את מביאה אותי למזוכיזם,
במבט עיניך המלחשש ומהפנט
וכל מגעך כחומצה מאכלת.
חודרת עמוק ועמוק יותר לתוכי.
את מביאה תוגת שנים מוכרת,
מכה חוזרת של עבר רדוף,
מביאה לאשפתות,
ומרימה אפי משם כדי לזרוק שוב בצילך.

את בורחת למחסה ומתחבאת באי הידיעה,
חוסר החלטה נוגע באשר לכל מעשה,
מתחבאת מאחורי צלילי חיבוטי מחשבותייך,
ומטעה את סביבתך.

וכל גופך, שוב כמהפנט,
מטעה יחד עם מבטך,
המושך אותי אלייך שוב,
וריחך שוב מושך שפתיי אלייך,
אך נשרפות הם בלהבת ליבך.
את שוב בוערת מתשוקה אליו,
מכה על עוד ארון מת שבליבך - שיפתח,
מסתירה סוד מהקרובים בכדי להתקרב עוד קצת למגע נושן,
ולא עוזבת, אלא
       רק אותי.