הם שכבו על המיטה. הרגליים שלה היו מונחות על הגב שלו כאשר הוא
הסתובב. היא הדליקה סיגריה. הוא קם פתאום, וגרם לה להפיל את
הסיגריה הבוערת על המיטה. "סליחה", הוא אמר. היא לא אמרה כלום,
רק כיבתה את הבעירה הקטנה שנוצרה שבריר של מילימטר מהראש. היא
הזיזה את הרגל, לקחה מהשידה איזה מגזין ישן שהוא שמר ממזמן,
כמראה של אימא שלו, עם דוגמנית חצי עירומה על השער. "אתה חושב
שהיא יפה?", היא פנתה אליו במטבח, כולה פנים מלאות תקווה
וסימפתיה. הוא לא ענה. היא הפסיקה לשאול. הוא חזר, נישק אותה
קלות על הצוואר ואמר לה "את יפה יותר." היא היססה לשנייה ואחר
כך אימצה אותו אליה ונישקה אותו עד שהוא הוציא את ראשו משם
ואמר לה: "אני צריך ללכת. תעשי מה שאת רוצה פה ותשאירי את
המפתח ליד המדרגות, בארון, נו, את יודעת איפה". הוא הלך. היא
נשארה עם רגליים פסוקות, חצי מקופלות כאלה, חצי מרוצה על
המיטה, חצי מאושרת, הדליקה לה עוד סיגריה, דלת ניקוטין הפעם,
עם המצית שהוא הביא לה פעם מיוון עם נימפה יפהפייה על גביו
וירדה לה דמעה קטנה על הלחי. דמעה קטנטנה שאמרה כל כך הרבה.
אבל היא לא ידעה למה. היא התלבשה אחרי מספר דקות, החולצה
והמכנסיים, לקחה את הדבר היחיד שרצתה מהסלון, בדקה אם הכול
בסדר ויצאה מהבית. המפתח נשאר בארון, כמו שהוא אמר לה לעשות,
והיא ידעה שלא תחזור לעולם, אפילו אם הוא יבקש.
בדרך החוצה צפצפה אזעקה מטורפת מאיזה בית ברחוב שהוא גר בו.
בטח מישהו שכח שם שוב ילד. היא יצאה שאננה לחלוטין, מתעלמת.
"הכול יהיה בסדר", אמרה לעצמה, שאפה לעצמה שאיפה אחרונה
מהסיגריה הכמעט גמורה שהדליקה.
מצפונה העיק עלייה, מאיזשהי סיבה. מצפונה תמיד מעיק עליה, בגלל
זה היא מיוחדת. הייתה דפיקה על הדלת וזה היה הוא. בא להגיד
שלום. מבחינה אחת זה היה בסדר, היא לא שברה את הנדר, היא לא
באה אליו, אבל היא סלחה, היא הפרה את הנדר. הוא שאל אותה אם
היא תרצה לבוא, עם אנשים שהוא מכיר, היא היססה, אף פעם לא
הסתדרה איתם במילא. אבל הוא יהיה שם והוא כל כך אוהב אותה והוא
כל כך נחמד ואוהב והוא מאוהב בה והוא נפגע כשהיא לא מתקשרת
ונפגע כאשר היא מאשימה אותו בדברים שהוא לא עשה. היא הלכה.
 הם היו על החוף, בין שנים עשר לעשרה אנשים. אבל היא דמיינה
כאילו רק שניהם שם, שניהם מסתכלים על הגלים, למרות שלא הסתכלו
אפילו לאותו כיוון. המועקה שחשה באותו יום, בין חיבוק לנשיקה
והצהרת אהבה חפוזה על אותו חוף, בין הלך להשתכשך עם ידידות
שלו, זאת לא הייתה קנאה. זאת הייתה הבנה מסוימת. אין ביניהם
כבר שום דבר. היא ידעה את זה והיא ידעה שגם הוא יודע, זה רק
עניין קטן של בירור. הוא לקח אותה לצד ואמר לה לתוך העיניים
שהיא יפהפייה. היא הסמיקה אך מפאת החושך לא היה ניתן לראות את
לחייה בוהקות להן בצל. היא חייכה, אמרה תודה והמשיכה בחיוך
המתוק ביותר שיכלה לדמיין את עצמה עושה. ואז הוא חזר לשם. הם
התנהגו כמו חבורת שיכורים והיא לא נהנתה בכלל, בשביל מה הוא
לעזאזל אמר לה לבוא?! אם הוא אומר לה שהוא לא יכול בלעדיה
וברור לעין בלתי מזוינת שהוא לא צריך אותה לידו כדי ליהנות
ובסך הכול היא סתם מועקה על אותו ערב, והוא לא שם לב בכלל שהיא
הלכה הצידה וחשבה להזמין מונית עם הגרושים האחרונים שנשארו לה.
אבל אין מספיק גרושים. היא חיכתה שהמצעד ייגמר, שהוא יסיים
לנשק את כולם, את כולן, לחבק אותן במין אהבה כזאת וסימפתיה
שפעם היא הרגישה. כמו שעכשיו. הוא לא נגע בה בדרך הביתה. אפילו
לא קריאת אהבה. הוא האשים אותה בכך שגרמה לו להרגיש רע, "לך לא
הייתי עושה את זה... אולי את הבעיה... אולי תשיגי עזרה...
"נפלטו מילים מפה שלו כאילו היו כדורי ניקוטין משומשים, מזהמים
ונטולים כל תועלת. אין פרינציפים, אין לה עמוד שדרה. היא ידעה
את זה, אבל לו יש את הרוב ואצלו נמצא גם הלב שלה, אפילו שהיא
תאמר ההפך.
 הבוקר עלה ובתוכו תחושת הריקנות האולטימטיבית. הוא נמצא בכל
מקום: על השולחן, על הכיסא, במיטה, הוא לצדנו בכל מקום שנלך
והתמונות מהדהדות כאילו לא נאמרו מילים מעולם, ולא נשמע קול
הסיום, שמבטא את הסוף המשחק וההפסד הצורמני. אין ניצחון והיא
ידעה, היא לא תצא מזה כל כך מהר כמו שחשבה, לטבע יש דרכים
מוזרות לדפוק אותך מאחור ואפילו לא תהנה מזה, אלוהים משחק
ברגשות של אנשים כי הוא יודע שיש להם דברים יותר חשובים לעשות
מאשר להתרפק על הזמן שחלף, על מחשבות, על מה שהיה, מה שיהיה.
הוא יודע והוא עושה בכוונה, כמו שבונים ירח מפלסטיק ושמים אותו
גבוה גבוה בשמיים, כדי שיתן תירוץ לכל אחד להתלהב. קצה הסיגריה
החדשה נבלע אל תוך עומקי המאפרה הריקה. היא תצטרך להפסיק, היא
יודעת. אבל הוא כל כך עמוק בפנים, כמו כל הצרות וכל המועקות
וכל הפחדים וכל החששות וכל התקוות והוא שוכן שם, בין תקווה
לפחד ומנגן על כל המיתרים הנכונים, על כל המחשבות הנעימות, על
כל הזיכרונות התמימים. והוא מנגן מנגינות נפלאות, קלאסיות,
צורמניות כאלה, עם סוף רע, כזה שמתים בהן ואנשים בוכים ושומעים
את הבכי כל כך חזק ומייבבים מתוך הרגשת הזדהות מסוימת. שוב
דפיקה על הדלת, זה הוא. כמו סצנה לא איכותית מתוך מיני סדרה
מטופשת, הם לא אמרו כלום, רק הסתכלו אחד לשני בעיניים ולא אמרו
שום דבר. השפתיים שלו נצמדו לשפתיים שלה מתוך רגש מסוים, אין
לדעת אם זו אהבה. היא אחזה בו ונישקה אותו עמוק עמוק לליבה. הם
נשכבו על המיטה האפורה, עם מצעי הפרחים היבשים, הוא הוריד את
חולצתה וחולצתו, הוא ליטף את פניה ולא אמר מילה, היא שתקה. היא
נשכבה מתחתיו, הוא התעלה מעליה, הוא סיים, יצא, לא אמר מילה,
סגר את הדלת מאחוריו בלי מילה אחת טובה ומיותרת. היא נשארה
שכובה במיטה, עם הרגל, כאילו הוא היה שם, נעוצה בגבו הדמיוני,
נגמר, זהו. היא ידעה כי הוא הפסיק לאהוב אותה והמנגינות לפתע
פסקו והכול דמם בפנים, כאילו לא היה שם לעולם.