את זוכרת את היום בו נולדתי?
את זוכרת איך מיד אחרי הלידה הניחו אותי בזרועותייך? אולי
מלאו עינייך דמעות? האם התרגשת, למרות שלא הייתי הראשונה, אבל
אולי כי כבר ידעת שאהיה האחרונה?
האם ליטפת אותי באהבה? נשקת לראשי הרך? האם שמחת?
איך בחרת את השם? איך ידעת שזה יהיה השם הנכון? השם שבו אהיה
שמחה לחיות? השם בו אני אצליח בחיים?
האם כשהבאת אותי הביתה רעדו ידייך כשנכנסת לבית? האם הכנסת
אותי וסיפרת לי שזה יהיה הבית שלי ב-19 השנים הבאות? האם הראית
לי כל חדר וחדר, או שמא הנחת אותי בצד שהן ישחקו איתי והלכת
לארגן את הבית?

אתה זוכר את היום בו נולדתי?
כשראית אותי בפעם הראשונה האם התרגשת? האם הזלת דמעה קטנטנה?
האם, כמו שהן תמיד טענו, היית קרוב אלי יותר מאשר אליהן? האם
התרגשת כשהחזקת אותי לראשונה יותר משהתרגשת כשהרמת אותן?
האם הצלחת לנחש איך אהיה כשאגדל? וכמה בדיוק צרות אני יעשה?
האם הצלחת לדמיין איפה אני אהיה 19 שנים אחרי?
האם כשבנית את הבית חשבת עלי? האם דמיינת אותי רצה בין
החדרים, וצובעת קירות, מחליפה נורות וקודחת חורים?

אתן זוכרות שהביאו אותי הביתה?
האם קינאתן בי על תשומת הלב? או ששמחתם שיש לכן צעצוע חדש?
האם התאהבתן בי במבט ראשון או שלקח לכן זמן להכניס אותי
למשפחה?
האם הצלחתן לדמיין אז למה תיהפך המשפחה הזאת כעבור 19 שנים?
או שאז הכל היה וורוד ומושלם? לא האמנתן שמשהו יכול להשתבש?
שהוא יחלה? ושהיא תשקע אל תוך עצמה, עיוורת לעולם? שאחת תבנה
לה בית נורמלי רחוק מהכל? שהשניה תהיה אובססיבית למשפחתיות
שמעולם לא הייתה קיימת? השלישית ברחה הרחק לעולם אחר של מציאות
רחוקה ממנו? האם מישהו דמיין שהרביעית, אני, תשתגע? תאבד את
הראש ותנסה למצוא מקום אחר?

ביום בו נולדתי בכיתי בכי מר...
היום, בדיוק 19 שנים אחרי, אני יכולה להבין למה...