משה היה תמים באמונתו. היה ברור לו שיש מי שמכוון את כל מה
שנעשה ביקום. כשהתפלל, תפילתו היתה בכוונה ולא מצוות אנשים
מלומדה. חייו התנהלו על מי מנוחות, הוא הרבה להשתמש ב'ישתבח
שמו' ו'בעזרת השם'. לא היתה לו סיבה לזעוק 'ריבונו של עולם' עד
אשר...
קרוב משפחה חלה. משה התחיל להוסיף בכל תפילת עמידה, בברכת
'רפאנו', בקשה לרפואה שלמה מן השמים לאותו פב"פ (פלוני בן
פלוני). עברו ימים ושבועות ולא היתה הטבה במצבו של החולה. משה
לא התייאש; רפואה שלמה אינה כהרף עין.  בהתחלה הוא  חשב
שתפילתו אינה בכוונה מספיקה, והוא השתדל והגיע לשיאים אותם לא
שיער. הוא התנדנד כלולב ופרש ידיים כמבקש על נפשו. מדי פעם
נפלטה מפיו אנחה קורעת לב. כשעלה לתורה הוא ביקש שיעשו 'מי
שברך לחולה', ונדר צדקה בעבור זה.
עברו ימים, עברו שבועות ועברו גם חודשים, ומצב החולה החמיר.
משה לא התייאש, הוא ידע שנפלאות דרכי השם, ואולי תפילותיו לא
מצליחות להטות את כף הזכות במאזניים לעומת מה שנמצא בכף החובה.

משה החליט לשנות שיטה. לא שאמונתו נתערערה, אבל אולי פב"פ הוא
יותר מדי אלמוני, וצריך לעזור לריבונו של עולם לזהות את פב"פ
הנדון.  משה התחיל לבקש רפואה שלמה לפלוני בן פלוני ופלונית,
וכשזה לא עזר, הוא הוסיף גם את שם משפחתו של החולה כדי לעזור
למי שאמר 'והיה העולם' לזהות את החולה הנדון.
בריאותו של קרובו המשיכה להתדרדר, ומשה שקל להוסיף גם את
כתובתו ואת השעות שאות פב"פ נמצא בבית, כדי שריבונו של עולם לא
יוכל לטעון שהוא רוצה לרפא אותו, אך הוא אינו מוצא אותו בבית.
הוא לא העז לעשות זאת; אמונתו לא אפשרה לו להיות ציני, עד כדי
מעשה שגובל  בכפירה.
עוד  חודשים חלפו ומשה חש  חסר אונים. מצבו של קרובו היה נואש,
ומשה תפס את עצמו מהרהר בדמותו של קרובו. הוא לא הצליח לדמיין
את מראהו כפי שהיה בימיו הטובים, לפני שהמחלה כילתה כל חלקה
טובה בגופו. הוא  נסחף לזיכרונות של מאורעות משותפים בחייהם.
כאשר היה תופס את עצמו בהרהורים מסוג זה, בשעת התפילה, הוא
נבהל שמא יגיע לידי התרסה כלפי אלוקיו, אשר מספר פעמים ביום
אמר עליו 'חנון ורחום'.  
אמונתו של משה בהשם לא התערערה. הוא לא צעק 'צדיק ורע לו' כי
הוא לא חש שהוא סנגורו של קרובו. הוא גם לא הכריח אותו לבדוק
את המזוזות בביתו. הוא רק האמין שלקב"ה יש שיקולים גלובליים.
הוא גם העלה סברה שהמחלה היא לא כל כך עונש לחולה כמו עונש
לקרוביו, והם אלה שצריכים לעשות תשובה.
משה הקפיד לסעוד את קרובו ולחזק את רוחו. הוא התנחם, נחמה
פורתא, שתפילותיו אינן נחותות משל כאלה שנחשבים צדיקים. והראיה
היא בעניין 'טל ומטר', שהברכה עליהם סמוכה לברכת 'רפאנו'.
החורף היה שחון, ואם כבר ירדו גשמים - לרוב הם לא היו גשמי
ברכה. עשרות ומאות צדיקים ומקובלים עשו כל מיני טקסים לא
מקובלים להורדת גשמים, ללא הצלחה.
כשעלתה שאלת ההתנתקות מרצועת עזה ואחדים מחשובי הרבנים הבטיחו
שהקב"ה לא יתן לזה לקרות, וזה קרה, הוא חש הקלה של ממש.