את נתקפת דאגה
מנסה להרגע
הלב דופק מהר
הזמן לא עוצר
את רוצה להעלם
ונכנסת לבועה
מנסה לשכוח שכל זה קרה
כולם משקרים לך בעיניים
אפילו בלי למצמץ
ואותו האדם את אותה הסכין שוב נועץ
ואת מאמינה
כל לילה בוכה
שוכבת קפואה באותה המיטה
מבינה שהחברים שלך הם דמעות ושמיכה
ואת הנאיבית, התמימה...

לא פוקחת עיניים
לא רואה את התמונה
מסרבת להאמין למה שקרה
הכל חוזר חזרה
כמו גלגל גורלות
וכל לילה
כל הלילה
חוזרות אותן הדמעות
וכשהאמת מתפוצצת לך בפנים
(את נפגעת ומסתגרת בעצמך)
הכל בוער ונשרף בך בפנים
(והלב אט אט דועך)

וגם אז כשאמת מול העיניים
את מסרבת להאמין
וכשאת לבד בחושך
מחברת את חלקי הפאזל
ומתגלה לך תמונה - חסרת אמונה
מחייכת לאוייבים שלך ולא מבינה
שהמבטים שלהם הם מבטים של שינאה
מנחמת את עצמך בחיבוק ונשיקה
ונותנת את אותה הלחי לעוד סטירה
אבל לכאב הזה את כבר רגילה
את אומרת שלא תאמיני לאנשים
שכולם מניאקים, זונות ושקרנים
אבל את לא משתנה - את תמיד נשארת
אותה הנאיבית, התמימה, המטומטמת

לא פוקחת עיניים
לא רואה את התמונה
מסרבת להאמין למה שקרה
הכל חוזר חזרה
כמו גלגל גורלות
וכל לילה
כל הלילה
חוזרות אותן הדמעות
וכשהבועה מתפוצצת לך בפנים
כשהלב ממשיך לסרב להאמין
כשאת נפגעת וסוגרת את הדלת על עצמך
גם אז כשהלב כבר לא דועך
את תמיד תיהי אותה הילדה
אותה הנאיבית, המטומטמת, התמימה...