בסייעתא דשמיא
קול פכפוך המים הקיצי ממחשבותיי. החליל שעון היה על הסלע
לצדי.
נביעה לקחתני למעיין האהוב על הוריה שבהשראתו קראו לה בשמה.
עין חיניה שבהרי ירושלים. מרחק לא רב מביתי.
ישובות אנו בנקבת המעיין בדממה. שתיקה רועמת, אך השתיקה מדברת
בעד עצמה... בשתיקה נביעה פותרת את כל קושיותיי. אחת לאחת.
אין היא צריכה לדבר. עיניה אומרות הכול...
אין נפש קרובה אליי מנביעה.
שערה השחור מהווה מסגרת מושלמת לפניה הדקות. עיניה החומות
פקוחות לרווחה לקלוט את יפי העולם. פיה הקטן חייך באופן תמידי,
וחשף שתי שורות שיניים צחורות, עקומות קמעה. אך דבר לא יוכל
להעיב על יופייה. לבושה היה כה דומה אך כה שונה...
מכנסי שרוואל לבנים לא משו מרגליה יומם ולילה, כשמעליהם חצאית
פסים צבעונית. חולצה לבנה מונחת על גופה דרך קבע. צעיף לבן עטף
את צווארה ושיווה לה מראה זך וטהור. שמה הלם אותה במיוחד.
נביעה.
היא נובעת שמחה, טוב לב ואהבה שאין לה סוף. כמעיין המתגבר.
לעומתה, גופי הצנום עטוף היה חולצה שחורה, כשמעליה דרך קבע
חולצת טי שירט אפורה. חצאיתי הונחה מעל למכנסיים הלבנים
הדהויים כנפשי הקרועה, וסנדלי השורש אשר לא משו מרגליי גם
בחורף מונחות היו בפתח נקבת המעיין. בזוויות פי נחו להן גומות
חן, שהיוו ניגוד מוחלט לפניי השדופות.
פיזרתי את שערי הבהיר, הנושק למותניי. האמת... תמיד רציתי שער
קצר... אך אמי שידלתני להאריך שער. הלא למרות הכול בתה היחידה
אני. בשעות בין הערביים אהבה אמי להתנדנד בחצר ביתנו בירושלים
וללטף את שערי הארוך. סתם כך... כשהרוח מלטפת את פנינו...
ישבנו... שותקות כתמיד. אמי דבקה בשתיקתה, ואני בשתיקתי. לא
אהבתי את השעות הללו, אך משום שלאמי "בילוי" זה היה כאוויר
לנשימה, בלעתי אני הרבה אוויר על מנת להישאר עמה בשתיקתה
הנצחית אל מול הנוף הירושלמי, אשר אין כמוהו בכל העולם.
מרוב מחשבות ותהיות שכחתי להציג את עצמי...
אני אלומה.
נולדתי בחודש חשוון, לפני שמונה עשרה שנה, ביום הגשום ביותר
בשנה.
התרגשות חסרת מעצורים הורגשה בחדר. דמעות של אושר הציפו את פני
אחי, אבשלום, ואת פני אבי. לעומתם, אמי פרשה לקצה המרוחק של
החדר. ארובות עיניה נפתחו, והיא געתה בבכי מר.
קול בכיה המר התמזג בקול הגשם המתנפץ על החלון שלצדה.
רוחות עזות נשבו בחוץ. החלון נפתח מעוצמתן הרבה, וטיפות הגשם
ניתכו בעוצמה רבה על פני אמי. טעמן המתוק התערבב בדמעותיה
המלוחות של אמי, אך היא לא שעתה כלל למתרחש...
'כמה אירוני', חשב אבי. כאשר נסגרת דלת - נפתח חלון.
אחי הבכור, שי, נעדר מהלידה. הוא נהרג בטיול נודד במדבר יהודה
עם חברו הטוב ביותר.
ביום מותו, נולדתי אני. תינוקת שמנמנה וחייכנית.
הוריי החליטו לקרוא לי אלומה, בשל תקוותה של אמי שאאסוף את
שברי המשפחה ואקשרם באלומה אחת. שאמלא את החלק החסר בפאזל
המשפחתי.
שם כבד לתינוקת חייכנית בת יומה.
אף פעם לא אהבתי לשתוק במחיצת אנשים. שתיקה משרה עליי אווירה
עכורה, אי נעימות שכזאת. אך לא כך עם נביעה. אתה... השתיקה היא
השיחה הטובה ביותר.
גמלה בלבי החלטה לשבור את השתיקה. לדבר לא היה ביכולתי... אילו
הייתי פותחת את פי, שק דמעותיי היה נפתח עמו, וזרם המעיין היה
חזק מתמיד... כמובן בשל פרץ דמעותיי הבלתי נלאה.
נטלתי את החליל בידיים רועדות. נביעה ישבה לצדי. שום רחש לא
נישא באוויר פרט למים המפכים.
אזרתי עוז ונפתחתי בפניה כמו שלא נפתחתי מעולם כלפי זולתי.
צליל, וצליל נוסף נישאו באוויר, ופצחו בריקוד סוער, כלבי
ההומה. זו הייתה המנגינה. מנגינת חיי.
שם זה מהות, שם זה ייעוד.
מקטנותי רציתי בשם קליל, קופצני, שמח, אפילו חייכני קמעה כגון
- דיצה, שירה, נעמה...
שמי היה רווי ייעוד, מסר, תקווה וציפייה. נדדתי בין שמי ומהותי
הכפויה לבין מהותי השנייה, האחרת. ה... אמיתית.
זה שמונה עשרה שנה שמתמודדת אני עם מהות כפויה שאין ביכולתי
למששה!
ומלבד זאת, ישנו הרצון, מרכיב חשוב לא פחות. והוא חסר לי מיום
היוולדי. הרצון לחבר בין קבוצת אנשים כה קרובה לנפשי. האומנם
זהו ייעודי?
מיום הולדתי ועד עצם היום הזה תולים בי הסובבים אותי את הפתרון
לכל בעיותיהם. במיוחד... אמי. חשה אני שאין לי ייעוד משל עצמי.
כל ייעודי הוא הגשמת רצונותיהם וגחמותיהם של אחרים. תולים בי
תקוות גדולות. גדולות מדי. איחוד המשפחה אינו צריך ליפול על
כתפיי השבריריות... זוהי משימה קבוצתית הדדית. הטילו עליי
משימה בלתי אפשרית!
כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. במקרה שלי אכזבתי... אכזבתי
בגדול.
ככל שנקפו השנים, התינוקת גדלה... בגרה... יפתה...
עיניה הכחולות, הגדולות, התמימות, עייפו. עייפו מלראות בכי
ומכאוב.
אוזניה המחודדות עייפו מלשמוע קול בכי והתרפקות על העבר.
שערה הבהיר עייף מלטיפותיה הילדותיות של אמה.
אפה עייף מלהריח ריחות פיצה והמבורגר, משום שלאם המשפחה אבד
הרצון לנהל חיי משפחה תקינים לאחר האסון.
פיה עייף מלשדלה להמשיך בחייה ולמצוא את הטוב שיש לה עכשיו.
בהווה. ממש מתחת לאפה הקולח נזלת תמידית, שלא משה מאפה מימי
האסון ועד היום.
מצחה הצעיר חרוש קמטים, קמטי צער על מצב הביש שנקלעה לו מיום
הולדתה ועד סוף חייה.
רגשותיי הכמוסים ביותר עלו וגאו מתוככי נפשי, התרוצצו להם באין
מוצא, עד שלבסוף מצאו מפלט בצלילי החליל הנישאים בחלל.
תחושת הזמן אבדה ואיננה...
מקטנות נמשכתי אחר יפי הטבע, מעשה ידי אבא. אבא שבשמיים.
אדירות ההרים, הנהרות הגועשים, אדוות הגלים ביום קיץ, שיירת
נמלים חרוצות שבות לעת ערב לקנן, ציפורים נודדות...
לו יכולתי לנדוד עמן...
נפשי משתוקקת למראות חדשים, תגליות חדשות, אנשים חדשים.
מנגינות חדשות...
התחדשות.
לא עוד נבירה בעבר...
נפשי צמאה למרחבים. לקום בכל בוקר לנוף חדש, לחיים חדשים,
לזכור את העבר, אך גם לחיות את ההווה ולחשוב על העתיד...
עבורי, כל רגע ורגע חדש. גם אני מתחדשת בכל רגע. גם נביעה
חברתי. גם המים אשר במעיין נובעים ומתחדשים בכל רגע נתון. כולם
מתחדשים... חוץ... חוץ מאימא.
אימא המתעקשת לחיות את אותו יום נורא לפני שמונה עשרה שנה.
היום בו מצא אחי את מותו. מיום זה ואילך, עצר הזמן מלכת
בעבורה. חווה היא בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, בכל דקה ובכל
רגע את צלצול הטלפון הנורא שבו התקבלה הבשורה המרה.
שפופרת הטלפון נשמטה מידיה, ומעברו השני של הקו נשמעו קולות
בכי...
אמבולנס יילל ברחובות ירושלים ואמי הובהלה לבית החולים לקראת
הלידה הממשמשת ובאה. רוח פרצים יללה אף היא, וגשם זלעפות ניתז
לכל עבר. נדמה היה שגם השמיים בוכים על אחי. גם השמיים מתאבלים
על מותו של הבן האהוב, שי. הוא אכן היה מתנה... אך מתנה לזמן
מוגבל.
אבשלום, אחי הגדול, דחף אותי למצות את כישוריי המוזיקליים
הנחבאים אל הכלים. לא העליתי בדעתי שאני, אלומה, ה'לא יוצלחת',
אכן מסוגלת להפיק צלילים שייצרו מנגינה.
בשל כישלוני בייעוד של חיי - חיבור המשפחה - חשתי כישלון מוחלט
בכל מעשה ידיי. בשיעורי אמנות הצהרתי שהנני התגלמות הביטוי
"שתי ידיים שמאליות" ואף קיבלתי פטור! בשיעורי הספורט, הגעתי
תמיד אחרונה בריצה, אפילו את רינה השמנה לא הצלחתי לעקוף...
המורה למוזיקה לא רוותה נחת מקולי, ולכן ביקשה ממני לאחר
השיעור הראשון להפסיק לשיר, אלא אך לנענע בשפתיי. אפילו חתמנו
על הסכם חשאיות - שהדבר יישאר בינינו. עד היום לא סיפרתי על כך
לנביעה, למרות היותה חברתי הקרובה ביותר! כל כך התביישתי...
וכך, עברו השנים. בגיל שש עשרה, אבשלום לקח אותי לטיול נודד
במדבר יהודה בעקבות אחינו, שי. בטיול הלכנו בעקבות טיולו
האחרון, ואף עצרנו יום שלם ליד המפל שממנו נשמטו רגליו ובו
קיפח את חייו. בטיול התוודעתי יותר מבכל פעם אחרת בחיי לאחי
הבכור. אבשלום סיפר לי כמה אהב לנגן בחליל, ובכל יום היה יוצא
להרים ומנגן לאלוקיו שיר תודה. איש לא ידע לאן נעלם. אך ידעו
שמנגן הוא. לעתים אף שמעו את הדי חלילו נישאים ברוח הקלה שנשבה
תדיר בחצר ביתנו. אהב הוא להיות לבדו בין השדות המוריקים
בשלוחות הרי ירושלים, ובגאיותיה. ובעצם... לא לבדו. אלוקים היה
עמו. ובל נשכח... החליל.
עוד סיפר לי אבשלום, כי ציפה מאוד להולדת אחותו הקטנה. ציפה
הוא לאחות שיוכל ללמדה כדורגל... ולטייל עמה בהרים ולהראות לה
את יפי הבריאה. לנגן לה שיר ערש בחלילו. כמה ציפה להולדתה...
לי!
מאותו יום ואילך, בתהליך ארוך, שבו הזלתי לא פעם דמעה ואפילו
שתיים, לקחתי את חלילו של שי בידיים רועדות, ונשפתי לתוכו את
חלומותיי הכמוסים ביותר. בתחילה, חלילו שחרר מספר צלילים
בודדים, מיוסרים... אך אט-אט התחברו הצלילים למנגינה הרמונית
מאין כמוה...
ההרמוניה שאמי כה ציפתה וכמהה לה, התקבלה.
אך למרבה הצער, הרמוניית הצלילים אינה פועלת בקסמה גם על בני
משפחתי.
פקחתי את עיניי.
היכן נביעה...? תהיתי לעצמי.
מצאתי מכתב, רשום בכתב ידה בפתח הנקבה שבה נבע המעיין...
"אלומה,
בטוחני שעיני השקד הכחולות שלך מביטות במכתבי בתמיהה.
גווך הכפוף מתיישר עם קריאת שורות אלו, ושערך מתנפנף ברוח
הירושלמית הקרירה.
בנגינתך מצאת מקום מפלט מהקונפליקט הגדול בחייך...
המשפחה, שתלתה ותולה בך ציפיות לאיחודה, עדיין מפורקת.
אין זה מתפקידך לשאת על צווארך את העבר... אינך היחידה לשאת
בעול...
אין זה מתפקידה של בחורה בת 18...
זכיתי בראשונה בחיי לשמוע צלילים יוצאים מהחליל, שתחוב דרך קבע
עמוק בתיקך...
העוצמה שזרמה מתוכך פרצה וגעשה, וחשתי צורך עז להשאירך לבדך
להתעמת עם מחשבותייך לראשונה בחייך בצורה האמיתית ביותר.
הרשי לנטיותייך להתבטא, הרשי לעצמך להיות מי שאת. לעולם אל
תפסיקי לנגן את מנגינת חייך... ואל תשכחי - את המנצחת, ואת גם
המנגנת.
את בלבד קובעת את הכללים.
אוהבת אותך המון,
נביעה."
בשערם של הוריי קפצה לה הזקנה, ומחרשת הזמן נתנה אותותיה
בפניהם.
אבשלום נשוי, ויש לו ילד קטן. שי שמו.
ואילו אני - נדודיי, בין רצונם שלהם לבין רצוני שלי, הם המסע
של חיי.
נדודיי בין מהות שמי אלומה לבין מהותי הפנימית, הצביון שקבעתי
לחיי...
הם המסע שלי. המסע של חיי. | 