כמו נטף של שתן ודם את יורדת לי במורד האף, צונחת לי בתוך
החזיה,
בדיוק ברווח שבין השדיים.
אני מרגישה שמסתכלים עלי, יש אנשים שאוהבים את זה.
את כל הזמן מציקה לי, שואלת מה יהיה, ואין לי תשובה.
אני לוקחת אותך למיטה, ונותנת לך נשיקה, ואת לא עונה.
כשאת קמה בבוקר מסריחה משינה את מחייכת אלי כמו אלמנה שנתנו לה
לפני שניה, אני מחייכת בחזרה.
אין לי איך לבדר אותך, אין לי איך להצחיק, זה רק שתינו עכשיו,
בלי קישוטים, בלי ריח, בלי רעש.
אני כבר לגמרי רטובה, והרצפה מתחילה להחליק מתחתיי, אני
נופלת.
אני לא מגיעה לשום מקום, רק ממשיכה ליפול וליפול, ואת איתי,
תמיד. את החברה הכי טובה כשאת רוצה. לפעמים זה מפחיד.
אני שולחת את היד לרווח שבתוך החזיה ומנסה לספוג אותך לתוכי,
אבל את כבר לא רוצה, את כבר לא חברה, אני מתייבשת ומתייבשת,
הולכת ונופלת ונופלת ואין מי שיתפוס אותי.
האויר החם הולך ובוער מתחתיי, מטגן לי את שני הישבנים, סותם לי
את כל הנקבוביות ואת כל החורים.
ואז את מגיעה, וכמו במלחמת שוורים ממלאת אותי בחזרה.