לפעמים אני מרגיש מותש. תמיד זה קורה לי אחרי יום לימודים
מעייף.
לא פשוט לקחת כיתות מעורבות בכל מיני אינטיליגנציות וללמד
אותם.
לא פשוט להתמודד עם חינוך מחורבן של בתים מסויימים מהם מגיעים
ילדים מסויימים. לא קל להתמודד עם תסכולים של תלמידים, שרואים
את החברים שלהם קוראים ויודעים קצת יותר מהם, אז הם חייבים
לשלוח עליהם חיצים שחורים ורעילים מתוך נשמתם המשחירה מרוב
קנאה. לפעמים זה נגמר באגרוף לפרצוף ויריקה משפילה.
אני חייב לקום מהמדרגות, ישלי על מה לחשוב עד האוטו.איך אני
יכול להסביר להם או להגיע אליהם ולנסות להביא אותם להכרה
בניצוץ שלהם ולנקות מהם לאט, לאט את הרגשות המשחירים והרעילים,
כמו שמנקים תמונה צבעונית שספגה עשן של פחם מתוך ארובות הזמן.
איזה חרא! פנצ'רו לי את הגלגלים. אני יודע מי זה. זהו זה הוא
עבר כל גבול וכבר בתוך הראש, אני רואה סרטים - איך אני מכה
ושובר לו את כל העצמות, בכל צורה אפשרית.
אני מנקה מחשבות ומתחיל לחזור חזרה - הקצב כבר שונה, כמובן שגם
הסצינה השתנתה בצורה משמעותית. כל הרעלים שאני סופג ממהלך היום
צפים מברכות החימצון של המוח ומה שהוא קלט במהלך החודש האחרון:
מכות, דחיפות, יריקות, "יה שמן", "כוס אמא שלך", "לא נותן לה
לגעת בספר היא מגעילה", "אתה חי בסרט", "אתה חי בסרט... אתה חי
בססססררטט! אאאתתה חחייי בססססרררטטט!"
אני עוצר ונושם עמוק ופתאום אני שם לב שאני מדבר אל עצמי. כן
אני חי בסרט, הוא צודק, סרט שבעיני יכול להצליח, סרט טוב ואף
אחד לא יקלקל לי אותו, אף אחד. אני לא סתם מורה, אני באמת
מאמין במה שאני עושה.
תפסתי אותו באחת ההפסקות. הכנסתי אותו לפינה צדדית, בלי שאף
אחד רואה ודפקתי לו מכות. נכון, הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל
לא, שתקתי מספר שניות ואז שוחחתי איתו. בהתחלה הוא הכחיש, אבל
שפרסתי מולו את העובדות על כך ששום אדם לא ירצה לפנצ'ר לי את
הגלגלים... אז הוא צרח: "אתה פנצ'רת לי את הנשמה!"
"מה?!", שאלתי.
"כן, מה ששמעת, אתה פנצ'רת לי את הנשמה. קראת לי מפלצת".
אז התחלתי להבין.
"אני לא קראתי לך מפלצת ואני מצטער שהבנת את המילים שלי בצורה
כזו", ניסיתי להסביר את עצמי, בזמן שהמוח זרק תמונה אחרת - שם
כבר ניערתי אותו מהצוואר, בעטתי לו בראש וברגע ששלפתי את האקדח
ודרכתי אותו, אז התעוררתי מהמחשבה הזו. חזרתי לפוקוס.
"זה לא מה שהתכוונתי. אתה לא מפלצת, אבל לפעמים אתם מגיעים
לרמת התנהגות מפלצתית ונכון אמרת שאני חי בסרט, לפחות בסרט שלי
אני מאמין בכל אחד מהשחקנים שלי, אני לא הורס אותם ולא מקלל
אותם ולא מחריב להם את הנשמה בכל יום. אתה במשך שנתיים,
מקלל,מעליב, נותן מכות ומחמם את רגליך בחום גופותיהם ונשמותיהם
של אותם קורבנות שאתה מכה יומיום. אתה חי בהרס עצמי ומחכה לרגע
שתתפוצץ על מישהו, אתה חי בסרט של מלשינים, גנבים ושוטרים, אתה
חי בסרט של כנופיות ואתה עוד אחד מהזנבות, חסרי עמוד השדרה,
שחיים בהרגשה שהם כל יכולים, אבל ליצור?! אתה כרגע יוצר רק
הרס".
הוא הביט בי בעיניים, שנסדקו אט אט, כמו קרח שאיבד את הקור שלו
והדמעות פתאום בצבצו וגלשו, כאילו והפסל קם לתחייה. כאילו משהו
נשבר בפנים והחל להתחמם ולהפיץ אור אחר.
רציתי לחבק אותו, אבל לא יכולתי משהו עצר בעדי. הוא השפיל מבט
וסינן משהו בשיניו.
"מה?! מה אמרת?!"
"אני מצטער לא התכוונתי".
חייכתי, ושוב שמעתי - "אני מצטער!"
רציתי להניח את ידי על ראשו ולנחמו, אבל הרגשתי שמשהו חד קורע
את הבטן שלי, כמו שקורעים בד של משי, משהו קר וכואב, משהו אפל,
שחור ורעיל ועוד פעם ועוד פעם,
"אני מצטער! אני מצטער! אני מצטער! אני מצטער!"
החיים אזלו לי לאט, לאט. הכל נמוג פתאום עם הזרימה האיטית של
הנחל אל תוך אגם של דם.
מחשבות אחרות החלו להתרוצץ בראשי - זיכרונות והכל מטושטש
פתאום.
אני חי בסרט...
אני חי בסרט...
אני חי בהצגת אבסורד שלא נגמרת...
אבל... עכשיו...
היא...