[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כמו מה זה נראה?" שאלתי והראיתי לה את הציור.
"כמו קו." היא אמרה את המובן מאליו.
"אל תחשבי במושגים מופשטים כמו קו או ציפור. תחשבי בצורה של
רגשות; כאב, כעס, אהבה... ככה תחשבי. אני רוצה שאת תגידי לי כי
אני לא יכולה לדעת, אני ציירתי את זה."
היא ישבה מולי, מביטה בציור. לא אומרת מילה במשך כמה דקות.
"זה נראה כואב." אמרה לבסוף. סובבתי את הציור לעברי, והסכמתי
איתה. "זה באמת נראה כואב..." אמרתי.
דפיקה על הדלת. אדם בחלוק לבן נכנס לחדר. "שעת הביקור נגמרה."
הוא אמר. האורחת שלי קמה ממקומה. "להתראות." היא אמרה. "אני
אבקר שוב." ויצאה מהחדר, מלווה בצליל טפיפות עקביה. השקט
שהשאירה הדלת הנטרקת צרם לאוזניי. בעבר אהבתי שקט, אהבתי להיות
לבד. אבל כאן זה שונה. כאן, בחדר הלבן עד כדי שיגעון, השקט צרם
לאוזניי, הבדידות הכבידה על לבי. איני אוהבת להיות כאן, אני
פוחדת שלעולם לא יתנו לי לצאת, שלנצח יבקר אותי ד"ר ליפשיץ
וישאל אותי: "איך את מרגישה היום?"

דפיקה על הדלת. ד"ר ליפשיץ נכנס. "איך את מרגישה היום?" הוא
שאל כהרגלו. ואני, כהרגלי, לא עניתי. לא כי לא רציתי, אלא כי
לא ידעתי את התשובה. הוא רשם דבר מה בפנקסו והביט בי, מחכה
שאומר דבר מה. לבסוף היה הולך. כך נמשכו הפגישות, יום אחרי
יום, שבוע אחרי שבוע, וחודש אחרי חודש. כבר התייאשתי מלנסות
להשלים את כל החומר שהפסדתי בלימודים.

"אני רואה שציירת ציור." אמר לפתע. הבטתי בו בהפתעה. מעולם לא
אמר מילה לאחר ששאל מה שלומי. "מותר לי להסתכל מקרוב?" שאל
בנימוס. משכתי בכתפיי, אומרת לו שיעשה כרצונו. הוא הרים את הדף
מהמיטה, והביט בו עמוקות.
"מה ציירת פה?" שאל כעבור כמה דקות. שוב הופתעתי. הוא לא שאל
למה ציירתי קו, אלא מה ציירתי. שתקתי כמה רגעים. ידעתי את
התשובה לשאלה, אך רציתי לומר אותה נכון. "ציירתי את החיים
שלי." אמרתי בשקט, כאילו פוחדת שהוא יפרש לא נכון את דבריי. אך
הוא הבין. ראיתי זאת בעיניו. הוא רשם דבר מה בפנקסו, ואז ביקש:
"הסבירי לי את חייך." שוב שתקתי, איני רגילה לדבר הרבה עם ד"ר
ליפשיץ. למעשה, מעולם לא אמרתי לו דבר.
ד"ר ליפשיץ הגיש לי את הציור, והפעם אני הבטתי עמוקות בדף.
בחנתי את הקו שציירתי, וזה לא סתם קו. זה קו שחור וארוך, מצויר
באלימות ובכוח. הוא מתחיל כקו קטן ואפרפר, ומשם הופך לקו שחור
מסודר ועדין, ואז הופך חזק יותר, ואלים יותר... וכואב יותר.

הסברתי לו את חיי, וד"ר ליפשיץ הקשיב בתשומת לב. לאחר שסיימתי,
שתק עוד כמה רגעים וכתב בהתלהבות ובמרץ בפנקסו. ואז השעון שלו
צלצל. לד"ר ליפשיץ יש עוד מטופלים לבקר חוץ ממני. הוא סיים
לכתוב בפנקסו וקם מהכיסא עליו ישב.
"יש התקדמות." הוא אמר. "בהחלט יש התקדמות. כל הכבוד." והלך,
משאיר אותי לבד עם הקו.

לקחתי את העיפרון, והמשכתי את הקו. הפעם בפחות כוח, בפחות
אלימות... ובפחות כאב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אסם עושה הכל
כדי שהנאתכם
ממוצריה תהיה
מלאה, אך יש גם
תופעות טבעיות
שאינן בשילטת
החברה.
אם בכל זאת נפגם
המותר, אנא
שלחוהו באירזתו
לאסם ת.ד. 1578,
תל אביב 61015,
ציינו בדיוק מה
נפגם, היכן ומתי
נקנה ואסם תחליף
אותו."

מתוך מה שכתוב
על גב אריזת
במבה.

ואני שואל אתכם
- מישהו אי פעם
באמת שלח במבה
משומשת אך פגומה
ודרש שיחליפו לו
אותה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/06 23:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילה פופקו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה