מוצאת את עצמי מחכה לרגע שבו נהיה לבד. לבד, מנותקים מהעולם,
בחדר חמים שגווניו לבן-אפרסק. עיני השקד שלך יפלו על שלי. יד
ימיני תשלח, בספק מבוכה ספק נחישות, במטרה לנוח על כתפך. גם
שמאלי. ארכין את ראשי במעין גיחוך שנובע ממבוכה, ותו לא.
אצבעות ידיי ישחקו זו בזו. לאן עכשיו. בטוחה אני שכל אישה
הקוראת שורות אלה נתקלה אי פעם בדילמה של האם להיות זו שנוקטת
עמדה, לוקחת יוזמה. והפמיניזם כבר כל כך לגיטימי. בתור בת אנוש
המאמינה בשחרורן של הנשים, זה נראה לי מגוחך קמעה שאני מרגישה
שזה לא מתפקידנו לומר את המילה האחרונה, להסתכל לו בעיניים.
לעוט על הטרף. בזמן ששוחרות החירות הנשית והצניעות בראשי
נלחמות אחת בשנייה, ארים את עיניי, ואראה את חיוכך. חיוך של
ילד, כזה עם שיניים מרווחות. עינייך קורצות. נוצצות. הלוחמת
הראשונה ניצחה.
מוזר, אני לא מכירה את ההרגשה הזו, של לעמוד בפני האדם שלו
השתוקקתי כל כך הרבה, העברתי זמן רב במחשבות אודותיו, ועוד
אפשר היה לקלוט רק מתוך עיניו שזה הדדי. הדדי. מילה יפה שכזו.
לא הייתה לי הדדיות מעודי. 'מה קרה לך?... יפה'. יפה. הוא
לעולם לא ידע כמה מילה אחת יכולה לגרום לנערה, אישה, לרטוט.
דמעות. לא, לא שוב הדמעות האלה, שמציפות אותי ברגעים הכי לא
נכונים. וזה הרגע הכי נכון, הרגע היפה הזה. הוא אמיתי ומוחשי.
בוהן פחוסה תועבר על לחיי ותגרום לכל תא בפניי לסעור. אתה לא
מבין מה אתה עושה לי. וכך, כשאפיקים צרים זורמים ומכתימים את
חולצתי הלבנה, אצביע באצבעי ואדחוף אותך קלות לאחור. אתה תנחת
כבאפיסת כוחות על הספה שמישהו התאמץ מאוד שתראה כמו מיטה.
תפלוט אנחה של סיפוק, אך פנייך יביעו תמיהה. תושיט ידייך אליי,
באותה הצורה שאנו כבר כל כך רגילים אליה. תחושת הקלה - הסימן
המוסכם, רק שלי ושלך, שאומר רק לנו 'בוא, בואי אליי'. מוסכמה
חברתית מקובלת בין מכרים שהפכה לקוד אישי - סודי.
אשב בחיקך, בהיסוס. הקול של האישה הכנועה קורא בי, צורח. תני
לו לעשות מהלך. את לא רוצה לאבד את ההזדמנות היקרה מפז הזו
בגלל אסרטיביות זנותית. הרי חבל. אבל הקרבה אלייך תשתיק את
הקול הזה. פתאום הכל נראה טבעי - אני עלייך, אתה מתחתיי. הילדה
השמנה, בת העשר שבי שוקלת אם אני מועכת אותך. מדהים איך שלאחר
שהורדתי כל כך במשקל היא עדיין רודפת אותי. אז מה עכש...
המחשבה אפילו לא הספיקה לחצות את מוחי ואתה כבר שמת את שפתייך
עליי. ליבי יפסיק לפעום וההורמונים שלי יפצחו במחול. את השניות
המושלמות בחיי אני יכולה למנות על יד אחת, ואותן שניות שפי
מוצמד לפיך בהחלט נחשבות למושלמות. טעם מתקתק יש ללשונך. חום
גופי עולה ואני אמצא את עצמי רכונה עלייך, ובקצה ירכי ארגיש את
איברך מתקשה. אוויר.

'תודה, חיכיתי לזה יותר מדי זמן', תגיד.