חלק א':

יות' הציצה החוצה מחלון המטבח, מתעלמת מן הגזעים המפויחים
והעירומים שהקיפו את ביתה. רוב האנשים סירבו לגור במקום מוקף
עצים שהיו הגורם למלחמה, אך היא העדיפה פשוט להתעלם מהם, וכך
הצליחה לקנות בית במצב טוב יחסית במחיר נמוך מאוד.
לה הם הזכירו בתי קברות, אבל הילד הזה בילה שם את שעות הפנאי
שלו.
היא יכלה לראות את דמותו מתרחקת ונעלמת אל תוך "היער", כפי
שכינה את אוסף הגזעים. היה לו יופי מיוחד: שיער בלונדי מתולתל
ופנים קטנות וחוורות. עיניים בצבע שקד, ופה שהתעקש לחייך כל
הזמן. היא גילתה, מאוחר מדי, כי עיניו היו דבר שולי מאוד. נדמה
היה כאילו עבר זמן רב מאוד מאז.

הממשלה החליטה על פרויקט "הומני" לפיצוי על האבדות הכבדות
במלחמה (בעזרתו כמובן היא גם הצליחה לחסוך בכספים והקטינה את
הפיצוץ בבתי היתומים). היא קיבלה את הילד הזה, שאיבד את אמו.
היא לא רצתה אותו, אבל הוא היה אחד מאותם דברים קטנים שאתה לא
רוצה לעשות בחיים שלך ובסופו של דבר אתה עושה אותם, וכך היא גם
התייחסה אליו .
היא הייתה עצבנית במשך כל השבוע מן הרגע בו ראתה את הפקודה
הממשלתית, והיום בו פגשה אותו לראשונה, כשלקחה אותו מבית
היתומים היה בהחלט יום בו הייתה מעדיפה להישאר בבית. ירד גשם
כבד, ובמהרה בגדיה נספגו במי הגשם ובבוץ מן הדרך החולית בה
צעדה. הסיגריה שלה נכבתה שוב ושוב בגלל הרטיבות.  
הרחובות היו מלאים בשרידי בניינים ומכוניות, בכתמי דם קרושים,
ובגופות. היא ניסתה לא להביט באנשי ה-AMK, או כפי שנודעו
בכינויים שוטרי המות. הם הטעינו את הגופות על משאיות כמו שקים,
ולקחו אותם לאיזור פרברי העיר שם התבצעו שריפות המוניות. ידוע
היה כי הפצועים מקבלים יחס זהה, אך הממשלה העלימה עין.
היא שמעה על ארגונים מחתרתיים רבים שקמו כנגד שוטרי המות, אך
הם היו מפולגים ולא הגיעו להישגים. אנשי העם הפגועים פשוט היו
צריכים להוציא את זעמם על משהו: שוטרי המות, הממשל או אפילו
אחד על השני. אבל זה היה טיפשי להוציא אנרגיה בתלונות כנגד
ארגון חזק כל כך כמו ה-AMK. אפילו לאנשי הממשל לא נותר כוח
נגדם. הם היו נואשים ומפוחדים כמו שאר פשוטי העם, וחסרי כוח
באופן מעורר רחמים.
יות' ניסתה שלא לפתח דעה בעיניין. זה לא היה העסק שלה, אף אל
פי שהבינה את הסיבות מאחורי פעולתם של שוטרי המות. אחרי הכל,
בתי החולים היו יותר ממלאים.
בית היתומים אליו פנתה התחיל כמקום בו התרכזו אנשי הדת הנותרים
במטרה להקים מרכז דתי שיחזק את רוחם של האנשים הנותרים שנותרו.
אבל נראה כאילו אנשים ששרדו את הבלתי אפשרי לא יכולים להאמין
עוד בכלום מלבד בעצמם, ואנשי הדת נותרו חסרי תעסוקה במשך זמן
רב. בשלב מסוים הם החלו לאסוף אליהם ילדים יתומים שנותרו חסרי
כל, עד שהמקום נהפך לבית יתומים, ורק מעטים ראו בו מרכז דתי.
יות' יכלה כבר לשמוע את צוחות הילדים בוקעות מבפנים. היא זרקה
את הסיגריה על האדמה הבוצית בקללה ודרכה עליה ברגלה. היא שנאה
כנסיות, שנאה ילדים ואנשים שניסו להתנהג כאילו באמת אכפת להם.
יות' נשמה נשימה עמוקה שהסתיימה בפרץ שיעולים צרודים ואז נאנחה
ונכנסה לבניין.  
החום והרעש הכו בה. היא מעדה, לא יודעת לאן לפנות. הילדים היו
בכל מקום, ונזירות מיהרו מילד אחד למשנהו, או צעדו במהירות
במעלה או במורד המדרגות. היא הרגישה כטובעת בים. לפתע היא חשה
יד חזקה נחה על כתפה, והיא הסתובבה בבהלה לפגוש בפרצופה
הממושקף והרציני של הנזירה. " ברוכה הבאה למשכנו של האל, ולבית
היתומים הזה." ברכה אותה הנזירה "מה מעשיך פה?"
יות' הושיטה לה את המכתב בשתיקה. אנשי דת תמיד הפחידו אותה.
לא. היא עברה כל כך הרבה עד שלא יכלה לכנות הרגשה זו פחד יותר.
סלידה, אולי. "אני שמחה שבאת," אמרה הנזירה בחיוך "בואי אחרי
בבקשה". היא עקבה אחרי האישה הקטנה במעלה המדרגות, אל הקומה
השנייה. גם שם שרצו אינספור ילדים, אך במורד המסדרון אליהם פנו
שרר שקט יחסי. הצפיפות גרמה לחום נוראי, והיא החלה להזיע. זה
היה בלתי הגיוני לדחוס כל כך הרבה אנשים בבנין אחד, והיא אפילו
לא רצתה לנחש כמה ילדים באמת מתגוררים במקום הזה. לא שהיה אכפת
לה, כמובן. היא פשוט חשה עצבנית אפילו יותר בגלל המעבר מן הקור
לחום.
הדלת אליהם הגיעו היתה עשויה מעץ כבד. "הכנס" נשמע קול עמום
מבפנים, לפני שיות' או הנזירה הספיקו לדפוק עליה. הנזירה פתחה
את הדלת וסימנה ליות' להיכנס. היא חייכה אל יות' חיך מעודד,
ולאחר מכן עזבה, מותירה אותה לבדה.
יות' סגרה אחריה את הדלת.
החדר אליו נכנסה הסריח מזיעה ומיין ורדים, וקולות הילדים נשמעו
מכל כיוון. החדר היה מרוהט בפשוטות: שולחן קטן וישן שמאוחריו
ישב איש ישן עוד יותר. שני כסאות ניצבו לפני השולחן, ואלו היו
הרהיטים הנוספים היחידים בחדר.
"ברוכה הבאה", בירך אותה האיש. "אני שמח שבאת. בית האל תמיד
שמח לקבל-"
"נמאס לי מהברכות המטופשות." קטעה אותו יות' שחשה שהיא עומדת
על סף התמוטטות עצבים "בוא פשוט נגמור עם זה, בסדר?" האיש הקטן
נאנח. "בסדר גמור. הנה הוא, יושב מתחת לשולחן, ומחכה לך. צא
החוצא, טרי". יות' הביטה בילד יוצא בזהירות מתחת לשולחן. הוא
היה קטן כל כך. "בן כמה אתה?" היא שאלה אותו בקול רך מדי. הילד
בהה בה לכמה רגעים ואמר "בן עשר". מבטו הפחיד אותה, היא חשה
כאילו הוא מתבונן עמוק בתוכה ולא רק בפניה. ונורא מכל, הוא היה
דומה לו מאוד.
"קצת מפחיד, אבל אני לא בררנית" אמרה יות' בנוקשות "קדימה,
אנחנו הולכים." היא פנתה אל הדלת. "חכי רגע," עצר אותה האיש
הקטן "אינך רוצה לשמוע פרטים בקשר אליו? מי הוא? איך הוא הגיע
לכאן?". "למען האמת, לא מעניין אותי. אני עושה מה שאני צריכה
לעשות, לא מעבר, לא אכפת לי מהעכברוש הקטן". "בלמי את פיך!
הילד לא חירש" התפרץ הזקן, ואז מיהר להנמיך את קולו "אני חושש
שלא תתאימי לו. הילד מיוחד ורגיש מאוד, ואין לך את הכלים
הנחוצים לגידולו. את משוחררת."          
"אני משוחררת?" חזרה אחריו יות' בשקט "לא זכור לי שיש לך זכות
להתנגד להחלטות הממשלה ואני לא קונה את הקטע של הרגיש והמיוחד.
גם אני לא מאושרת מהצו הממשלתי הזה, אבל אלו הם החיים. קיבלתי
פקודה לקחת את ילד מספר 3-225462 ואני מתכונת לקחת אותו".
"בבקשה, אני מתחנן בפניך. את לא מתאימה לילד. אני רואה שאת
פגועה וזה גורם לך להיות קשה כנגד העולם, אבל עליך להאמין לי
ולהשאיר אותו כאן." יות' פתחה את הדלת וטרקה אותה בכעס. הילד
נגרר אחריה, מביט סביבו במבט הבוהה שלו. היא יצאה מן הכנסייה
במהירות, מתעלמת מן הנזירה הממושקפת שניסתה לדבר איתה.
"אין לך את הכלים המתאימים..." סיננה לעצמה לאחר שהתרחקו מעט
מן הבניין הגדול. "אני רואה שאת פגועה... שונאת אנשים שנותנים
את כל אמונם באלוהים. אלוהים לא קיים". "אלוהים סתם טיפש" אמר
טרי ויות' נבהלה לרגע מהקול הפתאומי. היה לו קול דבש של ילדים
קטנים. היא ניסתה לחייך אליו אבל ויתרה על הרעיון. לפתע עלה
בדעתה שהיא נלחמה על מנת לקבל את הילד, אין סיכוי ש... לא,
הברנש הזקן לא עד כדי כך חכם.
"מתי אנחנו מגיעים?" שאל הילד "מסריח כאן מדם ומגופות". יות'
נאנחה. ילד מעצבן. היא הריחה את הגופות והתעלמה מהם. למה הוא
לא יכול? "למה את לא עונה לי?" שאל טרי "אנחנו צריכים להכיר
אחד את השני יותר טוב אם נחיה ביחד מעכשיו." היד הקטנה שאחזה
בידה הלחיצה אותה. "אתה מוכן לעזוב לי את היד?" שאלה יות'. היא
לא רצתה אותו מלכתחילה. היא שנאה ילדים.
ידו של טרי התהדקה סביב ידה. "את מפחדת. למה? זה בגלל שאת לבד?
גם אני הייתי תמיד לבד, אז אני יודעת איך זה מרגיש. אמא שלי
עבדה קשה מאוד ולפעמים לא הייתי רואה אותה כמה ימים. וכל הזמן
הזה הייתי לבד בבית. הילדים של השכנה למטה היו מגניבים לי קצת
אוכל, אבל השכנה תמיד הצליפה בהם כשגילתה זאת בגלל שחשבה שזה
בזבוז אוכל טוב שיכול להגיע לילדים שלה. גם היא הייתה ענייה
ממש, אבל אמא תמיד הייתה נחמדה והיתה נותנת להם סוכריות
כשחזרה.
"זה עצוב להיות לבד, אז הייתי מדפדף בספרים. קראתי את כולם כמה
פעמים אחרי שלמדתי לקרוא. זה היה כיף באופן מסוים, אבל אני
בטוח שמהיום יהיה הרבה יותר כיף! אני מאמין ששנינו נרגיש טוב
יותר אם נהיה ביחד."  
"אל תהיה טיפש," אמרה יות' "לקחתי אותך רק בגלל שלא הייתה לי
ברירה אחרת. בית היתומים ימסרו דיווח מלא לממשלה איזה ילדים
נותרו מאחור וכולנו יודעים מי באמת עומד מאחורי הרעיון של
הפרויקט הזה. אני לא צריכה צרות, ובמיוחד לא עם הMAK. אף פעם
לא רציתי אפילו להכיר אותך, אז אתה יכול להפסיק להאמין שיהיה
לנו כיף ביחד, בסדר? עכשיו אחרי שאתה יודע, תעזוב לי את היד
בבקשה.". "אני מפחד ללכת לאיבוד. חוץ מזה אני מאמין שזה נכון,
אז בשבילי זה יתגשם. את נחמדה. ובגלל זה הולך להיות לנו כל כך
כיף ביחד. אני ילד טוב, אז אל תדאגי.""מה אתה מאמין שנכון?"
היא שאלה, הולכת לאיבוד. "אני מאמין בהמון דברים. ודברים
שמאמינים בהם באמת, תמיד מתגשמים.".
יות' נאנחה "בסדר. אתה ילד מוזר שלא מוכן לעזוב לי את היד
ומדבר יותר מדי. רשימת הדברים הרעים שקרו היום רק הולכת
וגדלה". "וכמה דברים טובים יש ברשימה?" שאל טרי בעניין.
"אפס. אבל כל הכבוד לך, בזכותך רשימת הדברים הרעים גדלה פי
ארבע, והיום רק מתחיל". היא משכה ממנו את ידה בכוח וצעדה
במהירות קדימה. "אני צריכה משקה". הילד לא היה לידה. היא פנתה
לאחור במעט בהלה, והוא עמד שם, בדיוק במקום בו עזבה אותו.
"טרי, בוא כבר. כמעט הגענו". ואז הוא אמר "אני לא יכול, אני
עיוור" בפשטות כזו, עד שיות' רצתה לנופף את רשימת הדברים הרעים
מול עיניו ולהראות לו עד כמה המשפט הקטן הזה יכול לסבך
עניינים.

למרות שהיה לה קשה להאמין בכך, הזמן עבר והימים התחלפו. ברגעים
שבהם לא הייתה שטופה באלכוהול רגשותיה הציפו אותה שוב. הכאב
היה שם כל הזמן, אבל לפעמים היא הופתעה למצוא בנוסף לכך גם
רחמים לילד הקטן. אבל אז היא הייתה הולכת לישון, ושוכחת שוב
מהכל.
"אני רעב". אמר טרי. הוא בילה כל היום בבית לצידה, אבל לא היה
לה מושג מה הוא עשה עם עצמו כל אותן שעות. פעמים רבות הוא ניסה
לדבר איתה, אבל יות' מעולם לא פיתחה איתו שיחה. "לך תיקח
משהו". היא ענתה מבלי לפתוח את עיניה. "בואי תאכלי איתי. זה לא
בריא לישון כל היום". כאשר לא ענתה לו, הוא פנה באנחה אל
המטבח. כעבור רגע הוא חזר שוב. "החלטתי לא לאכול עכשיו כדי
שנאכל אחרי זה ביחד. אמא אמרה שלאכול ביחד זה חשוב. בינתיים
אני יוצא החוצא לשחק ביער". "כבר אמרתי לך שזה רק אוסף גזעים"
אמרה יות', אך קול הדלת הנטרקת הבהירה לה שהילד הטיפש באמת
הלך.
אם הוא יפול זו תהיה רק אשמתו. אולי הוא לא יחזור, והיא תצליח
להיפטר ממנו. היא עצמה את עיניה וחיכתה לחשכה שתעטוף אותה. זו
הייתה טעות מההתחלה. היא לא רצתה את הילד הזה, היא שנאה אותו.
היא לא רצתה להרגיש כפי שהרגישה עכשיו שוב לעולם.
ה"יער" כפי שכינה אותו טרי היה מקום מסוכן גם לאנשים שיכלו
לראות. הוא היה מלא בפסולת, שברי מכוניות, קרשים ורהיטים
קרועים וישנים. מחצית מהבית הזה היה פזור ב"יער": חלקה הדרומי
של הקומה התחתונה היה השריד האחרון מהבית הגדול, החלק היחיד
שלא נהרס בהפצצות. היא ישנה על הספה, וטרי ישן בצידו השני של
החדר, על מזרן שמצאה באחד מן הבתים הנטושים. ביניהם עמד שולחן
גדול עם רגל חסרה.
הוא תמיד ניסה לקרב את המזרן שלו אליה, והיא תמיד צעקה עליו.
הוא המשיך לדאוג לה ולבריאות שלה, והיא התעלמה ממנו לחלוטין.
הוא קרא לגזעים שרופים יער.
והיא צעדה לה עכשיו באיטיות ברחבי אותו "יער" כשהיא מצפה למצוא
אותו מדמם למות.  
ואז היא ראתה אותו. הוא ישב בין ארבעה עצים, והביט אל השמיים
למרות שלא יכול היה לראות אותם. רוח ערב קלה החלה לנשוב, מביאה
עמה ריחות של דם ושריפה, והוא היה בסדר. הוא היה חזק.
היא שנאה אנשים כמוהו. אנשים שהמשיכו ללכת קדימה, אנשים שלא
הניחו לעצמם לרצות למות, אנשים שהמשיכו לדבר על אמא שלהם שכבר
מתה.
הם גרמו לה להרגיש עד כמה היא חלשה.
עיניו הריקות של טרי הופנו לעברה. "יות'." הוא אמר. היא כחכחה
בגרונה. "חם בפנים".
"אל תדאגי." הוא אמר וחייך, "אני מאמין שלא יקרה לי כלום ביער
הזה, כי הוא חלק מהבית שלי. אפילו מצאתי מקל שיעזור לי ללכת
כדי שלא תצטרכי לדאוג לי יותר. בסדר?".
הם לא דיברו לאחר מכן, למרות שטרי כרגיל ניסה לפתח שיחה. אבל
יות' ידעה מה הרגישה כאשר מצאה אותו בריא ושלם. משהו שלא חשבה
שתרגיש שוב לעולם.
שמחה.

יות' התנערה משרעפיה וסגרה את התריסים, מחזירה את החושך לחדר,
ומעלימה את טרי משדה ראייתה. הלוואי שהייתי יכולה להעלימו
לתמיד היא חשבה בכעס ונטלה את בקבוק הבירה החצי ריק מאדן החלון
והשתרעה על הספה, גומעת את הבקבוק בשקיקה. כעת היא כבר היתה
משוכנעת שאלכוהול זו ההמצאה הגאונית ביותר שהמציא האדם. זה היה
יעיל בעת שמחה, אך היה יעיל אף יותר במשברים. זה עזר לה להיות
רגועה ומרוחקת מרגשותיה, והיא כמעט ולא הרגישה דאגה לטרי
שהסתובב לו ב"יער". אם הוא יצרח היא תרוץ אליו. ובעצם, למה
שתעשה זאת? חשבה (כשמחשבותיה כבר היו בטוחות מאחורי מסך
האלכוהול) היא לא רצתה אותו, ואם באמת תקרה תאונה ב"יער" לא
יהיה לכך קשר אליה. שוטרי המות מתיחסים לאנשים כמו לחרא. למה
שהיא תנהג אחרת?
היא כבר גמרה כמה בקבוקים כשהדלת נפתחה בתנופה, מביאה עימה פרץ
אור מסנוור. "חזרתי". הודיע טרי בצוחה. "מי כבר יבוא לכאן חוץ
ממך? כל העולם המחורבן מת. אף אחד אפילו לא יודע אם ניצחנו
במלחמה או לא" שיהקה יות' ולקחה עוד לגימה. "את שיכורה" אמר
טרי "זה לא בריא לשתות. אמא אמרה לי פעם ש-". "תקלוט כבר שאמא
שלך מתה ולא  תחזור. לא אכפת לי מה היא אמרה" היא צחקה "הכומר
האידיוט הזה באמת סידר אותי. גרם לי לקחת ילד שאף אחד אחר לא
רצה. הוא ישלם על זה" הבקבוק נפל על הריצפה. לאחר קול הפגיעה
העמום טרי דבר שוב.
"גם אני לא אוהב אותו. בגלל זה אני שמח שלקחת אותי משם.
הנזירות נחמדות, אבל גם הן טיפשות. הם לא מבינים מה זו אמונה
אמיתית, ומפקידים את כל הכוח שלהם בידי דמות גדולה וחזקה מהם".
יות' ניסתה לעקוב אחריו "למה אתה מתכון?" שאלה. טרי כחכח
בגרונו "המון אנשים מאמינים באלוהים אז הוא בטח חזק ממש, אבל
אלוהים לא עושה כלום. בעצם, כל התפקיד שלו זה להשגיח על בני
אדם שמתיחסים אליו רק כשהם מרגישים רע. והוא משגיח גם על אלה
שלא מאמינים בו ככה שזה מחליש אותו. אני די מרחם עליו, אבל על
הכמרים אני מרחם יותר. הם לא מאמינים שהם יכולים להאמין חזק
מספיק אז הם מעדיפים לתת את הכוח שלהם למישהו חזק יותר ולהסיר
מעצמם את האחריות לגורל שלהם".
יות' תהתה אם היתה מצליחה להבין משהו גם אם לא היתה שיכורה
"אין דבר כזה אלוהים." אמרה לבסוף.  טרי חייך "את צודקת.
בשבילך אין, כי את לא מאמינה בו. וגם בשבילי אין. במה את
מאמינה?".
"אני מאמינה שאלכוהול זה אחד מהדברים השימושיים שהמציא האדם."
היא פיהקה והתכרבלה במטרה ללכת לישון.
"אלכוהול זה כמו אלוהים." אמר טרי.
או,או. חשבה יות'. הוא שוב מתחיל עם השטויות שלו. איך אלוהים
יכול להיות כמו אלכוהול? אם אלכוהול באמת עוזר לך לשכוח דברים,
ואלוהים רק מסתכל מלמעלה, ואפילו בשביל אלה שמאמינים בו הוא לא
עושה כלום.
"אנשים נותנים בו את האמונה שלהם כי אין להם מספיק אומץ לקחת
שליטה על הגורל שלהם, אני באמת מאמין בזה.".
יות' הפסיקה להקשיב. החושך המבורך החל לעטוף אותה והיא לא יכלה
עוד לשמוע את מילמלויו של הילד. ילד מעצבן.
רגע לפני השינה, מחשבות שהסתירה מעצמה צפו ועלו. היא רצתה
להיעלם מהעולם. היא רצתה לגור כאן לבד ובמשך שבוע לא לעשות דבר
חוץ מלשתות ולעשן, והיא הניחה שאחרי השבוע הזה הייתה מתאבדת
ביצירתיות. היא הייתה משקיעה בהתאבדות שלה, לא כמו אנשים אחרים
שהורגים את עצמם באופן כל כך לא מעניין. "אני אוהב אותך" היא
שמעה קול במעומם, אבל זה רק גרם לרצות לברוח עמוק יותר אל תוך
החלום שלה.
היא פשוט הייתה עייפה מדי.
היא לא ידעה שזה קשה כל כך.
יות' הסתובבה בשביל להביט בשון.
היא אהבה אותו כל כך עד שזה ממש כאב.
כשהסיטה קוצות שיער בלונדיני מעניו,
היא ביקשה, ולא בפעם הראשונה,
שהשינה שלו היתה קלה יותר.
לא משנה. היא היתה זאת שצריכה להניק בכל מקרה.
יות' פתחה את עיניה בחולשה, חוששת מהכאב שיבוא והוא בא.
הדפיקות בראשה בירכו אותה כמו תמיד. היא הביטה אל החושך שבחוץ.
טרי בטח פתח את התריסים, אבל לא הייתה לה בעיה עם החושך, היא
רצתה להרחיק רק את האור. ואז היא הבחינה בו.
טרי ישן בחיקה.
דקירת כאב אכזרית פילחה את ליבה, והיא דחפה אותו ממנה על
הריצפה, נעמדת על רגליה. טרי התעורר בבהלה, והעביר את מבטו
הבוהה מסביב לחדר "יות', מה קרה? את בסדר?". "פרחח שכמוך הספה
זה המקום שלי. למה אתה מתעקש להכאיב לי? אני שונאת אותך! אני
שונאת אותך!" היא הבינה שהיא צורחת והתישבה בחזרה על הספה. "לך
מכאן". היא פקדה עליו, ולאחר מכן מסתמכת על כך שלא יראה אותה
בגלל עיניו קברה את ראשה בכרית ופרצה בבכי חרישי.
ארוחת הערב עברה בשתיקה. טרי כרסם בארוחותו, אך היא תחבה כפות
גדושות מרק דלוח לפיה. היא נשמה לרוחה כאשר צלחתה התרוקנה. "זה
לא טעים" העיר טרי בשקט. "זה מה שיש ואת מוכרח לאכול משהו.
תתעלם מהטעם ופשוט תאכל".
כעבור רגע הוא אמר "בבקשה תסלחי לי יות'. אני יודע שאת משתדלת
בשבילי ודואגת לי. ואני באמת שמח. אז בבקשה אל תכעסי עלי, לא
חשבתי שזה יכאיב לך ויפגע בך כל כך". היא נאנחה. למה הוא היה
מוכרח לחזור ולדבר על מה שקרה? היא העדיפה פשוט להתעלם מזה.
"לא עשית שום דבר לא בסדר. פשוט הופתעתי, זה הכל. אל תעשה את
זה שוב". היא שלחה אליו חיוך נחמד ומזויף שהוא במילא לא היה
יכול לראות. זהו. הוא אמר את מה שהוא היה צריך להגיד והיא אמרה
את מה שהיא היתה צריכה להגיד. היא ביצעה את תפקיד ה"אמא" מצוין
בהתחשב בכך שהיא לא רצתה אותו כאן מלכתחילה.
"תפסיקי לשקר". קרא טרי והכה עם אגרופיו על השולחן. "אם היית
רק מופתעת למה בכית? ולמה את לא רוצה שאעשה זאת שוב? אני אוהב
אותך אז אני מבין אותך, אני מאמין בשבילך: בסוף הכל יהיה
בסדר". "אתה..." היא החלה להגיד ואז שינתה את דעתה "בגלל זה
אני שונאת אנשים כמוך. 'בסוף הכל יהיה בסדר'. 'דברים טובים
קורים לאנשים טובים'. 'את תיהי מאושרת שוב'. והאם אלו לא
שקרים? הכל ישאר כמו שהוא, אם לא יהפוך להיות יותר גרוע. האם
לחיות באמונה הזאת היא לא כמו לחיות חיים של שקר? אתם חיים לכם
עם החיוכים המזויפים שלכם ואין לכם אומץ באמת להסתכל סביבכם
ולהבין את המציאות".
"אז מה אני אמור לעשות?" צעק טרי. "כשקורים דברים רעים את
מתפרקת. אבל לך זה בסדר, הרי החיים שלך לא היו לשוא, היית
מאושרת."
כעבור רגע הוא אמר בשקט "כל מה שסיפרתי לך היה שקר. כולם ברחוב
שנאו אותי וצחקו עלי בגלל שהייתי בן של זונה. אמא שלי קיותה
להשתמש בי על מנת להשיג כסף מאבי, אבל זה לא עבד. היא בקושי
הייתה בבית ובזמן שהיתה התעלמה ממני. היא נהרגה מול העיניים
שלי וזה היה הדבר האחרון שראיתי. אז איך אני יכול להמשיך לחיות
במחשבה ששום דבר לא ישתנה?  אני מוכרח לגרום לעצמי להאמין
שיהיה טוב יותר, למרות שהייתי רוצה להפסיק. כי גם כאן, אפילו
איתך, כל כך כואב לי."  
יות' לא יכלה לסבול אותו. ככל שאהבה אותו יותר כך שנאה אותו
יותר. אך כאשר הבחינה בדמעות בענייו, היא לא רצתה להיות יותר.
ולפני שהבינה מה היא עושה, ולמרות שכל חלקיק בגופה אמר לה שזה
לא נכון, ואולי בגלל שכל חלקיק בגופה רצה לומר לה שזה כן נכון,
היא מצאה את עצמה לידו. יות' הקיפה את גופו הקטן בזרעותיה,
ולפני שהכינה את עצמה לכך הוא הסתובב וקבר את פניו הדומעות
בחזה. ושוב פרץ בה אותו כאב מר, מוכר, על דברים יקרים שאבדו
ולעולם לא ישובו.  


חלק ב':

הגופה הייתה בדיוק מול העיניים שלה, אבל  יות' לא הצליחה לעשות
דבר מלבד להביט בשלולית הדם ממלאת אט אט את כל עולמה. זה עניין
אותה באופן מסוים: איך יוצא כל כך הרבה דם מגוף קטן כל כך? אבל
חוץ מהשאלה המטרידה הזו, היא קיבלה את המצב כמובן מאליו. זה
היה הגיוני מצידו למות, אירוניה מושלמת בדיוק כמו שהחיים
אוהבים. הוא היה מוכרח למות.
אחרי הכול, הוא האמין שכך יהיה.

יות' בלעה אות טרי במבטה, רעבה לאהבה שלו, לתת לו אהבה. אבל
היא לא יכלה. היא התאהבה בו באופן מוחלט, וזה כבר נהיה מסוכן
מדי. היא ידעה שבסופו של דבר זה יכאב. אז היא צפתה בו, וחשבה
עליו, והעניקה לחפציו אהבה שלא יכלה להעניק לו. וזה היה אושר
בשבילה. לפני המלחמה האושר לא היה מוזר כל כך.
שניהם בילו את מרבית זמנם ב"יער", טרי מתעסק בדברים המוזרים
שלו, והיא מסתכלת עליו. טרי  יכול היה לאהוב את המקום בגלל שלא
יכול היה לראות אותו, אבל היא, אפילו עכשיו, חשה פגיעה יותר
בתוך ה"יער", כאילו היא מוקפת בגויות. היא למדה לא לשנוא את
ה"יער", אבל לא הייתה מסוגלת לגרום לעצמה לאהוב אותו. באופן
מסוים היא חשה הזדהות מוזרה עם ה"יער" או שאולי פשוט התחילה
לראות את המקום יותר דרך "עיניו" של טרי.
באותו היום, טרי חפר בור באדמה בעזרת מקל. היא תהתה לעיתים
קרובות, וגם עכשיו, מה קרה לו לפני שפגש בה. אבל היא לא רצתה
לגרום לו עוד כאב, ולכן לא שאלה. וכמובן שהיא פעלה גם
מאנוכיות: היא פחדה להרוס את האושר המוזר שלה.  
טרי הפסיק את עבודת החפירה שלו. "על מה את חושבת יות'?". היא
חייכה אליו, למרות שלא יכול לראות את האהבה שבחיוכה "על כלום.
ואתה?". כשטרי רצה לומר משהו שהאמין שהיה חשוב, הוא תמיד שאל
אותה, במעין התחשבות עדינה אם גם היא רוצה לומר משהו. היא אהבה
את זה בו.
"פשוט תהיתי... כמה זמן ייקח ליער לצמוח שוב?". יות' כמעט אמרה
"לעולם לא", אך עצרה את עצמה. בשבילו, היא יכולה לשקר. "טוב,
ה"יער" נפגע די קשה, אז ייקח לו המון זמן לצמוח מחדש. אבל אל
תדאג, אני בטוחה שהוא יצמח".
"אני יודע שהוא יצמח." אמר טרי בביטחון הרגיל שלו "כי אני
מאמין, שאם אני אוהב את המקום הזה הוא יחזור להיות בריא שוב.
ואני באמת אוהב אותו!" ואז הוא חזר לעבודת החפירה שלו, מותיר
מחשבות נוספות בראשה.
אני מאמין. טרי אומר את זה כאילו האמונה שלו יכולה לגרום
לדברים לקרות, כאילו אמונה זה משהו מוצק, כאילו זה כוח, ולא רק
אחד מהדברים השוליים שגוועו בתוכה. דברים שוליים, שאחרי שנעלמו
הרגישה מתה אפילו יותר.
"אני מקנאה בך, שאתה יכול להאמין בדברים באופן מוחלט כל כך".
אמרה יות' ביותר כאב משהתכונה. "גם את יכולה". אמר טרי בפשטות,
אבל יות' לא חשבה שזה פשוט כל כך. "הדבר היחידי שנהגתי להאמין
בו היה אלוהים, אבל הפסקתי כשגיליתי עד כמה זה לא משתלם. אחרי
זה, לא נותרו דברים שיכולתי להאמין בהם, או שפשוט הרגשתי שלא
שווה להאמין בשבילם.".
"אני לא מבין." אמר טרי ובקולו הייתה נימה של רוגז "להאמין
במשהו זה הדבר הכי קל. את רק צריכה להאמין באמת וממש חזק
במשהו, ומה שתאמיני בו יתגשם.". יות' הבינה למה כעס. הרי הוא
השתמש באני מאמין שלו כדי להרגיש שהוא יכול לשפר את העתיד שלו,
שהוא יכול לשנות אותו. ואז היא הרגישה חבטה עמומה בתוכה
כשהבינה מה היה המקור דבריו. טרי אמר שהוא לא מאמין באלוהים,
אבל מה שאמר נשמע יותר מדי כמו הרצאה דתית: אם תאמין תגיע
בסופו של דבר לגן עדן. הוא קרא קטע שקורא לאמונה באלוהים,
ופירש אותו בדרכו שלו. כמה אירוני, אפילו הדבר שבו טרי השתמש
על מנת לגרום לחיים שלו להיות דומים יותר לחיים ששיקר שהיו לו,
היה מבוסס, באופן מסוים על שקר שהמציא לעצמו.
אבל איזה זכות הייתה לה לדבר כנגד זה? אחרי הכול, כפי שטרי
אמר, לו היה הכוח לנסות ולהאמין בשקר. לה לא היה הכוח לשקר
לעצמה, רק בשבילו. היא הייתה פחדנית בכל מובן אפשרי: האופן שבו
התמודדה עם הכאב עד עכשיו, האופן שבו התייחסה לטרי, הסיבה
שבגללה שינתה את יחסה כלפיו. היא לא העזה להכאיב לו יותר, אך
גם לא העזה להראות את אהבתה כלפי חוץ.
והיא שנאה את עצמה.
"אמונה זה הדבר הכי חזק בעולם!" אמר טרי  שוב, כאילו לא שכנע
אותה מספיק "אם תאמיני מספיק, הכול יכול לקרות.". "ככה אתה גם
יכול להבטיח שרק דברים טובים יקרו." אמרה יות'. היא הייתה כל
כך שקועה בעצמה עד שלא שמה לב מה אמרה, אבל טרי נענע בראשו.
"דברים רעים חייבם לקרות, ובגלל זה אני מעדיף לבחור להאמין מה
יקרה לי מאשר שהוא יקרה סתם כך.". "באמת?" שאלה יות' כשחשש לא
מובן מתחיל להתגנב לליבה. היא סירבה להקשיב לו "ובמה אתה
מאמין, למשל?"
"אני מאמין שאני אמות".
"אל תהיה טיפש." אמרה יות' למרות הטעם היבש בפיה. "כמובן
שתמות, כולם מתים בסוף".
"לא," מחה טרי "אני באמת מאמין שאני אמות ממש בקרוב.".
"אז אל תאמין!". צרחה יות' "למה שתאמין במשהו נורא כל כך? למה
ילדים מאמינים שהם ימותו?" היא ידעה שהוא כבר הבין שזה לא רק
מה שאמר. יות' רעדה בכל גופה, זוכרת וזוכרת. זה החל במילים
שטרי אמר, מובילות למילים זהות כמעט שאמר בנה לפני זמן שנראה
רחוק כל כך. ואז הייתה התמונה, חוזרת שוב ושוב יחד עם כל
המילים. היא הייתה שם שוב, לבד יותר מתמיד, מביטה בדם האינסופי
מתפשט על הרצפה. היא צרחה וצרחה וצרחה. וטרי לא יכול היה לעזור
לה.
כי כשאתה זוכר אתה הכי לבד.      
זו לא הייתה אשמתו, או אשמתה. זה פשוט היה משהו שקרה. זה היה
כבר אחרי תחילת המלחמה, אחרי שהיא קיבלה הודעה על מות בעלה.
היא הייתה שבורה כל כך עד שלא היה אכפת לה מכלום, אז אולי זו
כן הייתה אשמתה. מאט אמר לה ככה סתם בארוחת הבוקר "בטח גם אני
אמות עוד מעט כמו אבא". הוא כבר היה מבוגר מספיק בשביל להבין,
אבל אפילו כשאמר את זה היא לא הגיבה.
ואז הם הלכו בעיר וזה נגמר לפני שיות' הספיקה להבין שקורה
משהו. מאט התעכב בחנות כי הוא התלבט איזה ארטיק לקנות. ואז זה
התחיל ונגמר. זו הייתה אחת מהפצצות הרגילות, היא הייתה כמעט
רגילה אליהן.  
יות' לא הצליחה לעשות דבר מלבד להביט בשלולית הדם ממלאת אט אט
את כל עולמה. הגופה שלו הייתה בדיוק מול העיניים שלה. זה עניין
אותה באופן מסוים: איך יוצא כל כך הרבה דם מגוף קטן כל כך? אבל
חוץ מהשאלה המטרידה הזו, היא קיבלה את המצב כמובן מאליו. זה
היה הגיוני מצידו למות, אירוניה מושלמת בדיוק כמו שהחיים
אוהבים. הוא היה מוכרח למות.
הוא תמיד רצה להיות כמו אבא שלו.

יות' הפסיקה לצעוק, אם כי גופה המשיך לרעוד ללא שליטה. טרי
נראה מלא אימה. "אני מצטערת" היא אמרה בקול צרוד "אני מצטערת.
אתה בסדר, טרי? אני מצטערת.". היא הרגישה כאילו היא עומדת
להקיא. היא ניסתה שלא. "חשבתי שאת הולכת למות." אמר טרי בקול
מפוחד "צרחת כל כך חזק, ולא ידעתי מה לעשות. פחדתי שמישהו
מתקיף אותך. זה באמת נורא להיות עיור. את בסדר?".
"אני.." החלה יות', אבל היא השתתקה כאשר ידיו של טרי נכרכו
סביב מותניה והוא נצמד אליה בחיבוק. נשימתה נעתקה. הוא הייה כל
כך קטן ויקר, והיא חשה כל כך בטוחה ופגיעה בעת שנגע בה. אבל
היא הפסיקה לרעוד. בטח היה זה גם הקול שלו שהחזיר אותה מהיום
ההוא. אבל היא לא יכלה לחבק אותה חזרה, למרות שהוא נצמד אליה
בכוח ואמר שהוא פחד נורא ושהוא... אוהב אותה. אבל כמובן שהיא
לא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו. היא רק חיכתה שהוא ישחרר אותה
מהחיבוק הנורא הזה. ואז הם חזרו הביתה והתכוננו, בגלל שהיום
היה היום הגדול.
                   

   
אביה תמיד אמר שאם אתה רוצה למכור משהו עלייך להיראות במיטבך.
יות' הקשיבה לעצתו גם הפעם, ולכן לבשה את השמלה הכי טובה
שנשארה לה, שעכשיו הייתה גדולה עליה. היא אפילו מצאה את ארנקה
תחוב באחת המזוודות והביטה במראה המותקנת בו. כמובן, מראה לא
השתנה. זה היה מפתיע עד כמה המראה לא שיקף כלל את תוכנו של
האדם.
בשבוע האחרון, טרי והיא אספו רהיטים שונים ב"יער" בשביל להחליף
אותם בשביל אוכל או כלים שימושיים. יות' הציעה חלק מבגדיה
למכירה, בגדים שהיו מפוארים מדי או שלא יכלה להתאים למידתו של
טרי. היא תהתה אם באמת יצליחו למכור משהו, או אם לה ולטרי יש
סיכוי לשרוד את הימים שעמדו להגיע, אבל היא הייתה מוכרחה
לנסות. טרי כבר חיכה ליד העגלה עם הדברים. היא הפחיתה את משקל
הדברים ככל שיכלה, אך עדיין התנשפה והזיעה בשעה שדחפה את העגלה
אל העיר.
בניין בית היתומים נגלה לפניהם שוב. הרחוב הנטוש כעת בו נבנה
סימל את הכניסה אל העיר מהאזור הכפרי יותר בו היה ממוקם ביתם
של יות' וטרי עכשיו. אנשים התרחקו מהאזור הזה כמעט כמו שהתרחקו
מה"יער" של טרי אבל ככל שנכנסו אל תוך העיר נגלו לפניהם עוד
ועוד בניינים מרוסקים, ואנשים מרוסקים.  
היא ידעה שבלי טרי הייתה מגיעה למצב אפילו יותר גרוע, אבל זעזע
אותה לחשוב שפעם נתנה לעצמה להתדרדר כך. מראם של הילדים היה
הכי נורא.
היא וטרי זכו למעט מאוד תשומת לב. האנשים חשבו רק על המזון הבא
שיגיע אל פיהם, ולא התעניינו בדברים שוליים כמו איפה ישנו או
מה ילבשו. הם יכלו לעשות הכול ברחוב. אולי יהיה קל יותר למכור
דברים בחורף, היא חשבה ביאוש.
אחרי שעה ארוכה של חוסר הצלחה החליטה יות' שיעצרו לנוח. היא
הייתה חצי ממוטטת מהחום והמאמץ, אז שניהם התיישבו בדיוק במקום
בו עמדו. במובן הזה, הייתה זו אשמתה.
טרי נראה מודאג. "אני אהיה בסדר". התעקשה יות', אבל הוא לא
נראה משוכנע. אולי בגלל ששמע את נשימותיה הכבדות.
"אני יודע!". קרא טרי ונעמד על רגליו. "אני אביא לך משהו
לאכול, או משהו לשתות. זה יעזור לך, אני בטוח". "כבר אמרתי לך
לא להתרחק ממני." אמרה יות', אבל הוא לא הקשיב. "תחזור לכאן!"
היא קראה אחריו "הרחוב יכול להיות מאוד...." ואז היא השתתקה
כאשר ראתה את האנשים מתקבצים סביבו, אבל זה נגמר לפני שיות'
הספיקה להבין שקורה משהו. זו הייתה אשמת שניהם. אולי רק שלו,
הוא לא הקשיב לה כשקראה לו לחזור.
   הגופה הייתה בדיוק מול העיניים שלה, אבל  יות' לא הצליחה
לעשות דבר מלבד להביט בשלולית הדם ממלאת אט אט את כל עולמה. זה
עניין אותה באופן מסוים: איך יוצא כל כך הרבה דם מגוף קטן כל
כך? אבל חוץ מהשאלה המטרידה הזו, היא קיבלה את המצב כמובן
מאליו. זה היה הגיוני מצידו למות, אירוניה מושלמת בדיוק כמו
שהחיים אוהבים. הוא היה מוכרח למות.
אחרי הכול, הוא האמין שכך יהיה.
אבל בסופו של דבר היא הייתה מוכרחה להסיט את מבטה כי היא לא
יכלה לסבול את מראם של אנשים שמתנהגים יותר גרוע מחיות. יותר
גרוע? לא. הם היו חיות, בעצם. יצר ההישרדות גבר על כל דב אחר.
זה היה טבעי, כך זה היה אמור להיות. האם היא ציפתה למשהו אחר?
קיוותה אולי שיהיה משהו מעבר?  
תרבות. אמנות.
אמונה.
רעיונות כמו האדם החושב; שטויות שהאדם פיתח רק כדי שיוכל לתרץ
את הקיום שלו עצמו. כדי שיוכל לסבול את הכיעור בחיו.
ומתחת לכל השכבות והמסכות הייתה ועודנה אורבת- החיה. הטירוף.
הנאיביות שלה.
כנראה זה היה מוגזם מצידה לחשוב שלהרגיש יהיה הדבר הנכון.
היא השאירה את העגלה עם הדברים שם, יודעת שהחיות ילחמו עליהם
לאחר מכן. היא צעדה חזרה אל ביתה, והרגישה כאילו היא מרחפת
מרוב שהייתה ריקה. אבל ההתרגשות אחזה בה ככל שהתקרבה אל הבית.
היא ידעה, שעכשיו תראה את ה"יער" כפי שטרי תמיד ראה אותו בעיני
רוחו. אם אתה מאמין במשהו הוא באמת קורה. ה"יער" צריך לצמוח.
ואז ה"יער" נגלה מולה, והוא היה רק בית קברות של עצים.
יות' נכנסה הביתה. היא הורידה את השמלה השחורה שגרמה לה
להיראות יותר יפה ממה שהייתה צריכה להיראות ולבשה שוב את
הסחבות הרגילות שלה. היא אספה את בגדיו של טרי, הניחה אותם על
המזרן שהוחזר שוב למקומו הנכון בקצה השני של החדר. היא הכניסה
את כל הבגדים שנותרו לה למזוודה ודחפה לשם גם את הארנק.
כמובן שאמונה היא רק מילה ריקה, אבל היא שנאה לשמוע אותו אומר
"אני מאמין". זה גרם לה להרגיש שהוא לא היה צריך אותה כמו שהיא
צריכה אותו. שגם אם היא הייתה נעלמת והוא היה נשאר לבד לגמרי,
עדיין הייתה לו האמונה שלו.
וזה כאב לה.  
יות' לקחה את המזוודה מלאת הבגדים שלה, שהייתה הדבר היחיד
שנותר לה. היא לא העיפה אפילו מבט אחרון אל הבית או היער. היא
ידעה שהיער בטוח יצמח, אבל גם ידעה שייקח לו עוד הרבה זמן
לצמוח לא משנה כמה תאהב אותו. והיא לא הייתה מסוגלת לסבול את
המראה שלו עד אז.
ואז יות' עזבה את המקום ולא חזרה אליו שוב לעולם.