חלול וריק עד ששומעים רק את האוויר מתנגש בדפנותי
והטעם אבד, אפילו המרירות נעלמה כשזה נשאר, מחכה...
המרכיבים הכי קטנים של הזמן רודפים אותי, מדביקים אותי
והיד ריקה ומתרוקנת, והלב הולך ומתכווץ מחוסר, מריק.
ולפעמים אני חושבת שהטעות היא לא בי ולא בהם
ואפילו לא בביצה שאנחנו טובעים בה
אלא יותר כי הואקום הזה חונק
ולא משאיר מרחב לתנועה
אותו טווח גמישות כמו בכתונת משוגעים.
הציפייה תשבור אותך כי היא מביאה אכזבה, ותלות.
בדברים שלרצות אותם זה תאורטי, רחוק מדי,
מעורפל מדי. גם אני.
המילים אובדות, כי מה עוד נשאר להגיד
ובכמה דרכים עוד אני יכולה לנסות לתאר
ואלוהים כמה נמאס להרגיש לא בשליטה,
כאילו היד של מישהו תקועה לי בתחת מזיזה לי את האברים
מדברת בשמי, מקשקשת מילים בלי פשר או הגיון.
ונמאס לי לרדוף אחרי הזנב של עצמי,
כי אי אפשר לנתק אותו.
משהו שאי אפשר להפריד בלי התערבות רפואית.
וגם אם אני מנסה אני אף פעם לא מצליחה להסביר
את גל הבחילה ששוטף לי את כל הגוף והמוח.
ולא מתחיל בקיבה אלא בלב, עמוק מתחת לעורקים,
איפה שהטינופת מצטברת, שאריות של כאב שנשרפו על הבסיס,
ואותם אי אפשר לנקות, צרובים לי בבשר
והמתת היחידה שלי אבדה לי בסבך של שינאה עצמית
ושקרים שמסרבים להעלם
כשהתקווה שלי מנציחה אותם, מחיה אותם.