לא סיפרתי לאף אחד שאין לי איך לחזור. אני לא צריכה טובות, גם
מזל לא חסר לי. אני צריכה רק שכל, רק קצת.
אני צריכה להפסיק למשוך ככה באף בקור הזה, קופאים לי הסינוסים
וגם כל הרטוב הזה על הפנים והצוואר והצעיף זה מסוכן, כשיש רוח
זה עושה אותך עצוב ומלנכולי, אבל באמת.
אני אוהבת הופעות עמוסות ושדוחפים, במיוחד בחורף כשנהיה בשניות
חם, אבל זה חום מדומה ואני יודעת את זה, זה לא אש, זה סתם
רדיאטור.

מה אני אעשה עד חמש בבוקר?
אני חייבת להתרחק מגן הפעמון. לא יודעת למה אבל זה נשמע לי כמו
מקום שלא קורים בו דברים יותר מדי טובים בשתיים בלילה, או שסתם
נתקעו לי כל מיני סטיגמות בגלל "גן החשמל". כשחושבים על זה
אחרי שישנתי שלושה לילות ב"גן החשמל" לפני שנה, ירושלים זה בטח
פחות מסוכן.

"ילדה!" אני מסתובבת. "קר לך?" המתדלק מחייך אליי. הוא בטח לא
הרבה יותר גדול ממני. אני ישר חושבת שהוא מסתכל לי על השדיים,
זאת הבדיחה שהידידים שלי הכי אוהבים.
אבל הוא לא, הוא מסתכל בטח על השפתיים הכחולות שלי או על
הרעידות בידיים. אני מהנהנת ומתחילה לבכות אפילו יותר, הוא בטח
לא שם לב שאני בוכה. גברים לא מזמינים נקבות דומעות להתקרב
אליהם.
אני מתקרבת אליו בצעדים קפואים. הוא מחזיק בידו כוס שוקו
מהמכונה. "שוקו זה בסדר?" הוא מסובב אליי את הגב ובוחש
באיטיות, מחמם את האצבעות באדים.
"קחי", הוא מסתובב אליי ונבהל - "מה זה? מה קרה? למה את בוכה
ככה?" הוא לא יודע למה הוא הכניס את עצמו; בחורות, כששואלים
אותן מה קרה, בוכות הרבה יותר חזק.
"מאיפה את באה? בשעה כזאת?"
"הייתי בהופעה של ברי סחרוף ב"מעבדה"..."
"יו... נכון, איך רציתי ללכת לשם, אבל... את רואה איפה אני
תקוע. מתי נגמר שם כל העסק?"
אני שותה באיטיות ובכל זאת נכווית לי הלשון.
"לא יודעת."
הוא משתומם "לא היית שם?"
"הלכתי באמצע."
"מה? מה, את פסיכית, הלכת באמצע ברי סחרוף? למה?"
אני מתחילה שוב לבכות והוא שוב נבהל, בכל זאת הוא זכר. זה
גנטי.
מטפטפות לי דמעות לשוקו, לפחות יהיו לי דמעות למחזור.
הוא לא שואל יותר, הוא לא מהמצויים; יש לו אינטיליגנציה, בטח
הומו.
אחרי רבע שעה כבר חם לי ואני בוערת, אני מורידה את המעיל,
עכשיו הוא בטוח מסתכל לי על השדיים, הוא מוכרח.
"בגלל הבחור הראשון שהזדיינתי איתו."
הוא מתנער מתוך שלווה ביזארית שכזו, מופתע, חצי מחייך חיוך
מפגר של גבר ששמע את הפועל "הזדיינתי".
"כלומר הבחור הראשון שזיין אותי", אני מחייכת חיוך כל כך עצוב
שהוא בטח חושב לומר עליי קדיש כי אני עומדת להתפגר מיגון.

"ידיד ממש טוב שלי. נפגשנו בהופעה הראשונה שלי של ברי כשהייתי
בת 14 והוא השתחרר אחרי שספג מרגמה בלבנון. במדורה של ל"ג
בעומר לפני שנתיים הוא תפס אותי מקיאה בצד. אמרתי לו ששתיתי
הרבה יותר מדי, הוא אמר שלא נכון, שהוא הסתכל עליי כל הזמן,
שלא שתיתי כלום חוץ ממים. אמרתי שאני מרחמת עליו."
"מרחמת? למה?"
"שהסתכלת עליי. אני מכוערת נורא."
"לא נכון, את יפה, סקסית בטירוף. אין לך מושג כמה אני נמשך
אלייך."
"מה?"
"אני רוצה לשכב איתך."
"לא כדאי לך, אני אתאהב בך."
"את לא תתאהבי בי, אני לא מדבר על משהו רציני, סתם כיף ביחד.
את בתולה?"
"לא." כן.
הוא לקח אותי לדירה שלו, אמר שלא אכפת לו בת כמה אני או מה אני
חושבת על עצמי, שהוא מת לזיין אותי כבר מלא זמן.
הבן זונה שם ברקע את "סימנים של חולשה", נכנס בכזאת תנופה
שחשבתי שאני אמות. הוא גמר בתוכי אחרי שתי דקות שנראו לי כמו
נצח, הדם שלי התערבב בזרע שלו ונראה כמו ארטיק דובדבן.
"מה? את במחזור?" הוא שאל, מנגב את הזין שלו במגבת, מדליק
סיגריה ומציע לי. אני הנהנתי.
"לפחות לא ירדתי לך." הוא צחק, אבל ממש. "את יודעת מה אומרים
על ערפדים..."

"מה, הוא היה שם?"
"באמצע הכל, בין כל האנשים, הזיעה, האושר הזה שלי. ברי שר את
"הזיות"."
"אחלה שיר."
"ידיים שלא רציתי שייגעו בי תפסו לי את החזה וקול שלא רציתי
שידבר אליי שוב בחיים לחש לי במקום ברי "אני רואה מלמעלה את
הצל שנופל על פנייך על שדייך על שפתייך..."
"בן זונה." הוא מסנן, גבר מוסרי. "היית צריכה להגיש נגדו תלונה
כבר אז כש... את יודעת."
"אבל זה היה בהסכמה."
"לא משנה. היית צריכה בכל זאת."
"הגשתי." בעילת קטינה.
"באמת, ומה קרה?" השוקו שלי כבר קר נורא.
אני שותקת. נזכרת להיות משותקת מפחד, מרגישה את החזה שלי נצרב
מהמגע הזה המכווה.
"הוא היה בכלא כמה חודשים."
"וואו", מרשים, אה...? "אני מצטער."


הוא מתקרב אליי, מתיישב לידי על הבטון. "קר לך?"
"כבר לא."
"בטוח?" הוא שם לי יד על הכתף.
העיניים הכחולות-שחורות שלי נעצמות. הוא מסובב לי את הראש
ומנשק אותי, בתשוקה, בתאוותנות.
אני דוחפת אותו חזק, לקיר.
הוא המום.
מעיף לי סטירה כל כך מצלצלת שאני מדמיינת את הלסת שלי מתרסקת.
"כלבה. העיקר שבטיזינג את טובה."