לפיטר
תודה שגרמת לי להאמין בקסם, אחרי הכול ובעיקר לפני הכול
ותודה בכלל, עליך


בגן הציבורי, על ספסל ירוק מתקלף, ישב סופרמן. כאילו, לא באמת
גבר בן 30 בטייטס, אלא בחור שהכרתי במעומעם מהשכבה עם ראסטות,
משקפיים, בוקסר של בוב הספוג מבצבץ מהמכנס וחולצה של סופרמן.
מספיק קרוב. ''סליחה? יש לך אולי מושג איך אני מגיעה מכאן
הביתה?'' שאלתי בצורה הכי תמימה, בלי שחשבתי שאין לו מושג מי
אני ואיפה אני לעזאזל גרה. הוא הרים את הראש מהספר, הסתכל עליי
בעיניים טובות ואמר: ''הולדן כזה בכיין''.
''סליחה?''
''קולפילד, הולדן קולפילד'', הוא הרים את הספר וראיתי שהוא
קורא התפסן. חייכתי נורא.
''למה אתה אומר?'' שאלתי וכמעט צחקתי מהדיאלוג חסר הקשר.
''תראי כמה הוא בוכה שאף אחד לא אוהב אותו וכמה שהוא מדבר
שטויות. הוא כזאת דמות בכיינית, בחיי, אני לא מבין למה עשו
אותו כזה גיבור של ילדים שלא רוצים להתבגר''. הסתכלתי עליו
כשהוא זרק את הולדן שלי לפח בכזאת מהירות בלי שהבנתי למה.
''דווקא... דווקא אהבתי. זאת אומרת, לא הבנתי כלום מהספר
כשקראתי, אבל אז סיימתי ומצאתי כל מיני הסברים ופירושים...
והתאהבתי.''
''בהולדן?''
''בערך. ברעיון... בזה שגם אני רוצה להיות התפסן. לתפוס ילדים
לפני שהם מתרסקים לחיים. לפני שמישהו נותן להם אגרוף ומכאיב
להם. ילדים רצים ושמחים ומצחקקים זה הכי יפה בעולם, אני רוצה
להיות זאת שתמנע מאנשים רעים לקחת את זה מהם'', לקחתי נשימה
והמשכתי ''ובזה שאנחנו לא באמת מתבגרים אף פעם, רק לומדים
להתנהג בציבור'', הייתי מהופנטת מקצב הדיבור שיצא לי בכזאת
פתאומיות ומהירות מהפה, ''בזה שלהתבגר זה כל כך קשה.''
''להתבגר זאת בחירה, את יודעת.''
''לא להתבגר במובן של להפסיק לחטט באף בציבור. להתבגר זה להבין
דברים על עצמך והעולם. אתה יודע... להפסיק לעשות סרט מכל בנאדם
שאתה לא מוצא חן בעיניו. למצוא את המקום שלך ביקום.''
''וואלה. ואיך זה הולך לך עד עכשיו?'' הוא אמר בחצי חיוך ציני
ביותר.
חייכתי במרמור, ''פשוט נפלא. אבל לא לזה התכוונתי, נו...
להתבגר זה לא להיות מבוגר. להתבגר ולהישאר ילד, עם אור וקסם.
זה קשה.''
''זה באמת קשה. זאת מלחמה. אנשים בוחרים להיות אפורים כי זה כל
כך הרבה יותר קל. וגם כי זה הרבה פחות בעיה לבחור מה ללבוש
בבוקר.''
''אז רגע, אתה מסכים עם הולדן אבל שונא אותו?''
''כי הוא בכיין. בו-הו, קשה לי, אני בורח מהבית לניו יורק כדי
למצוא זיון. נו באמת. מה קשור ילדות לזה? אם כבר להישאר ילד אז
פיטר.''
''פיטר פן?'' הסתכלתי עליו באיזו הבנה אוניברסלית המשותפת לכל
אחד שאגדת פיטר פן רקומה לו על כל נים בגוף, לכל אחד שאומר
נוורלנד ביראת כבוד ונושם את האוויר אחרי שזה נאמר כשהוא עוצם
עיניים ונזכר שגם הוא רצה לעוף.
''פיטר פן... הוא יודע מה הוא עושה. לא להתבגר לעולם. להישאר
תמיד ילד. לעוף בנוורלנד, להאמין בכוכבים, לצחוק מהבטן ולא כי
הוא אמר איזה משהו מדכא ושנון בגלל שעצוב לו.''
''זה קצת רומנטי, הרעיון הזה.''
''זה רומנטי אבל זה קיים. זה לא לוותר על השפיות שלך, על הקסם
שבך. את יודעת את זה, את נראית לי אחת שלא ויתרה עדיין.''
הסתכלתי עליו עם כאב חד בבטן שמאיים להתפרץ על הזר הכמעט מוחלט
הזה. ''בקושי מחזיקה מעמד'', חייכתי. הוא הסתכל עליי בעיניים
הכי חכמות וחמות שראיתי, והרצין לחלוטין.
''ילדה, שלא תעזי''. צחקתי במבוכה והוא רק המשיך להרוג אותי
ברכות, ''אל תהיי אחת מאלו שאבדו, תתעקשי. תאהבי, ותשמחי במה
שיש בך בלי שהפחם מסביב יפגע באור הזה שאת זוכה להפיץ. אני
רואה אותו, ואנחנו מכירים חמש דקות בדיוק. אני רואה אותו.''
ואיך זה שזר מוחלט יושב כאן ופורט לי על הכאבים בעדינות, מרפא,
יושב ומדבר מילים שקטות ומתוקות ככה, באהבה של ילד לילד?
''טוב, נראה לי שהגזמת. אני לא כזאת נהדרת.''
''די כבר להגיד את זה, תקבלי מחמאה ותשתקי. תתחילי להאמין
באנשים. זאת אומרת, אל תפסיקי... זה שנפגעת לא אומר שכל מי
שתראי יפגע בך. וכן, אני אומר לך את מה שאני חושב. הכי קל זה
להאמין בכל האנשים שמסביב, זורקים עלייך את הלבנים ואת האבנים
שבאפסותם. בחוסר האונים שלהם. תלמדי להסתכל על דברים בצורה
שונה, ילדה, יש בך כל כך הרבה, וכל זה מאיים להתמוטט בגלל שאת
נותנת לאנשים להיכנס לך לנשימות. יש בך אור. יש בך עוצמה.''
''חה, אתה גורם לי להישמע כמו דורסל'', חייכתי נורא וגם דמעתי
נורא.
''אני אומר לך דברים שלא כל כך קשה לראות בך.''
''מעניין שרק אתה רואה אותם.''
''אני רואה דרכך, ילדה, ואני רואה הרבה דברים טובים. תפסיקי
לחשוב שאת כזאת גרועה. את לא רעה בכלל, את הרבה דברים שאנשים
אחרים לא היו ולא יהיו.''
''אני במקום גרוע.''
''דווקא במקום גרוע את צריכה להיות הכי את. לתת לכולם את מה
שהם אולי איבדו, שכחו, לא ידעו מעולם. דווקא במערכת ענקית
ואפורה את צריכה להיות את, מה שאת. זה יהיה מספיק, באמת. גם
אנשים שמתעסקים עם ביורוקרטיה מזעזעת של מבוגרים יכולים להילחם
במערכת, מבפנים. לא סתם לדבר על זה שחרא אלא לעשות, לשנות,
להתאמץ. אור לגויים, פסדר? תחשבי על זה איך שאת רוצה. דווקא לא
להתקפל כשאומרים לך שאת לא בתקן, דווקא לא להשבית את עצמך כשאת
רואה שהסביבה לא מגיבה.''
''אבל זה להיות לבד.''
''ואם זה מה שצריך בשביל שתהיי עצמך, זה לא שווה את זה? חוצמזה
שזה לא תמיד ככה. אלוהים הוא בפרטים הקטנים, תסתכלי סביב, יש
עוד ילדים מלבדנו. הם עטופים בחליפה, או בחצאית קצרה מדי, או
בצחוק ציני וכאוב. אבל זה הם, באמת, זאת וונדי, וטינק, כולם
מסתתרים עד שנותנים להם את לחיצת היד הסודית'', הוא אמר ונאנח,
''ועד כמה שזה קשה להאמין שהם שם, כשהם עטופים בעיניים כבויות
ובדיחות טיפשיות, הם שם. וזה כואב לראות אותם ככה. אבל הם
מנצנצים איפשהו בפנים, ואם יש להם אומץ והם לא ויתרו, ועדיין
נלחמים, אז גם מבחוץ. כמוך''. הוא אמר ושם את הספר שלו בתיק.
''ואת צריכה את התחנה ברחוב הקוסם כדי להגיע הביתה, אני יודע
כי התחנה שאנחנו יושבים בה נוסעת לכיוון שממנו באת. תעלי על
האוטובוס משם, לכיוון שאת צריכה להגיע אליו.''
''וואו, איזה שינוי רעיונות מהיר'', צחקתי, ''סליחה שעיכבתי
אותך.''
''לא עיכבת אותי.''
''אתה בטוח?'' אמרתי כשנזלת והמון דמעות איימו להכריע את הראש
שלי ולהפוך אותו למזרקה אנושית.
''משוכנע.''
''יש שם דרך, תסתכלי'', הוא הצביע לסימטה קטנה עם אבנים
ירושלמיות שעיטרו את רצפתה, ''תעברי משם, ותגיעי לתחנה שלך
הביתה.''
''אוקיי, תודה. ו... תודה.''
''שיהיה לך יום טוב, ואל תשכחי.''
''אני אשתדל'', ובאמת השתדלתי, גם במשך כמה ימים אחר כך,
וכשהתחלתי לאט לאט לשכוח רשמתי הכול, אבל גם זה נדמה לא מספיק
ותמיד חשבתי שהלוואי ויכולתי להקליט את השיחה הזאת. ועברתי
בפארק הזה עוד הרבה פעמים, ולפעמים הוא היה יושב שם עם עוד
איזה ספר מטורף או חברים שצחקו כל כך, ותמיד הוא היה אומר
שלום, ושואל אם לא שכחתי, ומחייך המון. סופרמן שלי היה בשר
ודם, ובטח כשהוא נחתך אז כאב לו (וכנראה גם תישאר צלקת קטנה
ונחמדה שתזכיר לו כל מיני תאונות מצערות ותשובות משונות, למרות
שלמעשה הוא לחלוטין לא אלרגי לאפרסקים), אבל הוא היה כל כך
מדהים, כל כך מעבר להכול, שגם קשיי היומיום והמקומות החשוכים
שבהם הוא בטח היה לא הפכו אותו לציני ומרושע. סופרמן שלי,
שבכלל לא היה שלי אלא רק ביקר, היה אנושי, וכאוב. וחוץ מהפארק,
גם הוא חזר לאנשים לא כל כך זוהרים ולמקום מדכא. אבל הוא
סופרמן, והוא עדיין היה הוא, וזה הקסם שלו, זאת ההשראה ממנו.
זה האומץ וזאת הגבורה. ובגלל זה הוא היה סופרמן. אחד אמיתי.
הכי אמיתי שאפשר. גם אחד שהסמיק כל כך והתעצבן כל כך כשהייתי
מנסה לזרוק איזו מחמאה.
ויום אחד הלכתי לפארק בכוונה רק כדי לראות אותו, כי אני יודעת
שמתישהו אני אפסיק לראות אותו, את סופרמן, ורק רציתי להגיד לו
תודה. אבל לא היה. עמד שם רק ספסל ירוק מתקלף, הרבה עלים של
שלכת, ודממה. מאז לא ראיתי אותו, וטעם כאב עמום ומתוק של
פרידה, מאותם אנשים טובים שרצינו שישארו תמיד אבל איכשהו ידענו
שבסופו של דבר הם יתפוגגו, היה מסביב. ותמיד חשבתי על האור
שהוא, מעניין אם הוא יודע,
ועל כמה יפה הוא
וכמה נדיר
וזורח.