היא אומרת שאני מלוח...
אם אני מלוח, זה כנראה מרוב דמעות,
שזה דימוי נדוש כשלעצמו עוד מלפני השיר של אביב גפן,
שבכלל לא נכתב עליך - שזה מפחיד עד כמה שזה מתאים,
עד כמה שאסונות תהומיים הפכו יום-יומיים...
ואנחנו נתקענו בין תהום שחורה למישורים חיוורים,
והיום הזה הוא שלך, או של הזיכרון,
ואני לא מכיר את שניכם מקרוב,
ואני לא מכיר בשניכם,
רק באשמה שלי כפה סתום.
כשאקדח אחד מכניע רוב -
כנראה הג'ונגל מתפתח, אבל הקדמה נשארת מאחור,
ובהינף יד כולם אילמים פתאום.
ואיך שבן אדם אחד מרים, ובן אדם אחד מוריד,
והכל זה אחדים, זה לא תנועה מגובשת.
זה הכל צביעות זולה של הרגלים מגונים,
וכולם מגנים בשקט, מתעתעים או מטאטאים, העיקר שניתן לשמש
לעלות.
ולא הסקנו שום דבר מן הצלקת, אולי הסתרנו עקבות, איבדנו עכבות,
שכחנו מאחור כמה שאיפות,
ובאותה הנשימה למדנו שאפשר, ושמותר, ולגיטימי וברוך שעשה,
ברוך...
ואין כבר לא מתאים, כי ההתאמה הפכה גמישה,
וההוא, שיתענה בכלא כי רצח,
אבל בתכלס הוא קדוש מעונה מתחת לחיוך, לא?
שקרן הוליך שולל, והתנבא לפרצוף של המציאות עם שלושה סכינים
בגב.
ואני שואל אותך, איך אבק שריפה נותן פה את הטון?
זה כמו אבן שמדרדרת במדרון - והמפולת מתקדמת כמו חושך על שערי
ההיגיון,
ואני מלוח?! אני מלוח?!
אני ויתרתי על חזון ועל רצון!
זאת רק היא שעוד בוכה ונבוכה, המון...
ובדמעות שלה אפשר לשחות, בעוד היא מתפוררת כשצבא של הולכת שולל
חותר תחתה.
שקרים מובנים, וזה מורשת זה?
זה בושה.
ואני מתבייש היום לקום בבוקר,
כי זה לא אני שהתאבדתי בך,
אני יותר גרוע... נתתי לה לשמור הכל בבטן.
ומה הפלא שהיא נשארת אותה שממה מוכרת.
ועדיין כולם מדברים בשקט בשקט, שאף אחד לא ישמע.
כי אם נשמע אולי גם נתעורר ונבין שכבר עברנו כל קו אדום,
שאנחנו שואבים בוץ... ובוץ כזה חסר צורה.
ואני שואל אותך, זה שלום, חבר?
מזה, חבר? זה חבר? זה אח?
זה נחל אכזב שזורם לי באבי העורקים.
ואני מבין שגם בגן עדן נגמרו המים המתוקים,
והמרירות עצמה כבר מתמרמרת עם שלושה כדורים בגב...
ואני שואל אותך, עזוב שלום,
לאן, חבר, לאן עכשיו?