[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אביב 1918

במוחה ומחשבותיה היא נותרה עומדת שם לנצח.
לובשת את אותה שמלה שחורה, יושבת על גשר העץ ומחכה לאהובה.
ריח האביב עומד באפה, כרי דשא וסביונים מלבלבים מסביב, השלג
כבר נמס.
הנחל מתחתיה גועש וזורם, מפיץ רעננות וקרירות לעורה החשוף.
עיניה עוד נשואות בציפייה, ליבה הולם בעוז. כל כולה דרוכה
ומצפה, לכבודו, בשבילו.
זה כמה שנים שהיא שם במחשבותיה, האוויר עוד צלול בראותיה,
השמיים עודם כחולים.
מרחוק עודנה נשמעת המולת הרוכלים שבאו ליריד השנתי, מוכרים את
מרכולותיהם, כבשים, עיזים, בהמות משא, תבואה, ואיכרים קונים
בחסכונותיהם.
הגשר הקטן במרחק כמה מטרים ממנה עדיין ניצב בודד ועלוב.
והיא עומדת בודדה, הרחק מכל נפש חיה. הרוח מלטפת את גבה, היא
מחכה.
מחכה לו שיקח אותה אליו, יאסוף אותה בזרועותיו כפי שהבטיח
תמיד.
האוויר החל להתקרר, השמיים נצבעו בצבעי מים, גוונים קסומים של
כתום וורוד, ההמולה מהשוק נחלשה, ולבסוף נעלמה לחלוטין. והיא
הינה עומדת.
אמונתה נחלשת אך תקוותה נשארה כשהיתה. הוא יבוא. הוא חייב. הוא
הבטיח.
מזג האוויר הלך ונהיה גרוע יותר ויותר, עננים הופיעו בשמיים
הכהים.
היא החליטה שתמשיך לחכות ויהי מה. הוא הבטיח! הוא לא היה מפר
את הבטחתו!
היום הוא היום! הם קבעו שיפגשו ביום הראשון של האביב. ביום שבו
היריד נפתח,על הגשר.
הוא יבוא! הוא חייב לבוא! אין סיכוי שהוא שכח.
היא הוציאה תפוח אדום מכיס שמלתה, השמלה שאמה תפרה לה במיוחד
לרגל האירוע הזה. מהבד המשובח ביותר שמשפחתה העניה יכלה להרשות
לעצמה. אחיותיה עבדו בפונדק הכפר חודש שלם כדי לממן את עיטורי
הארגמן המשובח. היא הוציאה את אחד משני התפוחים שהגניבה לכיסה
כשהלכה לכיוון הגשר. קיוותה לחלוק אחד מהם עמו, אך היא לא אכלה
כל היום מרוב התרגשות, וכעת, בגלל הקור והרעב היא מוכרחה
לאכול. רק תפוח אחד, את השני תשמור לו.
גשם קריר החל לטפטף על עורפה החשוף. היא חיבקה את עצמה
בזרועותיה העירומות.
רועדת ונוקשת שיניים היא סיימה את שארית התפוח.
כבר היה חשוך לחלוטין. הגשם התחזק, והנהר געש מתחתיה.
ברק ריצד בשמיים והרעם רעם כתוף. היא לא וויתרה. לא תלך. הוא
יבוא!
הוא שלח לה מכתב, המלחמה נגמרה והם יפגשו כפי שנשבעו. ביום
הראשון של האביב.
הוא גוייס למלחמה לפני חמש שנים, מי יודע איך נראה עכשיו?
אך היא תזהה אותו. היא תדע כשתראה אותו.
המבול נפסק במהירות מחשידה, האוויר התקרר עוד ועוד ושלג קל
התחיל ליפול ברכות.
לפי הערכתה כבר חצות הלילה בערך.
היא הרגישה כל כך חלושה, היא היתה רגילה לא לאכול הרבה ולעבוד
קשה, אך לעולם לא הרגישה כל כך חלשה כמו עכשיו. דמעותיה
המלוחות התנקזו עם שאריות הגשם על לחייה הוורודות מהקור. היא
נשכה את שפתה התחתונה והרימה את סנתרה בנחישות. הוא יבוא!
השלג התחזק. היא הרגישה שהוא לוחץ על עצמותיה ודוקר אותה בכל
מילימטר בגופה כמו סכין חדה. עינייה נעצמו והיא נשכבה על שכבת
השלג הרכה שכיסתה את הגשר הוא יעיר אותה כשיבוא, חשבה.
הבוקר האיר והיא עודנה מוטלת שם, עדיין מחכה לו. מחכה לו שיעיר
אותה.

הוא הגיע לגשר, סוקר את הסביבה, מחכה לה שתבוא. מחכה מחכה...
יודע שתגיע.
מסתכל מסביב, על השמיים הכחולים, הציפורים המצייצות, שמע את
המולת היריד שנישאה מרחוק. כל כך ציפה לפגוש אותה! והיה בטוח
שהיא תגיע.
הלילה נפל, מעילו כיסה וחימם אותו היטב. מזג האוויר הזה היה
כלום לעומת מה שנאלץ להתמודד איתו בזמן המלחמה.
אבל כל זה בעבר. הם יהיו שוב מאושרים בעוד רגע, אם רק תבוא...
הוא חשב שאמה בוודאי עיכבה אותה עם עבודות הבית שלא נגמרו. אמה
ואחותה! היו כל כך אנוכיות כל הזמן! חשבו רק על עצמן! מעולם לא
תמכו בקשר שלהם, אולי שמחו רק שהמשפחה שלו עשירה יותר ובוודאי
יתנו נדוניה מכובדת. זה הכל. אבל אותו מעולם לא חיבבו, הן ניסו
להסתיר זאת כמובן, אבל הוא ידע.
הלילה עבר מבלי שעצם עין. הסתכל לצדדים בציפיה בלתי פוסקת. כל
הלילה עיניו לא ידעו מנוח, חשב עליה, דמיין אותה, שוב ראה
בעיניו את עורה הצח כשלג, עינייה הכחולות הזכות, שיערה הכהה,
רעד גופה התמידי מהקור. כל כך אהב אותה. כל כך התגעגע אליה.
היכן היא? היא הבטיחה! הבטיחה שתבוא!
הוא לא רצה לרדת מהגשר שלו אפילו לשניה, כדי לא לפספס אותה, אך
לבסוף צבר תעוזה, והלך לבדוק מה יש בגשר שממול, הגשר הגדול
יותר שניצב במרחק כמה עשרות מטרים מהגשר שעמד עליו. האם יתכן
שהיא החליטה לעמוד שם? הוא לא העז לבדוק.
מה אם היא תבוא, לא תמצא אותו ותלך? לא. הוא לא יזוז. הוא
יחכה. זה מסוכן מדי.
עם קרני האור הראשונות הוא אגר את שאריות האומץ שנשארו לו
מהמלחמה.
ידיו היו בכיסי המעיל הצבאי המחמם שנשאר לו. הוא הביא אותו
בשבילה, ידע כמה היא שונאת קור, כמה הוא מקשה עליה.
רגליו כבדות, חוששות, נושאות אותו צעד אחר צעד כואב לעבר הגשר
השני, עיניו מסתכלות בחשש אחורה, מפחדות שמא תבוא ולא תמצא
אותו.
הוא הגיע אל הגשר.
וראה אותה ישנה.
אך היא לעולם לא תתעורר.
לעולם. הקור הכניע אותה לבסוף, מעולם לא היה לה סיכוי.
גופה הצנום היה חלש מדי בלאו הכי.
בעיניו עמדו דמעות עצב וכעס, כעס על עצמו ועל חוסר ההגינות של
העולם.
לידה היה זרוק תפוח אדום, גבישי קרח נאגרו עליו ושיקפו את השמש
של הבוקר, עוד רגע נמסים.
דמעותיו הקרות ירדו על לחיו והוא כרע ברך לידה.
שעות רבות הוא בכה עליה, על עצמו ועל אהבתם המבוזבזת. ידע שאין
טעם לחיו.
האביב חלף, העונות התחלפו, השנים עברו. והיא עוד מחכה...
מחכה לו לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרה - סתם כי בא
לי להזריע


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/06 19:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוליאן בלומפונטיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה