הייתי שם כשהלכת.
אני בטוחה שהייתי.
שמעתי שדיברת.
אני בטוחה ששמעתי.

אבל במעבר בין ראיה לקליטה,
בדרך שבין השמיעה להבנה -
קרה איזשהו נתק מוזר -
ואל מוחי לא הגיע שום דבר.

ואז - כשצילצלתי ולא ענית,
כשחיכיתי ולא הגעת,
הלב התחיל לדאוג מעט,
והתחלתי קצת להבין - כמעט.
אך רק כשעבר לו זמן מה -
רק כשסביבי היה - מאומה -
התחיל הזמן לסדר את הקצר
ופתאום הבנתי מה לא בסדר.
הבנתי שאתה.
הבנתי שאינך.
והבנתי שלא תחזור.
והבנתי ששחור.

ועכשיו אני באמצע כאב.
מנסה לחבר בין המוח ללב.
מנסר לקשור קצוות רפויים,
מנסה להמשיך לחיות "חיים".

ואתה יודע מה?
אני אצליח!