פרספוני האדס / נביאה |
את מה שלא אוכל לאמר,
נשרטת מרסיסים
בורחים ונמסים
של יופי שנשבר.
הדם זורם החוצה,
ניתז כמו דמעות.
העור נשבר כמו נדר
על כל מה שלא בסדר
והיה צריך להיות.
אני רוצה לבכות עכשיו
אבל הדמעות יבשו.
אני רוצה לרוץ רחוק,
אני רוצה לשנוא, לצחוק,
אבל הרגשות התקשו.
ומכל זאת, מלבד מילים
לא ישאר דבר.
אולי יהיה מחר עתיד,
אולי אברח אז לתמיד
הרחק מן העבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|