מיכל אלמוג / זכרון |
אמרתי לו שאני לא יכולה יותר.
ארזתי מזוודה
ויצאתי מהחדר,
ידעתי שאם הוא היה מנסה
לעצור אותי-
הייתי נשארת.
חיכיתי,
חיכיתי כל כך הרבה זמן.
הוא לא ממש הבין את המסר.
הסתכלתי לאחור,
בחנתי את עיניו,
לא,
הם לא נצנצו בשבילי הפעם.
סגרתי את הדלת,
הסתכלתי לאחור,
ונזכרתי
שאין לי לאן ללכת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|