אתה לא צריך הרבה, בסך-הכל לשחרר את שרירי הרקטום של המוח ולתת
לו להתחיל להפליץ.
אל תנסה לדמיין משהו. אל תחייה חלום. אל תופרע. אל תיצור
מציאות אחרת. אל תנסח תחושה. אל תיגע בכאב. הכי חשוב: לעולם,
אבל לעולם, אל תתפתה לנסות להגיד משהו.
אתה כותב כדי להיות מגניב. כדי שילדים בני שבע-עשרה בכיכר
דיזינגוף יחשבו שאתה מגניב. כדי שאותם ילדים יצטטו אותך כדי
לגרום לילדות בנות שש-עשרה עם פירס בפופיק לחשוב שהם מגניבים.

הנונסנס של המאה העשרים ואחת הוא כלי הנשק של המטומטמים.
אתה כותב משהו חסר משמעות לחלוטין. לא חוסר משמעות שמתריס כנגד
משהו, שאומר משהו, שמנפץ מציאות, שמכיל משמעות אמנותית. הוא
אפילו לא מודע לעצמו. כשמו כן הוא: נונ - סנס.
ואחרי שהורדת את הקוף ממכונת הכתיבה, והחזרת אותו לכלוב, אתה
יכול לדעת בוודאות שאתה והקוף עשיתם את שלכם. עכשיו, כל מה
שצריך לעשות זה לתת לוירוס לעבוד בשביל עצמו.

מטומטמים שיקראו אותו לא יבינו כלום, ובפעם הראשונה זה לא יראה
להם מוזר. "איזה ספר גדול קראתי!", הם יכריזו, "חובה לכל גבר
ישראלי!".
פסאודו-אינטלקטואלים לא יבינו גם הם כלום, ולכן ילבישו על
גיבוב השטויות שלך ניתוח פוסטמודרניסטי מעמיק. זוהי שלילת
המסגרת, הם יאמרו, שלילת ההגיון. ניפוץ מיתוס התבונה הכל-יכול,
והכל בלשון חדה, שנונה וחריפה. יצירת מופת ממש.
והילדים בכיכר דיזינגוף? הם יקבלו את שלהם: רק ידלו משפט סתום,
המכיל כמה קללות ואולי איזו שנינה בינונית, והופ! הרגליים
מפושקות.

התהילה נמצאת במרחק של שלשה נאדים, מו"ל צעיר ושאפתן, והרוחב
של הכיכר. ואחר כך, גם את אלו כבר לא צריך. רק תפליץ, תמרח את
מה שיצא על הנייר, ותשלח. אתה אפילו לא צריך להחליף את הקוף,
או לשנות תזונה. מה שנפלא בסוג החרא שאתה יוצר הוא שכל אחד
יכול להלביש עליו את את החסכים שלו, וכולם בסופו של דבר יסכימו
שהוא גאוני.
ממש גרסא מעוותת של מבחן רורשך.
אחר כך, כשתבוא התהילה, בעוד חמש-מקסימום-עשר-שנים, תתראיין
לגליון סוף השבוע של "הארץ", תלבש ארשת מהורהרת, ותגיד שאתה
כותב ממקום מאוד אישי ומלנכולי, כי בתור ילד היית מאוד מהורהר,
מאוד פסימי. ובעצם , באיזשהו מקום אתה עדיין ילד, ועדיין כזה.

אתה תמשיך להפליץ את הנאדים שלך, והקוף שלך ימשיך לקפוץ על
המקלדת. אולי תכתוב שיר לזמרת בלונדינית בת ארבע-עשרה, או אולי
תוציא עוד קובץ סיפורים. והילדים בכיכר יגדלו, ויתחילו להפליץ
נאדים שאמנם יצאו מהתחת שלהם, אבל מעבר לזה, לא תהיה שום
אסמכתה מוצקה לכך שהם אכן הנאדים שלהם. בכיכר לא יווצר וואקום,
וילדים חדשים יצטטו אותך, או אולי את הילדים שגדלו, אף אחד לא
יהיה ממש בטוח, כדי להראות לילדות עם פירס בפופיק, או אולי עם
משהו אחר במקום אחר, שהם מגניבים.

והאנתרופיה גדלה, ובלי משים, ככל שאנו יוצרים תבניות מורכבות
יותר בחומר שכבשנו, כך אנו מאבדים עוד ועוד אנרגיה אל המרק
האחיד, חסר המבנה, חסר הכוונה, וחסר המשמעות, של האיזון הסופי
והבלתי-הפיך.

ומי יודע, אולי אי-מתי, באחרית הימים, רגע לפני שהיקום יתכנס,
הקוף שלך יפליץ את התנ"ך.