שימעון סולק על היום הראשון.
מכל הילדים הוא הגיע מוקדם, לבוש בחגיגיות, מוכן עם תיק גדול
בידו עם כל הבגדים שאמא קנתה לו לפני שיסע ממה שהיה הבית שלו.
והוא באמת התרגש, ראיתי זאת בעיניו, היה ניצוץ של תקווה. ניצוץ
נדיר למראה במקום הזה.
אך שימעון סולק על היום הראשון. הרביץ מכות רצח לאחד, ילד לא
פחות תמים ממנו. התחצף למנהל. אז מה כבר יכלו לעשות?
שימעון הגיע הראשון מכולם. הוא גם סולק ראשון.
עבר שבוע וזומנה שיחה.
ישבנו בחדר המנהל, אני ועוד צוות שלם של יועצים, יודעי דבר,
מומחים, כולם דנים בגורלו של ילד אחד, שמעון.
ואני לא אמרתי כלום. הרי מה אני מבינה.
אלי, המנהל, אמר שאמו לא רוצה אותו בביתה.
'שטויות' חשבתי לעצמי, הרי איזה אמא לא רוצה את הבן שלה.
כשהיא נכנסה הבנתי. אחת פרחה עם מכנסיים צמודים, תכשיטים
מזוייפים והמון שחור בעיניים אמרה פחות או יותר: קחו אותו
ממני.
אז לקחנו אותו חזרה.
שמעון שמח. הוא רצה לחזור. הוא רק לא ידע שהוא לתקופת נסיון.
שבוחנים אותו כל שניה.
שמעון יצא יחד עם כולם הביתה לסוף שבוע ארוך מדיי.
בישבילי הוא היה ממש קצר.
חזרנו ביום ראשון. יש מתח באויר, שבוע חדש מתחיל. שימעון חזר.
בגדים חדשים, ולראשו כיפה.
שאלתי אותו מה זה. הוא ענה שהוא חוזר בתשובה. והעיקר- מעכשיו
הוא ילד טוב. אז באמת מה רע?
יומיים שלמים כמעט שמעון לא קילל, הוא לא הרביץ ולא העליב אף
אחד.
אמרנו נחכה עוד קצת אולי זה יעבור לו, אך הזמן עבר ושמעון
בשלו. כיפה על הראש והוא- ילד טוב.
יום שישי הגיע. באויר ניחוח של חג. כולם יודעים שיום שישי יום
מיוחד, מפה לבנה, יין לקידוש, חלה מתוקה. והעיקר- בערב ממתקים
וטלויזיה עד מאוחר. ממש חגיגה.
ואז שמעון בא אליי, חושש ניגש ושאל אם מותר לו לראות טלויזיה.

ניסתי להסביר לו שיעשה כרצונו, ושיש כאלה שאינם רואים טלויזיה
ויש שכן. זה הכל עניין של אמונה.
אך שמעון החליט שלא. הוא לא יראה טלויזיה ביום שישי.
הערב הגיע ושימעון מיואש. לבסוף החליט והוריד את הכיפה והתיישב
ממול לטלויזיה עם כל החבר'ה מבסוט.
הכיפה ירדה ואיתה האמונה.
שימעון שכח להיות ילד טוב, חזר לעשות בעיות, להרביץ, ללכת
מכות.
לו רק ידעתי מה כיפה אחת יכולה לעשות.