קוסמת שלי.
תמיד תהיתי כמה אנשים ראו אותך בוכה...
כמה אנשים ראו את מסיכת האצילות שלך נשברת בפרץ דמעות.
אני לא יודע אם את רואה את האצילות שלך, ואת השקט שאת מקרינה,
אבל כל השאר רואים, וזה מה שחשוב.
כשהיינו מדברים עוד אז, בגלגול הקודם, הייתי מחייך.
הייתי מחייך, כי שמעתי את עצמי מדבר דרך הפה שלך, מסתכל על
העולם דרך העיניים שלך, חושב דרך הראש שלך ומרגיש דרך הלב
שלך...
סיפרת לי על החלומות שלך, וביקשת ממני לא לצחוק. ולא צחקתי כי
ידעתי שאת מסוגלת לראות.
וחלמת גם עלינו, והאמנת, ומשכת אותי ולא התנגדתי.
לא רציתי להתנגד.
ובאותו לילה, כשבכית לי בידיים, לא ידעתי מה לחשוב.
לא ידעתי אם אני רוצה או לא רוצה.
והתנשקנו, ועדיין לא הייתי בטוח מה הולך שם.
לא החלטתי אם אני אוהב את זה או לא.
אבל הנה, אם רק תסתכלי על הכותרת, תדעי שהקטע הזה עלייך.
ואני לא כותב על אהבה אף פעם.
תמיד בזתי לדבר הזה שנקרא 'אהבה', מה זה בכלל?
כמה כלי דם שמתרחבים בגוף כשאתה קצת חרמן?
דפיקה מואצת של הלב?
טעיתי.
כמה שטעיתי....
אז הקסם השחור שלך, המיוחד הזה, המורכב הזה, נכנס אלי.
אמנם הוא לא בלב אבל הוא גם לא רחוק משם.
גרמת לי להאמין במשהו שאף פעם לא האמנתי בו, ואני לא יודע אם
לקלל אותך על זה או לנשק אותך על זה.
בשני המקרים אני צריך אותך לידי, ויש דברים שכשהם נאמרים -
צריך להסתכל בעיניים.
בצורה הכי פשוטה, הכי בסיסית, הכי פרמיטיבית - אני עצוב בגלל
מישהי.
כל התסבוכים שלי לא משנים עכשיו, אלוהים לא משנה עכשיו, רק את
משנה עכשיו. את והקסם השחור שלך.
חלק יגידו לי שאני משפיל את עצמי, שאני צריך לשחק אותה קשה
להשגה, שאני צריך לזיין כמו שפן כל מה שזז במקום לרדוף אחרייך
- שיהיה, אני לא מוכן לחיות כמו מכונה שאוכלת, ישנה ומזיינת.
אז הנה אני כאן, עם הלב שלי שהעלה אבק כבר. אבל הכרחת אותי
להשתמש בו, עם המוח הדפוק שלי, שאפילו לי אין מושג איך הוא
עובד, ועם מבט קצת רדוף בעיניים שיש לי מאז שהתחלת להתנהג
מוזר.
אז הנה אני יורד על ארבע, כי אני לא ממש שם על כבוד (הוא הרג
הרבה מאוד אנשים ולא הציל אף אחד - גרי אולדמן).
אם תרצי - אני אפילו מוכן להגיד את זה בשיר, לנגן ולשיר לך.
אני מסתכל לך בעיניים האלה, היחידות שמבינות אותי לגמרי, ואני
מתחנן לפנייך.
כן, אני מתחנן לפנייך - אני צריך אותך.
אל תלכי....