[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
טבעת על אצבע כף הרגל

1
צמידים על הידיים, נזם באף, עגיל בגבה. שואלת אותי אם בא לי
לישון איתה, אני אומר עוד מעט. (ללטף את הלשון שלה, עם העגיל,
ולהירדם.)
"לאן אתה ממהר כל הזמן?" היא שואלת. מה, לצפות בטלוויזיה כמו
מטומטם ולצלול לשינה עם חלומות שלא אזכור? לגרד עם ראשי את
הכר? תני לי עוד רגע. היא יושבת על המיטה, משחקת עם הטבעת שבכף
הרגל.
"אני חושבת שמיקו שכח אותי", אומרת מור. איזו אישה יפה
ומטורפת, עם האיפור השחור המרוח מתחת לעיניה.
"אני פה, תני לי רק רגע להתפלל לאלוהי המוזה. התחת שלך לא
יברח לשומקום."
היא מחייכת. יש לה חיוך עקום ויפה, כאילו היא צוחקת עליך
ומתביישת בזה באותו זמן. היא נשכבת שם ומביטה לתקרה, רצינית.
ככה כשהיא בתוך עצמה עיניה כמו כוכבים. אני רוצה לישון, אבל לא
רוצה.
"רוצה קפה?" אני שואל.
רבע גיחוך תימהון מגרונה ואני הולך למטבח להכין לי. לא, מותק.
מיקו הזה לא הולך לישון. לא בקרוב.
אני שותה את הקפה על סיגריה במרפסת. יותר מדי קפה, יותר מדי
סיגריות. שליו וסהרורי מול מסך שמים שחור, נטול כוכבים. היה
משהו אתמול שאני לא זוכר. היה משהו לפני שעה שאני לא זוכר.
ככה, מסמר לתוך הווה.
אני בא והיא קמה. אני עומד. היא מביטה בי, רעבה.
"מה?"
"אתה חסר לי. חבק אותי. תאהב אותי."
אני מלטף את עצמות לחייה. "את יודעת שאני אוהב."
"אני לא מרגישה."
אני מחבק אותה, טומן את ראשה בצווארי. "אני יודע שאני לא
מציאה", אומר שקט.
היא נצמדת אליי יותר חזק, כאילו רוצה להיכנס לתוכי. "אתה צריך
לאהוב אותי..." אומרת חרש.
כל הדפיקות שבי מציפה וחונקת. אני רוצה להוכיח לה, להרגיע
אותה, שהיא בשבילי הכול. הלב שלי כואב, כואב מאהבה, מדמם
בתוכי. אבל שום מילה לא יוצאת. עומד כמו פסל, מחבק אותה, רוצה
לטרוף אותה, וידיי רועדות, משותקות. רק שלא תלך ממני, אני
מתפלל.
"אני חושבת שהירח עשוי מנייר", היא אומרת, נמסה מבין ידיי
ומדליקה סיגריה. "מיקו", היא אומרת, ומביטה בי במבט אוהב
ושליו, ואז יוצאת מהחדר.
אני מדליק סיגריה. ברדיו גרסת כיסוי לשיר של אלביס פרסלי.
"את מי אתה אוהב?" שאלה אותי אז מזמן שירלי. "אתן לך רמז,
מיקו. זה מתחיל בשי'ן."
"את מי את אוהבת?"
"את מי שיכולת להיות, לולא..."

2
"מה יקרה כשהשמש תזרח?"
יחפים, בבגדים איתם אנחנו ישנים, אנחנו יושבים ליד בניין
הדירות על המדרגות. שקט של בית-קברות. עלטה. סיגריות שלנו
מהבהבות בחושך. אני מביט על הטבעת שבאצבע כף רגלה. האצבעות
מתקפלות מעט, מגרדות את האבן.
"נרגיש אחרת", אני אומר.
אני מלטף את קצה כף רגלה, נוגע בטבעת. היא מביטה אל הירח,
מקופל כמו בננה. אומרת "כשהבוקר יבוא אלך לישון." מאיזה בית
עולה מוסיקה, חרישית, מתחננת.
"כבר דרכו על הירח", אני אומר, רואה כבר את עצמי שם, אוחז
בכדור-הארץ בשתי אצבעות.
"מוקדם מדי הם עשו את זה," היא אומרת ומחפשת כוכבים. "הם לא
היו צריכים..."
"באהבה לא נגעו", אני אומר, "בטח לא בשלי אלייך."
"אתה אוהב אותי, מיקו?"
אני שותק. היא מחפשת בשמיים. "אין כוכבים..." היא לוחשת.
"מור."
"מה?"
"את בוכה?"
היא מעבירה אצבעות על שערה.
"לפעמים אני שומע אותך..."
"יכולנו לשתות בירה עכשיו", היא אומרת בלי להביט בי. "מכבי.
שישייה. קר, שליש ליטר. להשאיר פה בקבוקים ריקים."
אני יורד למטה, בודק שהשטח פנוי, וחושף את הזין לאוויר הקר.
אני מוצא אותה לידי.
"אני רוצה להחזיק בו, מיקו. כשאתה..."
ואצבעותיה עם הטבעות חובקות אותו קלות, ויד שלי על הקיר כשאני
משתין. היא מרססת את הפינה באליפסה. אני מנער ומחזיר למקום.
"יש קצת אור", אני אומר ומסתכל סביב.
"אל תגיד את זה. נשק אותי."

3
אני מרגיש כל-כך טיפש. בא לי להיות נקודת חן על שדה של מור
ולהיעלם.
"מיקו," היא באה לחדר. "בוא נראה טלוויזיה."
אני פוקח את עיניי ומרגיש מנותק, אפוף בערפל של טמטום.
"אני לא מרגיש טוב."
"מה..."
"לא יודע, משהו במוח, נדפק."
"עישנת משהו?"
"לא. זה טבעי."
"בוא נעשה לך נומי נומי." היא מחייכת. "זה עומס יתר במוח, אתה
תהיה בסדר."
היא מכבה את כל הנורות חוץ מהמסדרון, שמה מוסיקה שקטה
בלועזית, מניחה לידי מאפרה וסיגריות ושואלת אם להישאר.
"ומה?"
"נתחמם אחד מהשני."
אני מלטף מתחת לצווארה. "חסרה לך נקודת חן?"
"מה?"
כמה המציאות אכזרית לפעמים, היא מסוגלת לקרוע לך את המוח.
"מור..."
"מה?"
אני רוצה לשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת אותי.
"א..."
"מה? מה?"
"אני הייתי ילד פעם."
היא חושפת שיניים לבנות, עם הניב העקום.
"איזה ילד היית?"
אין לי זיכרון אבל אמרו לי. "מאושר."
"ואני הילדה שהראתה לבנים את התחתונים."
"מוזר לי בבטן."
"מה?"
"כואב לי הגוף."
היא מציתה סיגריה ומושיטה לי. אני מעשן. אולי אני עומד למות.
"מור..."
"מה?"
"איזה שם זה?"
"מיק מיק מיקי מאוס. שאני לא אצחק על השם שלך. יש לך משאלה
אחרונה?"
לבכות.
"משהו לפני שתישן?"
את השפתיים שלה.
"נשיקה."
והיא דוחסת את עצמה לפי, טועם אותה כמו תותי-בר בשלים, ריח
פטל.
"מחר תהיה חדש. א... כמו תינוק."
והיא הופכת לבושם שעף, מרחף, מתגרה ונעלם לתוך המסדרון,
והלאה. אני מחניק צרחה, ואובד.

4
"לאן אתה הולך?" שואל אותי האיש במראה.
העיניים שלו שבורות. החיוך שלו... אירוני. צוחק על עצמו. הוא
אומר לי "זה מה שעשית ממני."
מי אוהב אותך, אני שואל.
"אני", הוא עונה. "אני."
אני פותח זרם מים קרים, חזקים, ומטביע את ראשי תחתיהם. אני
זורם עם המים... לביוב. לשבת על ג'וינט קטן ולכתוב אותי עם ראש
במים, מחפש שורשים בתוך ביוב. מוזיקה נדלקת. מוזיקה נדלקת מתוך
הסטריאו בגרוש שלי וזה הדיסק שהיה שם כל הזמן, זוהר ארגוב
הענק, בא לרמוס לי את הלב מתוך קברו, לפורר את כל חיי לאפר
לרגליו, לגרום לעור התוף שלי להיכנס לאורגזמה מתמשכת. כמו כלב
רטוב אני מוציא את ראשי מתוך המים ומנער אותו. פוסע כבד כבד,
איטי איטי, כמו נפיל נכה, לעבר הסלון. ליד חלוני יש התכנסות,
מסיבת עולם. הקהל רוחש שם חרש. אפשר לשמוע גם את העיניים שלהם
זזות בארובות. אני כורע על הרצפה והמוסיקה רומסת אותי. אני
חייב סיגריה. בכיס הסופרים שלי יש חפיסה, ומצית, ואני מצית
בעונג כה גדול... אורגזמה. מזדחל ונשען על בליטת הקיר. מעשן
בלי התוספת, המאפרה. כשיהיה כבר אפר נראה...
זוהר, זוהר. קורבן קול הזהב שלו עצמו. אתה בוכה עם הקול שלך
על מה שהקול עשה לך. ואולי אתה מלאך. חי בכיפת קרח מחוממת,
מעשן גראס, ושומע פאריד אל אטרש, או משהו... משהו...
אני מאפר לרצפה. מור תהרוג אותי. הכרוז בחוץ מודיע על קרב
הגלדיאטורים הבא. זה בסדר, אני אומר. כאב מתוק זה בסדר, כל
חיי.
יש שם לכיפת הקרח, אם לא הייתי מסטול. משהו...








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
i... wanna fuck
a dog in the
ass!!!










ילדה קטנה
מאזינה ללהקה
האהובה עליה
בלינק 182, ושרה
בקולי קולות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/06 12:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה