מחשבות אובדניות בלי סוף ממלאות את מסך המחשב שלי.
ואז אני שואלת את עצמי מי בעצם אמר שאחרי שמתים יותר טוב?
מוות.
מה זה אומר בכלל?
ומה אני יודעת?
אני עוד איזה ילדה ורודה שמתעקשת להיות שחורה.
אבא, אתה יודע? לאחרונה אני כל הזמן חושבת על החינוך שהפנמת
בי... עכשיו שאתה לא פה אז חושבים עליך יותר.
ומה נראה לך? שאני לא יודעת שאתה פה בשבילי?
אבל מה בעצם אתה יודע? אף פעם לא טרחת בשביל שום דבר ומה?
עכשיו אתה מצפה שאני אפתח אלייך? שאני אבוא אליך כל הזמן?
לא רוצה... הבית שלך קר... לא טוב לי שם, לא נוח לי שם.
אני רוצה לבכות אבא.
אבל אני לא אבכה לידכם יותר - בשביל שלא תרגישו אשמים... אל
תדאגו, אל תחשבו לרגע שאני לא מרוכזת בגללכם בעצם, שאני לא
חושבת כמעט על שום דבר אחר חוץ מעליכם... הרי זה לא נכון...

זה כל כך נכון.

ומה אני יודעת?
אני עוד איזה ילדה שבירה שמתעקשת להיות מתוסבכת.
אתם כן שואלים, אתם כן כאן בשבילי, אתם כן מנגבים את הדמעות
שלי... אבל בלילה אני לבד. ואז אני בוכה...
אז אם יום אחד תבואו, ואני כבר לא אהיה... אל תבכו, תבינו.
תבינו שזה בגלל כל מה שאני לא.

ואני כל כך הרבה לא...
אין לכם מושג אפילו כמה.

שכבתי על המקלט עם נריה, הסתכלתי על הכוכבים ורציתי לגעת בהם,
לקחת אותם איתי... ולא בכיתי. כי הדמעות לא יצאו, ואמרתי לה
שאני בסדר.
וכמה שהייתי לא בסדר...
ומה אני יודעת?
אני עוד איזה ילדה קטנה שמתעקשת להרגיש גדולה.

וזוכרים? אם יום אחד תבואו ואני כבר לא אהיה... אל תבכו,
תבינו.
תבינו שזה בגלל כל מה שאני לא.

ואני כל כך הרבה לא.