"טוב, את ההמשך של הסיפור הזה אתה כבר מכיר."
"אמרתי לך שאני לא מכיר, ואני אשמח אם תספרי לי אותו".
היא הסתובבה אליו, מחזיקה מספריים עם ידיות כתומות, והסתכלה
עליו כאילו היא הולכת להגיד לו -
"טוב אולי תלך הביתה?" אבל היא לא אמרה. הם רק הסתכלו אחד על
השני לרגע, והיא הסתובבה בחזרה לכיור, והמשיכה לגזור פיסות
נייר קטנות.
"חם" הוא אמר.
"כן" היא אמרה.
"אז את הולכת לספר לי, או מה?"
"אני יודעת שאתה מכיר את הסיפור, ואני יודעת בוודאות שכבר
סיפרתי לך אותו, ואני לא יודעת למה נכנסנו לזה, אבל אני רוצה
לעזוב את זה".
"את עצבנית?"
"לא".
"נראה לי שדווקא כן".
נראה לי שאני באמת אהיה אם לא תפסיק את זה. היא חשבה.
"מה זה?"
"אני לא יודעת, זה הגיע בדואר".
"אפשר לראות?"
"לא, זה לא שלי".
"אבל זה פתוח".
"אני יודעת. חשבתי שזה אליי בהתחלה ופתחתי את זה בלי לשים לב,
אבל אח"כ ראיתי שזה בכלל לא אליי".
"מה כתוב שם?"
"לא קראתי".
"את רוצה להגיד לי שפתחת את זה, ולא קראת?"
"כן, כי זה לא מיועד אליי".
"את בסדר. אני לא הייתי מתאפק".
"אני יודעת" היא הדגישה.
"היית יכולה לקרוא ולהגיד שלא קראת".
"אתה היית יכול, אני לא".
"תגידי, את מעוצבנת עליי?"
"עוד פעם?! לא! אתה הרי אמרת עכשיו בעצמך שאתה היית עושה את
זה, נכון?"
הוא נאנח, כאילו שקשה לו. מבחוץ נשמעו קולות שני הזקנים
שבבניין ממול.
"מה, השניים האלה עוד רבים?"
"אהה".
"איך אפשר לחיות ככה, להיות ביחד 50 שנה וכל הזמן לריב".
תחכה עוד 40 שנה, בטח תגיע לתשובה לבד. "אני לא יודעת".
"גם הצורה שהם רבים, והמבטא הפולני שלהם- "מה 'תה רוצה ממני?"
"תפסיקי ליצוק". הוא צחק.
פיסות נייר ורודות נפלו ארבע-ארבע אל תוך הכיור. ורוד. ורוד.
ורוד. אדום. היא חייכה לעצמה. ורוד הופך לאדום. אז כחול הופך
לירוק. לא, כחול לא הופך לירוק, צהוב הופך לירוק. לא. צהוב
הופך לכתום. אז מה הופך לירוק? היא הפסיקה לגזור והרהרה.
"את יודעת שאני יושב פה כבר חצי שעה ועוד לא הצעת לי לשתות?"
היא הסתובבה אליו והסתכלה בו. "אתה רוצה לשתות?"
"תגידי, אם לא רצית שאני אבוא, למה הזמנת אותי?"
"אני הזמנתי אותך? אתה התקשרת ואמרת שאתה בסביבה, נכון?"
"לא ידעתי שתהיי ככה".
"אני לא ככה!". אולי תלך כבר הביתה, באמת. היא חשבה לעצמה.
היא הסתובבה בחזרה לכיור, והמשיכה לחתוך את פיסות הנייר בחוסר
שלווה. בסוף היא הניחה את המספריים. זהו. היא הסתובבה והסתכלה
בכסא הריק שליד השולחן, והלכה לטלפון.
כחצי שעה לאחר מכן הוא דפק בדלת. היא פתחה, והוא עמד שם. "את
מוכרחה להפסיק עם זה. החלטנו משהו, לא?"
"אני יודעת. אני מצטערת. התגעגעתי אליך". היא אמרה, מרכינה ראש
מבחוץ, אבל מסתכלת בו חזק מבפנים.
"אתה רוצה לשתות משהו?" היא שאלה עוד לפני שהוא בכלל התיישב
ליד השולחן במטבח.
"מה זה?"
"זה הגיע בדואר. חשבתי שזה בשבילי, אז פתחתי את זה וראיתי שזה
בשבילך. אבל לא קראתי".
"אני יודע" הוא אמר. כמה הוא נחמד.
"חם" הוא אמר.
"כן".