים הקטנים. אם
הפרטים הם מה שלא נותן לך לזוז, תעלה פאזה אחת או שתיים למעלה
ותביט על הזירה מריחוק מסויים. מה אתה רואה?"
אני מסתובב, או שאולי הכול חוץ ממני. הרבה בועות אדמדמות
ממלאות את האוויר. אני יכול לראות אותן. הן נפרדות לאט לאט אחת
מהשנייה. סגרתי בכוח את העיניים ופתחתי אותן שוב. עכשיו היו
פחות בועות והקרעים ברקע השחור התרחבו לאט לאט, ודרכם הציץ
אליי עולם ומלואו, עולם חדש ואמיץ, או ליתר דיוק חדר מדרגות
מטונף ושמץ של רחוב מואר בפנסים דרך הדלת.
"מה אתה רואה?" הדהד מישהו ברקע. אולי אלוהים. אולי.
בכלל, יש לי טעם נוראי בפה. לא רק דם. זה טעם של... רצפה. זהו.
הפרצוף שלי על הרצפה. הרצפה חלקלקה מדם.
"ברי, אתה לא מקשיב לי ואחרי זה תהיה לך בעיה." נזף בי אלוהים.

הרמתי את הראש. זה לא היה אלוהים. הוא וויתר עליי מזמן. זה היה
מישהו אחר.
יקי בן-דויד נשען על הקיר בנונשלנטיות, שילב את זרועותיו על
חזהו שהיה רחב כמו חבית, והעניק לי מבט משועשע.
"מה קורה איתך, יא ברהמס?" שאל.
"רטוב פה, יקי."
"אתה שוכב בשלולית."
יכולתי להזיז קצת את הראש ולראות את זרועותיי סרוחות לצדדים,
כמו עלים נבולים. לא יכולתי להבין מה קרה לי, או איפה אני או
מי אני בעצם. הגבר המגודל שנשען על הקיר לא היה שייך לפה,
חשבתי באיטיות.
ווששש. המוח נזכר מה הוא אמור לעשות ונכנס חזרה למקום. אירועי
השעות האחרונות חזרו אליי אחד אחרי השני, כמו חוליות בברק.
הפגישה עם ניקול; המלכודת.
"אתה לא נראה משהו." העיר יקי.
"אולי לא, אבל לפחות אני לא מת." החזרתי לו.
"ממש חי, אתה גם לא."
כל תנועה של הראש גרמה לזיקוקים להתפוצץ לי בחלל הפנימי. לאט
לאט התחילה התחושה לחזור לרגליים, לעמוד השדרה, למעלה. אבל היה
עוד משהו, ולקח לי זמן לקלוט את זה, אבל פתאום תפסתי שאני רואה
רגיל, רגיל לגמרי, שש-שש בשתי העיניים, כמו לפני הפציעה שלי.
כמו בחלום.
"אויש, תפסיק כבר לזיין את השכל." אמר יקי בזעף. "אתה יודע טוב
מאוד שאתה רואה טוב או רע כמו שאתה רוצה. הצלחת לעבוד על
הרופאים, עליי לא תעבוד."
"מה אתה עושה פה, יקי?"
"זאת לא השאלה." אמר יקי. "השאלה היא, מה אתה עושה פה?"
"מפגש. הבחורה הזאת, ניקול. לא, לא ניקול. מיכל. מיכל רובין,
כן. אמרה לי לפגוש אותה פה."
"משהו אומר לי שזה לא הלך כמצופה," אבחן יקי.
חשבתי קצת. "מלכודת." אמרתי. יקי הנהן.
"הם הגיעו אליה לפני..." המשכתי לחשוב. "ידעו שאני אצור איתה
קשר. הם הכריחו אותה לארגן את זה."
"נשמע הגיוני." אמר יקי בן-דוד. "ומה הם רצו ממך?"
"להרוג אותי. אני קשור לעניין יותר מדי."
"לא נכון."
"לא?"
"לא. אתה חי, נכון?" יקי עבר להישען על הרגל השנייה. "אולי לא
במובן הקלאסי של המילה, אבל חי. תחשוב שוב."
אתה יודע מה הסידור. שכח ממנו, הוא בשר מת.
"אהה..."
"אהה? זה מה שיש לך להגיד? אהה?" יקי נענע את ראשו בתסכול.
"אתה לא רואה, מילא. אין יותר מדי מה לראות. אבל הבעיה היא
שאתה לא מקשיב."
"אני כן מקשיב."
"באמת? אז מה אמרה לך הבחורה הזאת?"
"את מה שהיא יודעת על דודו עזיקי. לא, כלומר, עדיין לא."
"ומה היא כן אמרה?" הקשה יקי.
"כלום. כשאני שאלתי אותה. וגם לאיתמר נבו היא לא אמרה כלום."
"עוד פעם אתה לא מקשיב." גער בי יקי. "אין כזה דבר כלום. גם
כשהנחקר לא אומר אף מילה הוא אומר משהו. תחשוב -  מה היא לא
אמרה, ואיך היא לא אמרה את זה."
"היא לא אמרה שהיא יודעת איפה עזיקי." חשבתי בקול רם. "היא לא
אמרה שהיא יודעת למה הוא הרג את שמואלביץ'. בעצם, כשנבו דיבר
איתה, זה לא נשמע אפילו שהיא ידעה ש..."
עצרתי באמצע המשפט. יקי הביט בי והנהן בשוויון נפש, לאמור -
אולי עוד יש לך עתיד.
עזיקי... עוד פעם עזיקי. אתם לא מבינים כלום...
ברק של כאב חד פילח לי את הראש. מתוך רפלקס של פרכוס, ובתנופה
כואבת עד להדהים, הצלחתי להתרומם על ארבע והצלעות המרוסקות בצד
ימין השמיעו חריקה, כמו כורסת עור ישנה שמישהו התיישב עליה
בתנופה.
בן רגע הראש שלי התבהר. הכאב המחטא כמו ניקה את כל החלודה, ערם
את כל הזבל לגלים והקיא אותם החוצה בבת אחת. גם אני הקאתי, אבל
רק קצת.
כשהרמתי את הראש שוב, יקי כבר לא היה שם, וגם לא הרשת של
הבועות האדומות. רק חדר מדרגות חשוך ותמונה של רחוב באור
פנסים. אבל כמה כוכבים עדיין התפוצצו לי מדי פעם מול העיניים,
וכמה גם בתוך הראש. הראייה שלי הייתה דפוקה כרגיל.
"טיפש..." סיננתי.
דחפתי את עצמי לכיוון היציאה.



19. העיוור מוליך את העיוורים

"לא הבנתי." אמר איזי בהרהור. "מה הקשר בין המיכל הזאת,
והרוצח?"
"אין שום קשר." הסברתי. ניגבתי את הפנים שלי בסמרטוט שמצאתי
במושב האחורי, וניסיתי לארגן איזו תחבושת לחתך המכוער במצח שלי
שהתחיל בינתיים לדמם עוד פעם.
"אבל אמרו שהיא זאת שהביאה את עזיקי למשטרה."
"אמרו. ומי אמר את זה? מנחם דיקון. רק מי שנשאר עומד בסוף
הקרב, יודע מה באמת קרה."
"אז..." איזי כיווץ את גביניו. "מה הקשר של הדודו עזיקי הזה
לעניין?"
"עזיקי לא קשור לשום עניין, איזי, בגלל שעזיקי לא קיים."
אמרתי.
"מה? מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהוא לא קיים. הוא מודיע פיקטיבי. זה תרגיל ישן שכל
סוכן בעולם מכיר."
"ברי, אני מזכיר לך שאני לא הייתי בשב"כ. תסביר לי לאט, ובלי
טרמינולוגיה של מרגלים." ביקש איזי.
"יש לנו את ניצב-משנה מנחם דיקון." הסברתי. "ראש היחידה להפעלת
סוכנים. שוטר מושחת. השיטה היא איתור גורמים פנימיים שיהיו
מוכנים לעבוד עם המשטרה תמורת הטבות מסויימות - כסף או הקלות,
בדרך כלל שניהם - וגיוסם כסוכנים. תביא לי את זה, תביא לי את
הנייר ההוא, תלבש מכשיר האזנה, תודיע לי מתי, בוא תעיד, תודה
רבה לך, לך מכאן.
"אלא שבאופרציה של דיקון זה עובד קצת אחרת. בוא נגיד שהוא לקח
את השיטה הקיימת צעד אחד קדימה - הוא ממציא זהויות של אנשים
שלא קיימים, ואוסף לעצמו את המענקים שהמשטרה מקציבה להם."
"פששש." שרק איזי.
"ואז יש לנו את יניב שמואלביץ',  שלפי כל התיאורים הוא שוטר
צעיר, שאפתן, ולא רואה אף אחד בעיניים. הוא מריח שמשהו ביחידה
מסריח ומתחיל לחקור בעצמו. אולי הוא ביקש ממיכל לתעד את
המפגשים שלה עם דיקון, ואולי היא עשתה את זה בעצמה כי חשבה
שייצא לה מזה משהו. אבל בכל אופן, שמואלביץ' מתחיל להתקרב יותר
מדי ודיקון עולה עליו. והם מבזבזים אותו. דיקון מוכר למשטרה את
אותו סיפור שהוא האכיל אותי - שהוא ושמואלביץ' הלכו למפגש עם
סוכן משטרתי אלמוני בשם דודו עזיקי, שהתגלה כסוכן כפול. לך
תוכיח שזה לא היה ככה. אי אפשר להוכיח כלום, כי היחיד שרואה את
הסוכן, היחיד שיודע בעצם שהוא קיים - זה המפעיל שלו. בגלל זה
התרמית הזאת כל כך קלה לביצוע. זה עסק של רוחות רפאים. ועכשיו
כל המשטרה בארץ מחפשת אחרי העזיקי הזה, שבכלל לא היה ולא
נברא."
"ומה הקשר של כל זה אלינו?" שאל איזי. "מה הקלטת המזויינת הזאת
קשורה לכל העניין, אני יכול להבין כבר?"
"זה מה שהיה לי ישר מול העיניים כל הזמן, ואני לא ראיתי. לא
ראיתי... איך יכולתי להיות כזה עיוור ומטומטם.
"שמונה עשרה במרץ. זה היה התאריך שעל הסרט. שמונה עשרה במרץ...
זה גם הלילה שבו שמואלביץ' נרצח. הסרט הזה מוכיח שבלילה שדיקון
כביכול היה עד לרצח של שמואלביץ', הוא בעצם עשה חיים עם זונת
צמרת באיזה מקום אחר לגמרי. מה שמוכיח שכל הסיפור של דיקון
שווה לתחת. אין עדות ראייה של דיקון - אין עזיקי - יש תיק רצח
פתוח.
"אז ברגע שמיכל שומעת ששמואלביץ' נמחק, ואולי הם אפילו היו
יותר קרובים מסתם שטינקרית ושוטר, היא יודעת שזה יכול להיות רק
דיקון והיא מבינה מה יש לה ביד. היא מתקשרת לאיתמר נבו. מה הוא
אומר לה? דודו עזיקי. בהתחלה היא לא יודעת על מה הוא מדבר, ואז
היא קולטת. היא חוטפת פאניקה, לוקחת את הרגליים ובורחת.
"ואז, מכל הברים בכל הערים בכל העולם - היא חייבת להיכנס דווקא
לשלי.
"והיא חושבת, הנה יש פה איזה כלומניק, איזה דורמן עלוב, ואין
צ'אנס יותר טוב מזה מאשר להיפטר מהעדות המעצבנת ששורפת לה חור
בתיק. דיקון יטלטל אותו קצת, ייקח את מה שהוא רוצה ויעזוב אותה
בשקט."
"אוי." אמר איזי.
"אוי, ללא ספק. הייתי צריך להתחיל להבין כשאיילון אמר לי
ששטיינברג היה איזשהו מומחה משטרתי לחבלה. מי עוד יודע להתעסק
עם צרצרים דיגיטליים, או יכול לשים עליהם יד? במחסנים של
המשטרה יש הכול. זה הוא בעצמו שמילכד את המכונית שלה ואת הכספת
שלנו, או אולי רק הרכיב את הפצצות ואירגן שמישהו אחר, שלא יודע
בשביל מי הוא עושה את זה, ישים אותם."
"אבל את הקלטת הם בטח השמידו, אחרי שסטאס לקח אותה מהכספת
שלנו."
"נכון." אמרתי. "הם לא יכולים לדעת אם לא עשיתי עותקים, אבל זה
כבר לא משנה. קלטת לא שווה הרבה בלי עד שיבוא איתה. היא לא
נחשבת לראיה קבילה בלי שמי שצילם אותה יעיד על האמינות שלה.
ברגע שהבחורה אצלם, אין את זה, אין קלטת, אין כלום."
"אז למה בעצם הם לא הרגו אותך?" הקשה איזי.
"הם הולכים להלביש את זה עליי."
"להלביש? מה? איך?"
"תבין, איזי. כששוטר נרצח, שאר השוטרים לוקחים את זה מאוד
אישית. והם מפעילים לחץ על כל העולם התחתון, וממררים להם את
הנשמה עד שהם יסגירו את הרוצח. בגלל זה כל הכנופיות במחוז מרכז
שואלות עכשיו אחת את השנייה, מי זה לעזאזל העזיקי הזה ובשביל
מי הוא עובד.
"ואני פשוט הייתי שם  במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, אבל
הייתי טיפש והייתי חייב להיכנס לסיפור הזה, והם צריכים להיפטר
ממני. ואיזו דרך יותר טובה לסגור את העניין מכל הקצוות, מאשר
להלביש עליי את הזהות של דודו עזיקי? מספיק לזרוק טיפ אנונימי
באיזה מקום, וכל ילד בן חמש עשרה עם אקדח שחושב את עצמו מתנקש
של המאפיה, יגיע אליי לעשות ווידוא-הריגה."
"יא אללה, איזה סיפור." מלמל איזי. "לא ייאמן. אז מה אתה הולך
לעשות עכשיו?"
"יש רק דבר אחד שאני יכול לעשות עכשיו." אמרתי לו בחירוק
שיניים. לעזאזל, זה כואב. כל תנועה כואבת. "ללכת על הראש."
"מה? דיקון?"
"כן."
"למה שלא תדבר עם איילון? או נבו?"
"אני לא יכול להכניס גם אותם לסיפור הזה. הם חלק מהמערכת. הם
חייבים הסברים לכל מיני אנשים. והם לא יכולים לקחת חלק במה
שאני צריך לעשות."
"רגע רגע רגע..." התחלחל איזי. "אתה רוצה לקחת את כל הכנופייה
הזאת של שוטרים מושחתים בעצמך? ברי, אני יודע שאתה נינג'ה, אבל
אפילו בסרט של ברוס לי זה לא היה עובד!"
"יש לך רעיון יותר טוב? אני פתוח להצעות."
איזי נהג בשקט, מבטו תקוע בכביש, ישר קדימה.
"טוב, לעזאזל." הוא פלט לבסוף. "תפתח את התא-כפפות."
פתחתי אותו. בתוכו היתה מין קופסה. הוצאתי אותה.
"זה מה שאני חושב שזה?" שאלתי את איזי. הקול שלי יצא כבד, קהה
משהו.
"חשבתי לחכות לרגע יותר מתאים עם זה," אמר איזי. "אבל עושה
רושם שזה עכשיו או אף פעם."
"איך השגת את זה?"
"איך אתה חושב? קניתי אותו חזרה מהטיפוס שמכרת לו את זה."
חיפשתי מה להגיד, וכל מה שמצאתי היה: "אתה יודע כמה דבר כזה
עולה?"
"בטח שאני יודע. למה אתה חושב שאנחנו נוסעים בטרנטה הזה?" צחקק
איזי.
פתחתי את הקופסה. על מצע של קטיפה ירוקה-כהה נח האקדח שלי,
הברן-טן שקיבלתי מיקי; הכלי האוטומטי היפהפה בקוטר 10 מ"מ.
מבהיק. כבד. קטלני. העברתי אצבע מלוכלכת אחת על המתכת.
"אפילו דאגת לשמן אותו." אמרתי.
"בשביל מה יש חברים?" שאל איזי בחיוך קודר.
כן, חשבתי. בשביל מה.
"תעצור שנייה. אני צריך להקיא."
"מה?"
"תעצור שנייה בצד, אני צריך להקיא." אמרתי שוב.
הוא עצר; פתחתי את הדלת ומעדתי שניים-שלושה צעדים החוצה. כרעתי
על המדרכה ושמעתי את איזי יוצא מצד הנהג ומקיף את המכונית.
"אתה בסדר?"
חיכיתי עד שהוא הקיף את המכונית והתקרב אליי, ובזינוק מהיר
נכנסתי חזרה בטריקת דלת והתגלגלתי מעל תיבת-ההילוכים אל מאחורי
ההגה. המכונית זינקה בחריקת בלמים ובראי יכולתי לראות את איזי
רץ מאחורי וצועק משהו. לא יכולתי לשמוע בדיוק אבל הוא המשיך
לרוץ אחרי המכונית רחוב שלם.



נסעתי צפונה, משאיר מאחורי את אורות העיר ואת האספלט. המכונית
הישנה חרקה והרעישה. לא הייתי רגיל לנהיגה, מאז הסיפור עם
העין; הראש השמיע עיצומים קולניים ומהדהדים והרגשתי
שכלוב-הצלעות שלי עלול לקרוס פנימה כל שנייה. רוחות רפאים
שיחקו פוטבול-טאץ' במרחב המצומצם של הראש הקרוע והמדמם שלי.
דרכתי על דוושת הגז עד למטה ללא התחשבות במצבה הרעוע של
המכונית.  
הבחורה הייתה נחוצה כדי להכניס אותי למלכודת, ורק בשביל זה.
עכשיו כשזה עבר, הם צריכים אותה אצלם כמו שמאלף כלבים צריך
חתול, ויכולתי רק להמר שהם מחכים לקבל אישור סופי שאני מת לפני
שיבזבזו אותה.
חשבתי לרגע על הברן טן, האקדח לאספנים, שירד מהמדפים בשנת
שמונים ושש, אחרי שלוש שנים בלבד של ייצור. רק אלף וחמש מאות
פריטים יוצרו אי פעם. האקדח העוצמתי, פרי חזונו של קולונל ג'ף
קופר, שאף יצרן לא היה מוכן לקחת את הצ'אנס ולייצר את התחמושת
המיוחדת שלו. ההבטחה הגדולה, ההשקעה שהייתה אמורה להביא את
השינוי, הנשק שנועד להיות הטוב ביותר מסוגו - נכשל, לא בגלל
שלא היה הטוב ביותר, אלא בגלל שלא התאים לעולם שמסביבו.
קצת כמוני, כשחושבים על זה.



20. אביר במזרקה

תחנת דלק בודדה וסוריאליסטית; המכונית היחידה באזור יצאה שנייה
לפני שעצרתי את הגרוטאה בחריקה ליד המשאבות. כיביתי את המנוע,
כולי תקווה שאני אצליח להניע אותה מחדש אחר כך, ויצאתי החוצה.
היה שקט מאוד. המתדלק התקרב אליי. בחור צעיר, נראה כמו חייל
משוחרר, עם שיער בלונדיני קצר מאוד בתספורת קרבית וזיפי זקן של
לא-שם-זין. הוא לבש מכנסי ב' מהוהים וטי-שרט שחורה.
"ערב טוב." הוא אמר בנימוס, למרות שכבר היה אמצע הלילה. "פאק."
הוא הוסיף בשקט כשהיה קרוב מספיק לראות איך אני נראה.
הרמתי יד אינסטינקטיבית לתחבושת המאולתרת שעל הראש שלי. הבחור
הביט חליפות בי ובמכונית, וקלט דרך החלון את הברן-טן על המושב
שליד הנהג.
"אל תדאג." אמרתי בשקט. "אני לא אעשה לך צרות. אני רק צריך
לתדלק."
הוא הביט בי בשקט והנהן. "היי, זה בסדר." אמר וחייך. "רואים
הרבה טיפוסים תימהוניים בעבודה הזאת. זה אפילו לא הדבר הכי
מפחיד שנכנס לכאן הלילה. אל תיעלב."
ניסיתי לחייך בחזרה. פספסתי פעמיים את מיכל הדלק. "כוס אמק."
"אולי עדיף שתיתן לי," אמר הבחור. העברתי לו את המשאבה והוא
תקע אותה בפתח המיכל.
"תודה."
"על לא דבר. מיכל מלא?"
"לא..." חיטטתי בכיס ודגתי שטר מקומט. "חמישים שקל. זה יספיק
לי."
"אה. אתה לא מתכנן לחזור." הוא אמר.
"רק תמלא לי בחמישים שקל בבקשה." אמרתי. "אני פשוט לא רואה
טוב." הוספתי. לא יודע למה.
"אני מתאר לעצמי."
"לא, לא רק בגלל זה." מיששתי שוב את הפצע המכוער בראש. "גם
ביום רגיל."
"אומרים שהטבע מפצה על ליקויים כאלה." אמר הבחור בלי להתרגש.
"על ידי יתרונות במקומות אחרים."
שתקתי. הבחור סיים לתדלק.
"יש לי מכונת קפה שמה." הוא הצביע מעבר לכתפו. "און דה האוס.
אתה נראה כאילו לא תזיק לך הפסקת התרעננות."
"לא תודה."
"בטוח?"
"יש לי דברים לעשות. אבל אם בא לך לעשות לי טובה, תיתן לי שעה
לפני שאתה מתקשר למשטרה."
"למשטרה? בשביל מה?" הוא משך בכתפיו. "אמרתי לך כבר. זה לא
הדבר הכי מפחיד שראיתי הלילה."
"יכולתי לומר אותו דבר. אבל אני כבר עכשיו מת מפחד, והלילה שלי
עומד להיות רק יותר גרוע."
פתחתי את הדלת ונכנסתי לגרוטאה. הבחור רכן אל החלון.
"אני לא צריך לתת לך לנסוע ככה." אמר, והביט בי בשתי עיניים
כחולות צלולות, גלויות מאוד. "זו לא דרך ללכת."
"תתפלא." התנעתי את המכונית והיא נענתה בטרטור חלוד. "הדרך
היחידה."
לחצתי על הגז והגרוטאה האיצה במחאה. כשהבטתי במראה ראיתי את
הבחור עומד ומביט אחריי, כמו זקיף בודד על המשמר. לפעמים צריך
לפגוש אנשים כאלה, כדי שיזכירו לך כמה דברים.



21. קונצ'רטו ל-10 מילימטר

לא לקח לי הרבה זמן למצוא את בית המלאכה הנטוש במושב צוהר-ים,
זה שגולדשטיין סיפר לי עליו. נאלצתי לנטוש את הגרוטאה כי במושב
הזה הייתה שמירה, כנראה פרטית. בוטקה בכניסה עם ישיש וסטודנט,
שניהם חמושים, והנחתי שגם רכב פטרול על הכביש ההיקפי. את האוטו
דחפתי מהכביש לתוך חורשה כמה מאות מטרים לפני השין-גימ"ל,
והתגנבתי דרך השדות. לא נשאר לי יותר מדי זמן עד אור-יום.
זה היה בניין אבן גדול ומרובע, מבודד. סביב לו צמחה גדר של
שיחים כהים וקוצניים. השטח שמסביב היה פעם שדות, אבל עכשיו היה
סתם איזור מוזנח של גידולי פרא. עץ ערבה בוכייה גדול צמח
בחזית. הדלת הייתה גדולה ועשויה מברזל, קרוב לוודאי מוברחת
מבפנים. יכולתי לתאר לעצמי שהבניין מורכב מאולם מרכזי אחד
שתופס את רוב קומת הקרקע, איפה שפעם היה פס-הייצור, ומכמה
משרדים קטנים בקומה השנייה.
אחרי הבניין היה מרחב גדול של דיונות חוליות, מנוקדות בצבירים
צפופים של צמחיית-ים נמוכה. ואחרי החולות - חוף ים סלעי
ומצוקי. רחש הגלים העמום נשמע ברקע. הים הגדול שאין לו סוף
ואין לו זיכרון.
אווירה מושלמת לרצח.
שלוש מכוניות חנו בחוץ. אחד מהם היה הג'יפ העירוני הגדול עם
החלונות הכהים.
רחש הגלים הנמוך ונעימת הצרצרים הופרה בקולי קולות על ידי
האזעקה הצורמת של המכונית; ובעוד אני מתרחק ממנה במהירות וצולל
אל מתחת לגדר השיחים הנמוכה, הרגשתי את רבדי האוויר המסתחררים
בהמתנה לשינוי, והאזנתי לצליל המיוחד במינו בעולם כולו כשדרכתי
את הברן-טן.
הדלת נפתחה, ובריבוע האור הצהוב הופיעה צלליתו התמירה והבטוחה
בעצמה של שטיינברג. הוא צעד החוצה, מחזיק פנס בידו השמאלית.
אפילו בלי משקפי השמש הוא נראה קר יותר מגוש קרח, כשהתקדם בצעד
בוטח ומאושש לעבר החנייה. הוא השאיר את הדלת פתוחה, ממזר שחצן
שכמוהו. עבר קרוב אליי ושמתי לב לאקדח בידו הימנית, מוסתר בין
קפלי ז'קט הקורדרוי שלו.
שטיינברג כיבה את האזעקה בעזרת השלט שבידו, ואז עצר ליד
המכוניות והעביר את אלומת הפנס מסביב. במשך רגע ארוך עמד שם,
דרוך, והאזין לצללי הלילה. משנחה דעתו התקדם לעבר המכונית
והעביר עליה את הפנס במהירות רשלנית, מתכופף להציץ פנימה כדי
לוודא שהכול בסדר.
יכולתי לראות שהוא היה קצת יותר ממופתע כשהסתובב וראה את הפלדה
מתקרבת מהר מאוד לפרצופו; ליטפתי אותו קצת בקנה האקדח בתנועה
אופקית רחבה והוא השמיעה מין אנקה קטועה. תלשתי את היריחו מידו
ודחפתי אותו כנגד דלת המכונית, יד שמאל תופסת אותו בגרון ויד
ימין מאזנת את האקדח באוויר קרוב לפנים שלי, רחוק ממנו. זאת
שטות להצמיד אקדח לראש של מישהו. שנייה של חוסר תשומת לב והוא
יכול להסיט אותו הצידה בתנועה נמרצת אחת, והכדור יעוף למקום
אחר.
עיניו נפערו. בטח הייתי יופי של חזיון בשעה כזאת של הלילה, עם
הראש הפתוח שלי. טלטלתי אותו קצת הצידה עד שהייתי בטוח ששאר
המכוניות מסתירות אותנו מחלונות הבית.
השלט עדיין היה בידו. "תפעיל." סיננתי. "תפעיל את האזעקה
המזויינת. זה יהיה הדבר האחרון שתעשה."
הוא שמט את השלט על האדמה. בעטתי אותו אל מתחת למכונית.
"איפה היא?"
הוא חרחר. שחררתי קצת את האחיזה בגרונו. "למעלה..." חרק.
"מי עוד בפנים?"
הוא הישיר אליי מבט. עיניו שהיו מצומצמות נפתחו לאיטן, והוא
שחרר צחקוק יבש. "לך לעזאזל." אמר בשלווה מעושה. "מה נדמה לך
שתעשה? תהרוג את כולנו?"
"בתור התחלה."
הסטתי את קנה האקדח אל החלון של הג'יפ.
בום!
בום! בום!

רעם היריות המלווה בצליל החד של הזגוגית המתנפצת, והאזעקה
שהתחילה לפעול שוב - בשלושת המכוניות בו זמנית הפעם - עוררו את
הלילה מתרדמתו היישר אל תוך זירת-קרב. שלוש אזעקות שונות ערבבו
את האוויר, עכשיו זה הולך לקרות, רצחרצחרצח.
הטחתי את ראשו של שטיינברג פעם אחת במכונית ואז סובבתי אותו,
תוקע את קנה הברן-טן בעורפו, ודחפתי אותו לפניי מסביב
למכונית.
"לא!" הוא צעק, צעקה נמוכה, כשהבין מה עומד לקרות.
הגחנו מהמחסה של המכונית, ובאותה שנייה נשמעה החבטה הקצובה
והמהירה של ירי מהיר בבודדות מרובה סער; מישהו היה מוכן מאחורי
דלת הברזל. גררתי את שטיינברג לפניי ויכולתי להרגיש דרכו  את
הזעזועים הקטנים כשהיריות פגעו בו, כדור אחר כדור במקבץ גדול
ורשלני שקרע לגזרים את בית החזה, הצוואר והבטן של שטיינברג.
הוא נורה אחת-עשרה או שתים-עשרה פעמים לפני שהצלף שבדלת הבין
מה קורה והפסיק לירות. הרבה אדים יצאו מהחורים שלו, אדמדמים.
ראו אותם לאור פנסי המכוניות המהבהבים.
בשנייה שהיריות נפסקו, בעטתי את שטיינברג ממני והוא נסרח על
העשב, מת לגמרי. פרצתי בריצה לעבר הדלת, הברן טן ביד ימין
והיריחו של שטיינברג בשמאל, כמו אחרון האקדוחנים מהמערב הפרוע.
יישרתי את שני האקדחים לכיוון הדלת תוך כדי ריצה -

עכשיו תשומת לב, ברהמס, ולפני שאתה מתחיל לרוץ אתה צריך להשתיק
את הקול הקטן הזה שאומר לך שאתה עושה משהו לא הגיוני. הקול הזה
הוא לא השכל הבריא. הוא הפחד. כשאתה מתקדם באימונים הוא הולך
למקום אחר, עד שבסוף הוא עובד לטובתך. ועכשיו, שתבין: אתה נלחם
פה על הכול, אז זה יהיה בזבוז נוראי אם ימצאו אותך מת עם יד
אחת ריקה ואקדח במכנסיים, מפני שחשבת על דיוק. עכשיו לא הזמן
לירי מכוון.  אז אתה רץ, וימין-שמאל...

ימין-שמאל, ימין-שמאל, אף פעם לא שניהם ביחד. באם! באם! באם!
כמה יריות פגעו במשקוף וניתזו בהבזק. השאר ניקבו את הדלת,
שהייתה ישנה וחלודה. איך הדיוק שלי, יקי?
זרקתי את עצמי לתוך הדלת המחוררת, והיא נעקרה מהצירים ונפלה אל
תוך בית המלאכה. בחסות ענני האבק והחלודה שהתרוממו, התגלגלתי
מהר אל הפינה הרחוקה - הצלעות השבורות שלי זעקו במחאה 'מה אתה
עושה אידיוט' ועכשיו אני אשתין דם שבוע בגלל התרגיל הזה -
ונחתתי בשפיפת צפרדע, צמוד לקיר. הספקתי לראות את דמותו הנמוכה
והכהה של קובי נעלמת מעבר לפתח של מחיצת-גבס צבועה ירוק,
שהפרידה בין החדר הגדול של בית-המלאכה הישן למה שכנראה היה
איזה מחסן בקומה הראשונה.
לא הייתה שום יציאה מהבניין חוץ מהדלת הראשית והחלונות שבקומה
השנייה. קובי היה לכוד.
קמתי לרוץ אחריו כשמישהו ירה עליי, מלמעלה. גרם מדרגות מברזל
הוביל לגלריה שהקיפה מבפנים את חלקו העליון של הבניין, ושם עמד
מישהו. יריתי בחזרה. התחלתי לרוץ עוד פעם, אבל מעדתי על הרצפה
החלקלקה, וכשהרמתי שוב את העיניים קלטתי אותו בראש המדרגות.
הוא מיהר למטה, ירה לעברי עוד פעם. יריתי בו פעם אחת, במותן,
והוא כשל והתגלגל למטה. לא הכרתי אותו; עוד אחד מהאופרציה של
דיקון. חיכיתי עד שהוא התגלגל לרצפת הבטון, ויריתי בו עוד
פעמיים.
התקדמתי לעבר הדלת שמאחוריה נעלם קובי; היא הובילה לחדר אכסון
ריק וחשוך. קובי חיכה לי מאחורי פינה, חמוש ברובה אם-16 קומנדו
מקוצרר שבו ירה בשטיינברג. קרוב לוודאי שהיה מטורף מזעם כמו
בפעם האחרונה שראיתי אותו, אולי אפילו יותר בגלל מה שקרה עכשיו
בחוץ.
כשנכנסתי למחסן הוא ירה לעברי מספר יריות מהירות שהתיזו חתיכות
טיח מהקירות, לפני שזרקתי את עצמי לאחור, מעבר למחסה הקיר.
כרעתי ללא תזוזה מעבר לפינה והאזנתי. יכולתי לשמוע את
ההתנשפויות הכבדות שלו מעבר לקיר שלו. חמש, שש, ספרתי לעצמי
בשקט. שבע, שמונה.
"קובי?" אמרתי בשקט. שמעתי עוד התנשפויות.
אחת עשרה, שתים עשרה... מספיק.
יריתי בקיר שלו. הכדור לא חדר בעדו, אבל זיעזע את הקיר הדק
ופער בו גומה גדולה ומכוערת.  
"אההההה!" קובי הגיח החוצה בשאגת קרב, קת הרובה צמודה למרכז
חזהו. יריתי פעם אחת; ורד-בר אדום צמח לו בין העיניים. קובי
המשיך לנוע קדימה מכוח האינרציה ואף לחץ עוד פעמיים על ההדק
מתוך רפלקס טהור, משגר שני כדורים אחרונים אל התקרה, לפני שנפל
במקומו ושכב על הרצפה ללא תנועה, בעיניים פקוחות.
המתנתי בשקט עוד כמה שניות ארוכות, בעוד דמו של קובי נקווה
לשלולית מתחתיו. הבית היה שקט.
עליתי במדרגות במהירות. לא היה לי זמן לטהר את הבית כמו שצריך,
וידעתי שאני לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה.
בעטתי בחוזקה בדלת של המשרד שבקומה העליונה. החדר היה הפוך
ממאבק שהתרחש בו, אבל לא היה זכר לאף אחד. תחבתי את הברן-טן
חזרה לנרתיק והמשכתי להחזיק ביריחו של שטיינברג ביד שמאל.
רחרחתי את האוויר קצרות. לא. אין אף אחד בקומה העליונה.
ואז שמעתי מנוע של מכונית מתחיל לשאוג למטה.
"שיט!" טסתי למטה במורד המדרגות, דרך היציאה הראשית והקפתי את
הבניין בריצה מטורפת לעבר חלקו האחורי של הבניין, שפנה לים.
הספקתי לראות את הג'יפ, עם החלון המנופץ, נעלם בחולות.
עמדתי לצאת אחריו, ואז שמעתי את זה, מאחוריי מצד שמאל. קול
שנשמע כמו ליטר ציאניד בתוך בקבוק של חצי ליטר.
"פה זה נגמר." אמר דיקון.
לעזאזל. צד שמאל, צד שמאל המת שלי. אני כל הזמן שוכח.
"תעזוב את האקדח." הוא אמר.
"זה צריך להיות סטאס בג'יפ." אמרתי. "הוא באמת היה קצת חסר לי
בפנים."
"תזרוק את האקדח, אמרתי, ותתרחק ממנו."
שמטתי את היריחו על הריצוף. לקחתי שני צעדים עייפים אחורה ואז
הסתובבתי לעבר דיקון באיטיות.
"לאן הוא נוסע?" שאלתי. ניצב משנה דיקון התקרב אליי, עדיין
גדול כמו דוב-קוטב, אבל עם סוג של תשישות בפה השמוט שלו.
בלורית השיער הלבנה שלו שייטה הלוך-ושוב ברוח השחר. שום תשישות
לא היתה באקדח שביד שמאל שלו, שהיה יציב כמו סלע. הוא לא
שמאלי, והוא מצפה שאנסה לרוץ.
הבחנתי בזרזיף דם מטייל לו במורד השרוול שלו ומטפטף על ריצוף
הבטון.
"פה זה נגמר. הוא ייפטר ממנה בחולות, סתם עוד אחת שהרגה את
עצמה עם מנת יתר באחת המסיבות שהצעירים אוהבים לעשות פה."
"איזה ביס נחמד יש לך ביד. זה היא עשתה?"
"עוד פעם, אתה והבדיחות שלך. טיפוסים כמוך אף פעם לא מבינים
שזה נגמר."
"כן. עם זה אני נאלץ להסכים."
הוא כיוון את האקדח, אבל לא ירה. המרפק שלו התקפל טיפה לאחור,
ואז הוא יישר את היד שוב - אבל עדיין לא ירה. אולי עדיין יש לו
תכניות בתוך תכניות.
"אז זה עוד לא נגמר, אני רואה. אם לא ירית כשהייתי עם הגב אליך
אז עדיף שגם לא תירה עכשיו."
הוא התחיל לדבר כאילו הוא לא שמע אותי: "סיפרתי לך שפגשתי פעם
את יקי בן-דויד?"
"מה אתה אומר."
"כן. הכרתי אותו."
"אתה לא היכרת את יקי, חתיכת חרא."
"דווקא כן. כשהוא היה באגף, הייתה פעם חקירה משולבת. ישבתי
איתו בקבוצת תכנון."
"תשתוק."
"מה אתה יודע בכלל? תזכיר לי מי אתה?" הוא שתל את שתי רגליו
ברצפה, ועכשיו כבר לא היה לי ספק שכשהוא יסיים לדבר האקדח
יירה. "עוד אחד שחושב שהוא שווה משהו כי הוא מבוגרי איזה
פרויקט מבצעי שאף אחד לא יודע עליו ולא רוצה לדעת. מחסלים ליגה
ג' כמוך יש לנו עשרה על כל קילומטר."
"אז אני מחסל ליגה ג'. ומה אתה, לא בא לי לתאר בכלל. למה שלא
תעשה מה שעשית עם שמואלביץ' ותירה כבר? לסובב לך את הגב, שיהיה
יותר קל?"
"זה לא הייתי אני. זה היה קובי." הוא אמר. "אתה יודע את זה
הרי, ראית את הקלטת."
"תשמע, באמת אין לי כוח לעמוד פה ולבזבז את הזמן על השטויות
שלך."
הוא מצמץ קצת. "מה אתה יודע על שמואלביץ'? אתה יודע איזה מין
אדם הוא היה?" המשיך, עדיין כאילו לא שמע אותי. "איזה טיוחים
ופרוטקציות הסתובבו מסביב כל דבר קטן שהוא עשה? אני רציני
לגמרי. על הפאשלות שהוא עשה, כל קצין משטרה אחר היה הולך הביתה
מזמן."
למרות החושך והמרחק בינינו, ראיתי את העיניים שלו, מוגדלות כמו
שני מטבעות של חצי-שקל. כן, גם בספינה הזאת אין קברניט יותר.
הוא עשה תנועת ניעור בידו הימנית וטיפות דם כהות טסו באוויר
ונחתו על הריצוף.
"אתה רוצה לדעת את האמת?" נעץ בי את שני החצאי-שקל הקודחים
שלו. "הטלפון אצל הבחורה מצלצל, וקובי מודיע לי, זהו, טיפלתי
בבעיה. אנחנו מסודרים. חשבתי שאני חונק אותו. אני אמרתי לך
להרוג אותו, חתיכת מטומטם? אני אמרתי לך לירות בו?"
"זה באמת משנה מי אמר למי?" שאלתי. אבל הוא מזמן הפסיק להקשיב
לי.
"אבל אתה יודע משהו?" המשיך. "זה היה הדבר הנכון לעשות. וזה לא
רק בגלל החיטוטים החובבניים של שמואלביץ' בעניינים שלי. אני
מצטער רק שלא הייתי שם בשביל לראות את זה."
"זה לא הליך שימוע פנימי במשטרה. יש לך נקודה?"
"נקודה? נקודה?!? אני אתן לך נקודה. יקי בן-דויד שלך. כן, הוא.
הוא היה עושה בדיוק אותו דבר."
"תחזור על זה."
"אמרתי ש..."
זהו. הוא עשה את הטעות. יד שמאל זזה והקנה הוסט הצידה; זה כל
מה שהייתי צריך. הברן-טן עדיין היה בנרתיק מאחורי המותן
הימנית, מוסתר מאחורי הז'קט שלי. בימים יותר טובים, הטיימר
תזמן את מהירות השליפה שלי אפס נקודה שבע, וזה בלי שהיה כדור
בקנה. אבל כמובן שהייתי במצב לא טוב באותו רגע, גורם העייפות
גם השפיע, שלא לדבר על זה שכבר לא יכולתי לסמוך על העיניים שלי
בירי אינסטינקטיבי.
ירינו כמעט ביחד. הוא ראה אותי זז, יישר את זרועו מתוך
אינסטינקט וירה בלי לכוון; שמעתי ולא שמעתי משהו נחבט מאחורי
כשהבטתי בחור שנפער בתחתית הגרון שלו, קצת מתחת לסנטר. הוא
השמיע נחרה ארוכה ופלט בפראות עוד כדור שפגע באדמה מטר לפניי,
ניתז מהבטון. עכשיו היה לי מספיק זמן ונכנסתי לתנוחת ירי
פרונטאלית יפה, מדוייקת, בדיוק לפי הספר. לחצתי על ההדק ארבע
פעמים. כל ארבעת הכדורים פגעו בחזה הגדול שלו והוא התמוטט
בערימה מחליאה.
יכולתי לשמוע מרחוק את הסירנות. לא האשמתי את המתדלק. לא היה
לי מה להאשים אותו. הוא נתן לי את השעה שביקשתי, אפילו יותר.
וחוץ מזה כבר לא היה אכפת לי. חציתי את הגדר החיה שתחמה את
הגינה והצלחתי לעשות שני צעדים לכיוון שבו נעלם הג'יפ, כשמשהו
אצלי לחץ סוף סוף על הכפתור-קטסטרופה. הרגליים פשוט הפסיקו
לקבל פקודות מאותו רגע, וכשניסיתי להתקדם הן התקפלו בברכיים
והורידו אותי על החול.
הדבר האחרון שראיתי לפני שהעיניים נסגרו זה איך הכול מתהפך,
ולשנייה נדמה היה לי שרוח הים של לפנות בוקר לוחשת בקול שנשמע
כמו יקי - אני יודע, ילד, אני יודע.
מוזיקה של סוף, והנה הכתוביות. פינאל.



"ברי? ברי??? ברהמס!!"
פקחתי שוב את העיניים. לקח כמה שניות עד שהראייה שלי הצטללה.
כמה זמן עבר? השמיים היו תכולים-אפורים של שעת זריחה. איילון
רכן מעליי.
"תודה לאל." נשף מישהו על ידו. לקח לי כמה שניות לזהות את
איתמר נבו. "יא אללה, כמה דם."
"זה בסדר. הוא לא נורה." אמר מישהו מחוץ לטווח הראייה. "קליע
אחד שרט לו את הרגל, אבל אני לא חושב שהוא אפילו הרגיש. הוא
יהיה בסדר."
השמש רק התחילה להפציע, ומסביב הייתה המולה. שוטרים במדים
התרוצצו בכל מקום, מצלמים, אוספים דברים, מסמנים בגיר.
"איזה שדה קרב." מלמל נבו. "בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר."
"אל תדאג. הכול יהיה בסדר." לחש איילון. "בחורה אחת מהמושב פה
יצאה עם החבר שלה לטיול לילי, פה בחולות, והם שמעו את היריות.
זה הם שהזעיקו את המשטרה. הם שמעו את דיקון, ברי. שמעו את כל
הווידוי."
מה אתם יודעים? מסתבר שהבחור בתחנת הדלק עמד במילה שלו. בדיוק
כשאתה משתכנע סופית שכל האנשים אותו חרא.
מלמלתי משהו בשאלה. "איזי התקשר אליי." ענה איילון בחיוך. "דרך
אגב, הוא ביקש למסור שאם הם לא יהרגו אותך, אז הוא כן."
"מה קורה עם האלונקה?" צעק הפרמדיק.
העיניים שלי נסגרו שוב.



אחר כך שמעתי שהם השיגו את סטאס לא רחוק מבית המלאכה. הוא
הצליח איכשהו להתחפר בחול עם הג'יפ, ובאקט של ייאוש הוציא את
מיכל מתא המטען והתחיל ללכת איתה. כשהם השיגו אותו הוא נכנע,
בלי בעיות ובלי סצנות. לדעת מתי להפסיק, זה מה שמבדיל בין עד
מדינה חי לעבריין מת.
לא היה לו מושג מכלום, ככה הוא יילל לחוקרים של היחידה לחקירות
שוטרים. אותו הביאו ליחידה על תקן של אבטחה פיזית, לא יותר. לא
היו משתפים אותו בפרטים. עמדתי מאחורי הזכוכית החד-כיוונית
בחדר החקירות, וראיתי את קיר-הבטון הוויקינגי הזה נשבר למיליון
חתיכות. כן, הוא ידע שדיקון מוציא כספים במירמה מהיחידה, כמעט
מהחודש הראשון שלו שם. שטיינברג היה זה שהכניס אותו. כן, הוא
עזר לארגן מסמכים פיקטיביים על מקורות שלא קיימים. לא, הוא אף
פעם לא יזם אחד כזה בעצמו. ולא, לא היה לו מושג על העניין עם
שמואלביץ'. זה היה קובי, הוא אמר. שמואלביץ' התחיל להתקרב,
לעצבן יותר מדי, וקובי היה אמור לשים עליו עין, אלא שכשקובי
חיטט לילה אחד במסמכים של שמואלביץ' וראה את השם שלו מופיע כל
כך הרבה פעמים - הוא פשוט ירד מהפסים. קובי היה מטורף, מטורף
לגמרי, ככה סטאס אמר. הלחץ של העבודה העביר אותו על דעתו. הוא
היה אמור לדבר עם שמואלביץ', להרגיע אותו, להבהיר לו שהם
יכולים ללכלך עליו בדיוק כמו שהוא יכול עליהם, לרמוז לו שמחכה
לו עתיד יותר טוב ביחידה ובכלל אם הוא יעזוב את העניין, מה גם
שהם לא המציאו את זה ולא היחידים שעשו את זה וגם שמענו כבר על
דברים יותר גרועים. אבל אז העניינים יצאו משליטה, וכולם הבינו
שכבר מאוחר מדי לוותר.
אולי הם קנו את זה ואולי לא. למי אכפת? לי בטח לא.
מאוחר יותר, כשיצאתי מבית החולים, הבחור מהיחידה לחקירות
שוטרים ביקש ממני לזהות את הגופה בתור הבחורה שנתנה לי את
הקלטת. הפנים שלה היו מנופחים ממכות, אבל הקעקוע עדיין היה שם,
על בסיס הגב שלה, איפה שהיה תמיד. הם נתנו לה מנת יתר, אמרו
לי. פיצצו אותה קצת לפני שהזריקו לה. ההיגיון אמר שהם יהרגו
אותה ברגע שיריתי את הירייה הראשונה בחוץ, אבל לא, אמרו
הרופאים, היא הייתה מתה כבר כמה שעות טובות לפני כן. משום מה,
זה לא שיפר לי את ההרגשה.
איתמר נבו ביקש להיות נוכח, ואף אחד במשטרה לא העיז לומר לו
לא. הוא עמד לידי כשדשדשתי בחדר המתים על הקביים שלי, והמבט
העייף, שנעדר בימים האחרונים, חזר פתאום לעיניו כשסקר את הגופה
הקרה והיפהפייה, השרועה על משטח האלומיניום בחדר המתים.
"אני מקווה שמישהו בוכה עכשיו במקום אחר." הוא אמר.



22. אפילוג

"בסדר, בסדר, אבל לא יכולת לפחות לתת לאיתמר נבו לפרסם את השם
שלך?" קונן איזי וסידר את הבקבוקים מאחורי הבר.
"לא."
"רק תחשוב מה זה היה עושה לעסקים!"
גמרתי את הקפה שלי. "מה עם עוד איזה קפה?"
"חלאס עם זה להערב." אמר איזי והחרים לי את הספל בתקיפות. "אז
מה עכשיו? אתה מתכוון לקבל את ההצעה של איילון?"
"לא נראה לי." אמרתי. "אולי איזה ג'וב מזדמן, חקירה או אבטחה
פה ושם. בינתיים טוב לי ככה."
איזי גיחך. "יא אללה, יכולתי להישבע ששמעתי אותך אומר עכשיו
שטוב לך. האקוסטיקה כאן עושה דברים משונים."
הנהנתי. מה בעצם כל כך טוב, חשבתי. הנה אני, בדיוק איפה
שהתחלתי - שושואיסט לשעבר, חצי-עיוור, צורך ניקוטין כמו כפר של
כורים מקסיקנים וגם עם בעיה מוזרה של קפאין, שגר בחדר וחצי
מתפורר ורקוב כמו החיים שלי... אפילו אותו תשבץ הגיון מחורבן
מונח לפניי על הבר, ולא משנה בכלל שגמרתי אותו כשהייתי בבית
החולים. מה בכלל יצא לי מהסיפור הזה?
איזי הלך הצידה להתעסק במשהו, וחזר עם צלחת. הוא הניח אותה
לפניי על הבר. "הנה, זה בשבילך."
"מה זה?"
"קובה." הוא גיחך.
"זה הרעיון העיסקי החדש שלך?"
"לא." הוא אמר. "זה מאסתרינה מאיו."
מעכתי את הסיגריה שלי במאפרה. לקחתי קובה אחת וכרסמתי אותה.
איזי הסתכל עליי, עדיין מגחך.
"נו, מה אתה מסתכל? בחיים לא ראית מישהו אוכל קובה?" אמרתי לו
בזעף.
"סליחה..." הוא אמר, ועדיין נראה מבסוט משום מה.
הדלת נפתחה ונסגרה. משהו גרם לי לקפוץ ולסובב את הראש בחדות.
לא. שום יפהפייה גותית שחורת-שיער לא נכנסה הפעם. זו הייתה
יפהפייה אחרת. סטודנטית לרפואה, שאטנית.
"היי בנים," אמרה גל, נכנסה והורידה את ז'קט הקורדרוי החום
שלה. "מה שלומנו?"
"הי גל." אמר איזי.
היא נתנה לי חיוך מהוסס-משהו. כנראה שהיא עדיין לחוצה קצת
מנוכחותי. אני מניח שכל הסיפורים על קרב יריות אל תוך הלילה,
מתובלים מן הסתם בסיפורי שב"כ וצבא כיד האיזי, לא עזרו פה.
"שחררו אותך מבית החולים?" היא שאלה.
"ברחתי משם."
"קראתי עליך בעיתון." אמרה בידענות, והעניקה לי מבט טיפה יותר
חמים מהרגיל.
"איך ידעת שזה הוא?" מלמל איזי בתסכול. "זה לא שהשם שלו היה
כתוב, נכון?"
הבטתי בגל מניחה את התיק שלה במשרד, לובשת את הסינר ומתחילה
להוריד את הכיסאות מהשולחנות. ברקע התחיל ג'ו וויליאמס לשיר
שיר שהשורה התחתונה שלו, אם הבנתי אותו נכון, היא שהחיים
קשים.
"איזי?" אמרתי. "אני קופץ שנייה לדראגסטור, לקנות משהו נגד כאב
ראש."
"למה? כואב לך הראש?"
"לא, אבל עוד מעט יכאב לי."
איזי חייך. "בטח. רק תעשה לי טובה ותחזור לפני שהלחץ מתחיל."
יצאתי החוצה. זרקתי את עצמי בכבדות במורד שלושת המדרגות אל
המדרכה האפורה; אחת, שתים, שלוש. הלכתי במורד הרחוב ותוך כדי
כך קימטתי את תשבץ ההיגיון המחוסל לכדור קטן וזרקתי אותו לאחת
המאפרות.



דבר אחד שעדיין הציק לי, היה העובדה שעדיין לא תפסו את אותו
אחד ששם לי את הפצצה בכספת. את הפורשה שטיינברג מלכד בעצמו,
אבל סטאס אמר שבשביל הכספת הוא הביא איזה משת"פ. עברו כמה
שבועות עד שאיתמר נבו התקשר והודיע לי: "תפסו אותו".
"את מי?"
"זה שמילכד לך את הכספת באותו ערב. סתם איזה עבריין מדרג נמוך,
כלומניק בהגדרה ושטינקר לעת מצוא. עצרו אותו לפני יומיים עם
חצי קילו בבגז' והוא התחיל לשיר. הוא סיפר ששטיינברג ודיקון
הכריחו אותו, כי הם ידעו שהוא היה בהנדסה קרבית והיה לו קצת
ניסיון עם דברים כאלה. אז הם נתנו לו את זה ואיימו עליו, הוא
אומר שהוא פחד מהם פחד מוות. שטיינברג נתן לו את זה בצורת
חבילה,  הוא לא ידע מה יש בפנים ופחד לשאול מה זה, אז שטיינברג
הסביר לו איך לחבר לדלת ואיפה לשים..."
"איזה שטויות. אתה רוצה להגיד לי שמאמינים לו?"
"הוא הודה. זה חלק מהעיסקת-טיעון."
"איזה חנטריש, נו בחייך. הוא ידע טוב מאוד מה זה ואין מצב שהוא
הצליח לחבר את זה לדלת בצורה כזאת יפה בלי ניסיון."
"אבל זה יכול להיות. אמרת את זה בעצמך אחרי שפירקת אותו,
זוכר?" הוא אמר לי בטון מתחכם. "אבל אתה יודע מה, יש דרך פשוטה
מאוד להסיר את כל הספקות. תביא את גל שתזהה אותו..."
"שכח מזה." אמרתי בחדות. הוא צחק.
"מה שלומה?"
"בסדר, הייתה לנו תקופת בחינות עכשיו אבל שרדנו את זה. תגיד,
מתי אתה בא לשתות משהו? מזמן לא ראינו אותך."
"אין לי זמן כרגע. אולי מאוחר יותר."
"אבל אני משתגע פה, איתמר." התלוננתי. "אני יודע שברגע שאני
אצליח להיגמל מקפה הם יתחילו לגמול אותי מסיגריות, וחוץ מזה גל
מחסלת לי את כל התשבצי-היגיון."
"תמצא משהו אחר לעשות."
"כמו מה?"
"האמת שרציתי לדבר איתך על זה." אמר איתמר. "אני צריך קצת עזרה
עם משהו."
הייתה שתיקה של כמה שניות. "למה לא מוצא חן בעיניי איך שזה
נשמע?" שאלתי.
"עוד לא שמעת כלום!" הוא צחק. "אתה תאהב את זה, אני אומר לך.
זאת חקירה יוצאת-דופן."
"איתמר..."
שמעתי מישהו צועק משהו ברקע, בצד השני של הקו. "שיט, אני
באיחור היסטרי." הפטיר איתמר. "נדבר אחר כך, אוקיי? להתראות."



אבל כל זה, כמו שאמרתי, קרה רק אחרי כמה שבועות. באותו ערב, מה
שאני זוכר זה שסיימתי לזרוק לפח את תשבץ ההיגיון ועמדתי להמשיך
לדשדש לי במורד הרחוב, כששמעתי משהו זז מאחורי. בלי לחשוב בכלל
זרקתי את עצמי לפינה מלאת-צללים שעברתי לידה, ונצמדתי לקיר בלי
לזוז.
"ברי?"
הדלת של ההייד-אאוט נפתחה וגל יצאה החוצה. היא שלחה מבט במורד
הרחוב; עוד אחד לצד השני.
"ברי...?" קראה שוב, יותר חלש, כאילו לעצמה.
היא התעכבה שם עוד רגע, מתלבטת. על מה, לא יכולתי לחשוב. ואז
היא משכה בכתפיה קלות, טיפסה בצעד כבד את שלושת המדרגות, שלחה
עוד מבט אחרון לאחור ונכנסה בחזרה להייד-אאוט.
חיכיתי עוד דקה או שתיים, חבוי בצללים. מבפנים יכולתי לשמוע את
גל וגם את קולו של איזי, שקועים בשיחה. אולי הוא מסיים להסביר
לה איך מערבבים התנקשות. אחר כך עלה פרץ צחוק קצר וידידותי.
נחלצתי מעמדת התצפית. שימשיכו לצחוק, אמרתי לעצמי. מה שחשוב זה
שאני עדיין מסוגל לתפוס עמדת תצפית ולהסוות את עצמי בלי שום
התרעה תוך שתיים וחצי שניות. תקעתי את הידיים בכיסים והלכתי
משם.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקרוב!!!

סלוגן-המחזמר

אודישנים נערכים
במשרדי הבמה
החדישה בע"מ
רחוב אבן גבירול
70 כל יום בין
השעות 14:30
ל19:00 לא כולל
ערום פרונטלי
לפנות לעו"ד
שמעון מזרחי
שמנסה להרויח על
חשבון אחרים


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/06 23:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה