הדר הייתה הילדה הקטנה מהכפר השכן. תמיד הייתה הכי קטנה, תמיד
הייתה מהכפר השכן.
מאז שאני זוכר את עצמי, אני והדר שיחקנו ביחד, היו לה את
הצעצועים הכי שווים, ככה זה אצל ילדים, תמיד לאחרים יש את
הצעצועים הכי שווים.והדרי ואני אף פעם לא רבנו עליהם, שיחקנו
ביחד, בלי צורך לדבר, כאילו מוחה עוטף את מוחי.
כאשר הורי נסעו לבקר את הוריה של הדר, תמיד הצטרפתי, היא
הייתה החבר הכי טוב שלי, הדר.
הדר, או דרי, הדרי, דריה, דרוש, ועוד אלפי כינויים ווריציות
שונות לשמה, כל יום המציאה לעצמה כינוי, כל יום הסתכלה על
הסביבה בצורה שונה.
כזאת היא הדר.
אם אופטימיות יכלה להמדד בקילו / דולרים / מטרים הרי שלהדרי
היו מחסני ענק / חשבונות מפוצצים / גלילים על גלילים . כי
למרות הסבל שמשום מה התעקש להדבק בילדה הכי קטנה בכפר, למרות
העצב שנדבק בה, תמיד חיפשה מקור חדש לאהבה, לאופטימיות, לנטוע
בו עץ ירוק חדש לחברות.

גם היום, הדר קוראת את מחשבותיי, יודעת מתי אני חושב עליה, מתי
דואג, מתי שמח, מתי אוהב.
ואני, רציתי להעניק להדר קצת מאהבתי, להקל על הסבל, על הצער,
על הכאב, שהיא צריכה לגרור כל יום , כל יום איתה לכל מקום.
מנסה לחשוב מחשבות שמחות, שתקרא אותן, תשמח בהן, תרגיש קצת
יותר חופשייה לחייך וקצת פחות כמו אופליה של דני ליטאני.
אני גדלתי, עדיין מרגיש את החיוך שלך הדרי, עדיין מרגיש את
הכאב, עדיין היופי שלך מפעם בי בכל צלצול טלפון, עדיין חושב
עלייך.
אבל את מתרחקת ממני.
מנסה להשאר הילדה הקטנה מהכפר הסמוך.


(מאי 2000)