בעוד אני נדחפת מתחת לשולחן שמריח כמו ביצים קשות, שרון שואל
אותי אם אני רוצה תירוש. אני צועקת שתירוש ייתן לתינוקות ושאני
רוצה יין אדום כמו שנותנים לגדולים. ושלא יעבדו עלי, כמו שסבתא
עבדה עלי עם הבירה השחורה שנה שעברה. שמעתי אותו צוחק כשנכנסתי
מתחת לשולחן ועברתי בין כל הנעלים החגיגיות של כולם, בקצה חיכה
לי דוידי עם חיוך מתוח מאוזן לאוזן, חיכה ממש עד שהגעתי קרוב
קרוב, בקושי מתאפק כדי להגיד לי שהוא ראה את רמי מתגנב לחדר
שינה הקטן בלי שאף אחד שם לב ובטוח ששם נמצא את האפיקומן. אני
הייתי המנהיגה של כל בני הדודים, והם ידעו שאני מתמקחת הכי טוב
על הפרס למוצא האפיקומן וכל שנה מי שעלה על איזה רמז היה מספר
לי כדי להיות ביחד איתי על הפרס. שמתי לב שדורי גרב גרב שונה
על כל רגל לפני שעליתי בחזרה לגלות שמזגו לי תירוש. הנחתי את
הראש על אבא ואמרתי לו שזה לא פייר עם הפרצוף הכי מתוק-מאוכזב
שלי והוא נתן לי שלוק מהגביע שלו ואמר לי שלא לספר לאמא. תומר,
אחי, ראה את הכל והגניב מבטים לכיוון אמא ונכנס ללחץ. ראיתי את
זה על הפרצוף שלו, הוא לא עומד ברגעים כאלו. בגלל זה אני לא
מספרת לו סודות רציניים, זה עושה לו כאבי בטן ומתישהו הוא מגלה
הכל לאדם הלא נכון. אמא בכלל הייתה עסוקה בשיחה עם דודה בת-עמי
הן התווכחו אם לשים מי-סודה בקניידעלך או סתם מים. הגביע של
אמא עמד מלא לידה, היא עדיין לא שתתה. עוד מעט היא תשתה ועד
סוף הערב היא תהיה הליצן המשפחתי וכולם יבואו להגיד לי איזה
מזל יש לי שיש לי אמא כזאת מצחיקה ואני אחייך בנימוס. יש לי
משפחה ממש גדולה ואני יכולה לגרום לה להשמע כמו ים אם אני
רוצה. אני חולמת ולאט לאט כל המילים הופכות לדייסת צלילים ואם
אין איזו דודה היסטרית עם צליל יוצא דופן במיוחד, או דוד
שמחליט להרים כוסית לכבוד משהו ומשתיק את כולם, אז אני יכולה
להעביר חצי שעה של סתלבט על החוף. מה שכן, תמיד מעירים אותי
ל"רשע מה הוא אומר" וצוחקים, או תמיד מציעים לי סלט חצילים,
כשהם יודעים שאני הכי שונאת בעולם וצוחקים. הבדיחות הקבועות
והלא מצחיקות של המשפחה-ים שלי.

עקבתי אחרי כולם, בליל הסדר כולם חשודים מסביב לשולחן, רמי
באמת נראה קצת חשוד היום. בדרך כלל רמי שותק ליד אישתו שלא
מפסיקה לדבר, סתם יושב בהלם ממה שקורה. אני יכולה להבין אותו.
אבל היום הוא ישב על קצה הכסא, לחוץ ומגניב מבטים. זה נראה לי
מוזר שדווקא הוא יחביא את האפיקומן, אבל הוא באמת נראה חשוד
נורא. קמתי מהכסא ואבא שאל אותי לאן אני הולכת. אמרתי שיש לי
פיפי והלכתי לשירותים שליד חדר השינה הקטן. הצצתי לתוך החדר
וראיתי שם את מיכל שהיא בת הדודה של אמא שלי וגרה בתל אביב ויש
לה תמיד בגדים כמו במגזינים והיא ממש יפה. היא ישבה על המיטה
ובכתה, ראתה שאני מציצה ומייד מרחה את הדמעות הצידה על הלחי
וניסתה לחייך אלי, אבל זה יצא לה עקום. חייכתי אליה בחזרה,
הסתובבתי והלכתי לשירותים. זה היה קצת מבעס שהיא הייתה שם ושלא
יכולתי להכנס לחדר ולחפש. אבל גם חשבתי שאולי היא בוכה בגלל
רמי ויכול להיות, מה שנראה לי יותר הגיוני, שלא הוא זה שמחביא
את האפיקומן השנה. לא הבנתי את הקשר בין מיכל לרמי. אולי היא
ביקשה ממנו משהו והוא לא הסכים. אולי לא. לא יודעת. עשיתי
פיפי, כי זה בלגן לעבור את כל הדחיסות של הכסאות עד לשירותים,
אז כבר עשיתי שלא יבוא לי פתאום פיפי בהפתעה ואני אצטרך ללכת
שוב.

דוידי תפס את המבט שלי כשחזרתי לשולחן וסימנתי לו שלא נראה לי.
עשיתי פרצוף של שפתיים מכווצות מאכזבה והזזתי את הראש מימין
לשמאל. כמו שאומרים לעשות עם הראש במעבר חציה. אבל יותר מהיר
ולא עד הסוף לצדדים. כשהתיישבתי ליד אבא הוא היה באמצע צחוק
גדול ושאלתי אותו מייד מה פיספסתי והוא אמר שלדורון יש פתיתים
במרק. צחוקים, כן. הם מתכנסים כל שנה לחגוג את ליל הסדר המטופש
הזה, אוכלים פיתות ומרגישים גיבורים. כל שנה, חודשיים לפני הם
מתכננים מי יהיה עם מי איפה ומדברים על בישולים ומה יהיה, ואם
יש מספיק הגדות ומה לקנות ומי יבוא מחוץ למשפחה. תמיד יש כמה
נספחים מסכנים שאנחנו מזמינים למשפחה הענקית שלנו כי המשפחה
שלהם מתה בשואה וזה מבעס לעשות ליל סדר רק עם עוד שלושה אנשים
וזהו. אז אנחנו מזמינים אותם אלינו כדי שיהיה להם "חם בלב".
ואחרי כל הבלגן הזה המבוגרים משוויצים שהם אוכלים פתיתים במרק.
ומרגישים גיבורים שהם התנגדו למצוות ולמסורת. אני חושבת שזה
ממש מטופש לחגוג דווקא בליל הסדר אם רוצים לאכול פיתות, ושעדיף
לחגוג את זה שהקבוצה של אבא ניצחה בדרבי, זה גם עושה אותו שמח
יותר, בצורה אמיתית יותר.

אני הרגשתי מחוייבת למצוא את האפיקומן כי כל בני הדודים שלי
סמכו עלי שאני אמצא והחלטתי להיות רצינית יותר בחיפושים. דודה
שלי צעקה מתישהו שזה לא במטבח ושלא יבלגנו לה את המטבח כי זה
לא שם. אבא שאל אותי אם אני לא מתחילה לחפש ואמר לי לקחת את
תומר איתי לחפש. עשיתי פרצוף מעוצבן ואבא נתן לי נשיקה גדולה
וחיייך את החיוך הכי מכניע שלו, אז הסכמתי ודווקא הרגשתי טוב
עם זה. חיכיתי שתומר ינער מעצמו את כל הפירורים וידחוף את הכסא
אל מתחת לשולחן. הוא מנומס כמו אני לא יודעת מה. אמא צעקה
מאיפה שהיא ישבה שלא נרוץ כדי שתומר לא יקיא את האוכל ואני
אמרתי לה טוב טוב מהיר ואדיש. החלטתי לחפש דווקא בסלון באיזור
הויטרינה. היו שם כל מיני דברי קדושה כאלו של ליל הסדר, ספרי
הגדה, המון כיפות ומפות ומפיות שהחליטו שלא להשתמש בהן בסוף.
ראיתי משהו תפוח בבלגן שהיה מונח ליד הויטרינה אבל זה סתם היה
איזה מגש שמישהו הניח בצד ושכח ממנו. המשכתי לחדר העבודה של
סבא אבל חשבתי שבטוח לא יחביאו שם כי לא רוצים שנבלגן וגם כי
סבא מת והם עדיין מכבדים אותו למרות שהוא מת והם כבר לא צריכים
לפחד שהוא יצעק עליהם כי הם עשו משהו לא בסדר. אז הלכתי לאיזור
של מכונת הכביסה ומצאתי שם בין כל הבלגן של סלסלות הירקות  את
המפית עם המצה בפנים ונתתי את זה לתומר שיגיד שהוא מצא את זה
כי בטוח שכולם ידעו שאני זו שמצאה אבל גם יחשבו שזו הפגנת
בגרות מצדי ובגלל שהתנהגתי כל כך יפה אמא בטוח תסכים לאבא
לקנות לי את הגלגליות החדשות ששאול הביא לפני שבוע לחנות
ספורט.