אני נמצאת בשדה של תלתנים. ריחם מקיף אותי מכל העברים. הרוח
נושבת בשערי, ומשחקת בבד שמלתי. אני נשכבת, ושואפת לקרבי את
ריח התלתנים. ריח של חופש, ושל חיים. אני מרגישה הכי משוחררת
בעולם. דבר לא מציק לי, או מפריע. ואני רק רוצה להישאר כאן
לעוד עידן. ואז, רעש.

חריקת הדלת מפיגה את התלתנים, ורק ריחם נשאר עומד באוויר. אני
נדחקת לפינת החדר האפלולי, אך יודעת שאין בכך כל טעם. הוא תופס
חזק בזרועי, ומשכיב אותי על המיטה. אני יודעת מה מהלכו הבא.
אני מנסה לברוח, מנסה להתנגד. אך גופי בן הארבע עשרה אינו חזק
במיוחד. הוא מוריד ממני את הגופייה המלוכלכת. גופייה שכבר
שבועיים לא כובסה.

ואז, אני הולכת. לא בגופי, כי אם בראשי. אני לא רוצה להיות
לידו. כשהוא מבצע בי את זממו. אני הולכת לשדה שלי. שדה של
תלתנים. אני נשכבת, ושואפת לקרבי את ריחם. ריח של חופש, ושל
חיים. ואני רק רוצה להישאר כאן לעוד עידן. ששום דבר לא יפריע
לי לעולם. שלנצח אשאר כאן ואשאף לקרבי ריח תלתנים.