חנה סבלה מדלקת פרקים.
לא קל להיות חולה, לא קל להיות חולה וזקן, לא קל להיות חולה
וזקן וגלמוד. גם לא בלשון נקבה.
חנה גרה בתל-אביב, בסביבות אבן-גבירול. דירת  3 חדרים, מרוהטת
בטעם של פעם. יש לה מעט מאד קרובים, אבל יש לה חברה ברמת-אביב
הישנה, שמדי פעם היא נוסעת אליה באוטובוס והן משחקות קצת
קלפים. לא על כסף-כסף, "על גרושים", רק בשביל שיהיה עניין.
שתיהן אלמנות, הן מכירות עשרות שנים. זאת לא יכולה לעזור לזו,
אך הן יכולות קצת להקשיב ולהנעים. לחברה יש ילדים ונכדים. גם
לחנה יש, אבל הם גרים רחוק. באמריקה. שני בנים, שניהם רופאים.
פתחו קליניקות פרטיות ועושים כסף מצרות של עשירים. באים רק פעם
בשנה, יותר טוב מכלום אבל שווה כמו כלום. חנה מרגישה שאין לה
איש בעולם, ולמה אין לה גם בת, וחבל שלא היה לה שכל ללדת עוד
כמה ילדים, ולמה אלוהים היה צריך לקחת את אליעזר כל-כך מוקדם.
מה היה נורא אם הוא היה חי עוד כמה שנים, ובטח הוא מתהפך בקבר
כשהוא שומע איך הילדים מתנהגים. לא, היא לא צריכה מהם כסף, אבל
אפילו את זה הם לא מציעים. הרי יכלו לשכור לה מטפלת צמודה, ואז
היא לא היתה כל-כך לבדה. לא שזה תחליף. היא רוצה את המשפחה
לידה. והם באים כמו גדוד עם כל החיילים בכל שנה בחודש יולי,
נשארים אצלה שבועיים ופורחים בחזרה. מה יש, אי אפשר לבוא פעם
גם בדצמבר-ינואר לבקר את האמא הזקנה? הרי אז חמים פה בארץ,
כדאי לבוא בחורף כמו הציפורים. הרי אם יבואו יותר, יהיה לה
הרבה יותר קל. הבדידות הורגת אותה.

לא נעים לחנה להיעזר בשכנים ובמכרים, אבל אין לה ברירה. לפעמים
הרגליים לא סוחבות. לפעמים היא לא יכולה להזיז את היד. לפעמים
היא מרגישה נורא רע, שהיא לא יודעת באיזה עולם היא נמצאת. היא
היתה רוצה מישהו שיהיה קרוב אליה, שיבוא לבקר, שיתקשר, שיהיה
לו אכפת, שיתן לה קצת תשומת-לב ויקבל הרבה בחזרה. חנה עושה
עוגות מצויינות, היא אוהבת לטגן לביבות גבינה ולזרות עליהן
סוכר, היא יודעת להכין בלינצ'ס מיוחדים ועוד כאלה פינוקים,
ואין לה למי.
בכל פעם שחנה יושבת משועממת באוטובוס, ומחכה שיגיע כבר
לרמת-אביב, היא חולמת חלום קבוע שהנה יש איזו בחורה נחמדה
שנותנת לה לשבת במקומה, והנה אחר-כך מתפנה המקום לידה, והבחורה
מתיישבת שוב והנה הן מתחילות בשיחה. והבחורינה הזאת, לא כמו
יתר הצעירות, היא דווקא מקשיבה, ונותנת כבוד, ומבינה, ואפילו
מספרת משהו גם על עצמה. כי חנה רוצה גם לשמוע, ואוהבת
להתעניין, ולא רק מבקשת אוזן לספר צרות, ובכלל היא היתה מעדיפה
לספר גם דברים טובים, רק שיהיו. וככה חנה חושבת שהבחורה הזו
מקשיבה וגם עונה, והן משוחחות ונחמד לשתיהן, ואולי אפילו אם
היא תרגיש, חנה, שזה בסדר, היא תיתן לבחורינה את המספר טלפון
שלה, ומי יודע... ואחר-כך חנה תמיד חושבת שהבחורה הזו, איך
קוראים היום לילדות, נניח רינת או עינת, אז העינת הזאת מתקשרת
פעם, בכל-זאת, ומתפלאת שאני זוכרת אותה מהאוטובוס, כאילו שיש
לי יותר מדי אנשים לזכור. והיא תשאל מה שלומי, ואני אגיד לה
יופי חמוד'לה, תבואי לשתות תה או קפה, יש לי עוגת תפוחים, לא,
התפוחים נגמרה, את אוהבת עוגת-שיש? יופי, אז מתי את תבואי?

חנה תארח את עינת, ועינת תבוא שוב, ואולי שוב, וחנה תצלצל
לעינת ועינת תצלצל לחנה, והם יהיו אולי חברות טובות, עד כמה
שהגיל והלוח-זמנים של עינת מרשה. ומכאן והלאה מפליגה חנה עם
המחשבה הקבועה, ומי יודע כמה שנים נמשך הקשר, ומי יודע מה היה
בו, וכמו שהיא נראית כשהיא חולמת את זה, זה בטח עושה לה טוב.
הנה היא, חנה, יושבת באוטובוס בדרך חזרה, וחושבת איזה מותק
העינתי הזאת, איך היא מביאה לי תרופות מהבית-מרקחת, והיא באה
לפעמים גם בהפתעה אם היא עוברת בסביבה. היא גרה פה תיכף, מעבר
לסיבוב. פעם היא הביאה איזה חבר והם סידרו לי את התריס שנפל.
ההורים שלה גרים בדרום עכשיו, אז היא מרגישה בתל-אביב די
בודדה, ואני כאילו המשפחה שלה. ילדה טובה. בטח ההורים שלה
מרוצים ממנה, גם לומדת, גם משתדלת לא לקחת מהם הרבה כסף, קשה
לה לעבוד יחד עם הלימודים. היא עושה שני חוגים רציניים. ויש לה
ציונים נהדרים, אז היא מצטמצמת, לא קונה כלום חוץ מאוכל
ומהתשלומים. אפילו לא רוצה לקחת איזה סיר מרק טוב שעשיתי, היא
כל-כך צנועה, חמד של בחורה. אני אזכור אותה לטובה.
ואני כבר אראה לשלומי וקובי איך צריך להתנהג עם אמא.

לחלק ראשון: http://stage.co.il/Stories/544475