יש שמות שנתקעים בראש והופכים למושגים, שעצם הזכרתם שווה
לעלילה מלאה.
אבי ז"ל הצליח לברוח מפולין בשנת 1940, והגיע לארץ אחרי שנת
נדודים, דרך ליטא, רוסיה, יפן, קוריאה והודו. אחר כך הוא שרת 4
שנים בבריגדה. כמעט כל יום בשנה היה אצלו  "יום השנה" למאורע
כלשהו; כל מאורע היה על סף הלא ייאמן. גדלתי על סיפורי
האודיסיאה שלו.
ג'ניפה היה אחד מהשמות האלה,  ובמקום זה הצטלבו דרכינו.
ג'ניפה הוא כפר מצרי, מהצד המערבי של תעלת סואץ. בשנים
1944-1943 אבי שרת שם, בגדוד הראשון של הבריגדה העברית, בצבא
הוד מלכותו - ג'ורג' השישי. החיים שם לא היו קלים, אך במדבר
המערבי, בטוברוק ובבנגזי, היתה החזית. שם נלחמו בצבא הגרמני,
של פילדמרשל רומל. האויבים המידיים בג'ניפה היו הזבובים וסופות
החול. הזבובים היו גם חלק מתעסוקת הפנאי שלהם: צדו אותם וקיבלו
בונוסים עבור גופותיהם, כשכלי המדידה היה קופסת גפרורים. הבעיה
החמורה של אבי היתה כאשר אני נולדתי, בתל אביב. כשהוא היה מגיע
הביתה, לעתים רחוקות מאוד, לא נתתי לו להתקרב אלי.
40 שנה אחר כך אני הגעתי לג'ניפה, ולא במסגרת "מסע שורשים",
בעקבות אבי. חציתי את תעלת סואץ מיד אחרי הפסקת האש במלחמת יום
כיפור. הייתי מילואימניק בפלוגת סדנה של האוגדה הסדירה בסיני.
חיינו שם כחמישה חודשים ותחזקנו אזור עצום, מהאגמים המרים
ותעלת סואץ ועד הקילומטר ה-101 (מקהיר). התמקמנו בהאנגרים
ענקיים באזור ג'ניפה, למרגלות ג'בל עתקה.
השם היה מוכר לי, אך המקום לא התאים לשום תאור ששמעתי מאבי.
לאחר התארגנות במקום ותיקון כלי הרכב שהמתינו לטיפולנו, התחלנו
לסייר באזור ולאסוף את כל כלי הרכב הפגועים ולהשמיש אותם. כך
הגעתי לכפר ג'ניפה. מטבע הדברים התמקדתי בו. חקרתי את הכפר
ותיעדתי אותו בסרט. הייתי בטוח שאני בעקבות אבי, וחיפשתי
סימנים. הסימן היחידי שמצאתי היה תחנת הרכבת של הכפר.
הכפר ג'ניפה נמצא באזור החיץ החקלאי, על גדות תעלת המים
המתוקים, שממנה דולים את המים להשקיית השדות. יש המזהים את
האזור כארץ גושן, שבה ישבו יעקב ובניו לפני כ-3500 שנה. המקום
נראה עלוב ביותר, ולא בגלל המלחמה. גם בסרטים המצריים, בימי
שישי, לא רואים דבר כזה. נראה שלא חל שם שינוי במאה השנים
האחרונות, ולא רק בדור שבין אבי וביני.
שהינו שם כל החורף. החודשים חלפו והחיים באפריקה נכנסו לשגרה.
גמרנו לפנות את כל כלי הרכב שמצאנו, פרקנו מחסנים של הצבא
המצרי, שרובם נבנו על ידי הצבא הבריטי, בין מלחמות העולם.
המשכתי לצלם את הסביבה והשגרה. גלגלי הסרט הפכו לסרט אחד,
שסיפר על חיי הפלוגה באפריקה, כשהרקע הוא ג'ניפה.
הקרנתי את הסרט לאבי. הוא לא הצליח לזהות את המקומות שהופיעו
בסרט, פרט לתחנת הרכבת. חיילי הוד מלכותו פשוט לא הסתובבו
באזור; הם הכירו רק את תחנת הרכבת, שאליה הם הגיעו מהארץ ומשם
הם יצאו לחופשות, בקהיר או בארץ. הם הכירו את הנוף שנשקף
מהרכבת עד קנטרה.
אבי ואני  הגענו לג'ניפה שלא מרצוננו. לשנינו ג'ניפה לא חסרה.
שנינו המשכנו לספר על ג'ניפה, אך דברים שונים לחלוטין.