כשהוא דפק בדלת, בדיוק התלבשתי, אחרי המקלחת, הצצתי בעינית
בעודי מנגבת את השיער הרטוב, לבושה בתחתונים לבנים קטנים
וגופיית בנים לבנה קטנה. פתחתי את הדלת ובלי לומר מילה חזרתי
לחדר, מתיישבת על הכסא הגדול שלי מול המסך של המחשב, הוא נכנס,
סגר את הדלת בעדינות, בא לחדר, לא בטוח שזה בסדר שהוא נכנס ולא
בטוח שזה בסדר שהוא בוהה בי חצי לבושה וחצי עור כהה ולח שמדיף
ריח של מקלחת רעננה ואני מניחה שגם כמות נדיבה של פרומונים.
אחרי כמה שניות אני מסתכלת לו בעיניים במבט הכי כואב שיש,
אומרת לו "קח - זו מתנת יום ההולדת שלך!" ומניחה בידיו מעטפה
מבלי לגעת בהן ממש. הוא עונה "תודה" ולפני שהספיק להגיד עוד
משהו דרשתי ממנו שילך, שהוא לא רצוי כאן ושיסגור אחריו את
הדלת. הוא רק נעמד כמה שניות בקיפאון, אולי אני אשנה את דעתי
או שאולי עוד כמה פניני חוכמה יפרצו מפי. כשהוא ראה שהפעם אני
האדישה מבינינו, הוא הלך, כנוע, מובס.

הוא ישב באוטובוס, בדרך חזרה הבייתה, פותח את המתנה שלו לקולות
המנוע המשתעל של האוטובוס הזוועתי שהיה סיוט בפני עצמו. בתוך
מעטפה לבנה וגדולה שהיה רשום עליה - "מתנה" הייתה תמונה.
מאחוריה היה רשום בעט שחור שקצת נמרח "לפעמים תמונה באמת שווה
אלף מילים וכל מה שרציתי להגיד לך - פה בפנים". הוא מיהר לחזור
להביט לכבישים ולוודא שהוא לא מפספס את התחנה, לוחץ על כפתור
ה"עצור", יורד מהאוטובוס בתחושת החמצה, חוצה את הכביש, חותך
דרך הגן, בסוף מתיישב על ספסל מרוחק מתחת לעץ ענק, בלילה זה
קצת מאיים, הצלילים של העלים ברוח נשמעים כמו מילים וכולן
מקיפות אותך ותוקפות אותך, מבקרות אותך, מאשימות אותך, אתה
מביט בתמונה וממש כמו סיפור, העיניים שלה הן הפרולוג- מתוק
וחצוף, כמעט ללא מילים, די קצר, זה הספיק, מהר מאוד התאהבת
בבחורה הצינית והמשונה הזו. ואז ידיים ארוכות, נוגעות, לא
נוגעות בך, חובקות, לא חובקות את גבך. וחיוך כה מתוח על שפתיים
סגולות הן בעצם רומן, מתפתל וציני לאין שיעור וברקע אתה יכול
לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה, את השתיקות המרעישות שלה, את
ה"אני אוהבת אותך" מהדהד למרחקים, את הנשימות העמוקות שלה מעבר
לעורף שלך. את ההיעלמות, את הכאב, את כל המשפטים שנזרקו באויר,
את המבטים המרוחקים, תועים בחלל, תוהים מה קרה.
הלחיים החלקות שלה בחורף הקר שישראל לא ראתה כבר הרבה חורפים
היה האפילוג, כל הדמעות שזלגו עליהן, חיממו אותה מבחוץ, אבל
הקפיאו אותה מבפנים. וסוף סוף מסך האדישות שלך נשבר, עד שהצלחת
לבנות אותו כל כך טוב, כל כך יציב, כל כך חזק, לעץ הענק ההוא
ולתמונה ההיא ולכל אותן אלף מילים ששמעת כשהבטת בתמונה לא יכלת
לשקר! הפעם הצלילים של העלים היו לך למוזיקת נחמה שעטפה את ים
דמעותייך, הקור של הלילה חודר לעצמותייך בנוסף לגשם הכבד שניתך
בגן השחור, עליך ניתכות טיפות כבדות עוד יותר שנאגרו על העלים
של העץ שבוכה איתך. מגיע לנקודת שבירה, רץ מהר כמו מטורף, בשעה
כזו כבר אין אוטובוסים, רק כמה מכוניות מחליקות, אנשים שרצים
מתחת למטריות ברחובות הקרים וכמה אורות בודדים. שוב דופק בדלת,
כולך רטוב ומתנשף, יש לך הרגשה בטוחה שמחר כבר תהיה חולה.
עיניים אדומות אחוזות טירוף, מבריקות מבכי, אני פותחת את הדלת,
הפעם עם מכנס מעל לתחתון הלבן וסווטשירט מעל לגופייה. באותה
אדישות נותנת לו להיכנס וזורקת עליו מגבת, הוא מחכה בחדר,
מתייבש, בינתיים מביאה לו כוס תה. 10 דקות של שקט, עד שהוא
מפשיר והצבע חוזר לו לפנים. הוא מסתכל עליי ואומר "סליחה אבל
אני לא יכול להפסיק לאהוב אותך, לחלום אותך, לחשוב עלייך,
להרגיש אותך על גופי, לשמוע אותך צוחקת בראשי, סליחה על כל מה
שעשיתי, סליחה על כל מה שאעשה, סליחה שאני לא יודע מה לא בסדר
איתי, סליחה שאני  לא יודע איך לתקן את עצמי, סליחה אבל את
תמיד תהיי הבחורה שלי, סליחה שעכשיו אני איעלם מחייך..." נשיקה
מפתיעה וחמה העבירה לי בדיוק מה שהוא מרגיש ואז שוב כמו
מטומטם... "סליחה... גם על שאני לא יכול בלי השפתיים שלך"
והלך.