הולכת, חוזרת,
אותו הדבר.

מתעוררת ונרדמת
לאותה המציאות.

שותקת, צורחת,
ולא יוצא מפי שום הגה,

מנתקת, מתבודדת,
מנסה להיות עם עצמי.

ואולי,
מתישהו איישם
את מה שתמיד ידעתי,
"עצמי" הוא מי שתמיד
הפיל אותי כל כך למטה.

אירוניה: "הגה= כל קול היוצא מהפה..."...