אני רוצה לספר לכם על משהו ששכחתי. על משהו קסום, משהו נפלא.
אני רוצה לספר לכם על קוסם, קוסם גבוה ורזה כמו עץ, שיש לו
מצנפת וגלימה כחולה וארוכה. קוסם שהולך בין כפרים ועיירות,
מספר סיפורים ועושה קסמים.
לקוסם הזה יש עיניים טובות וזקן ארוך ולבן. צחוקו עמוק, חם,
שמח וארוך כמו הזקן שלו. צחוק שבא מהלב.
פגשתי אותו ביער. אני זוכר איך הוא בא אלי ואמר: "אורן, למה
אתה בוכה?" ואני הרמתי אליו עיניים אדומות ונפוחות ואמרתי
שהלכתי לאיבוד, שאמא כעסה עלי בגלל שהרסתי את הנעליים החדשות,
ושהיה לי שוקולד והוא נפל על הרצפה.
ואז הקוסם צחק צחוק שדגדג אותי בבטן. הוא הוציא מהאוזן שלי
סוכריה וליטף לי את השיער. אז הוא סיפר לי סיפור שהתחיל ב'היו
היה' וגם את הסוף שכחתי. אחר כך צחקתי, והוא שמח והלך לו.
מצאתי את הדרך הביתה לבד, כי איכשהו פתאום ידעתי אותה. אמא
ואבא כעסו עלי, אבל לא היה לי אכפת בגלל שזכרתי את הקוסם.
אבל אז הזמן עבר, ולמרות שניסיתי מאוד לא לשכוח - שכחתי. כמעט
שכחתי אפילו שהייתי פעם ילד קטן, ומה שזכרתי נראה לי פתאום
טפשי. זה קצת עצוב, שדברים שהיו נורא יקרים פעם נראים טיפשיים.

אבל איך יכולתי לשכוח את הקוסם? האם הוא לא מרגיש ממש בודד
כשאחד אחד, כולנו, אנשים שהוא עזר להם, שוכחים אותו ונותנים לו
להעלם מהזיכרון שלהם?  
אבל הוא פשוט קוסם כזה שלא אכפת לו אם שוכחים אותו. הוא נותן
לך, הוא מאושר וזה מספיק לו. הוא יודע שלזכור אותו יהיה קשה
מדי אז הוא מעדיף לתת לך לשכוח. לא אכפת לו.
וכך הוא ממשיך לנדוד ביערות, לספר סיפורים ולצחוק את הצחוק
העמוק והארוך שלו.