והיא שוב יוצאת מהבית. ושוב הולכת לתחנת האוטובוס, ושוב מחכה.
ושוב יורדת מהאוטובוס בבית הספר ושוב רואה אותו הולך איתה ושוב
מרגישה את הצביטה הקטנה הזאת בלב. צביטה של פיספוס ושל אי
הבנה. והיא שוב מרגישה את הדמעה הקטנה.
והיא שוב מסובבת את גבה אליהם והולכת לחברותיה המסורות. ושוב
עונה לכל שאלות ה-"את בסדר" האיכפתיות בכאילו שלהן. ושוב משקרת
לרובן ואומרת "כן". ושוב היום נגמר והיא עולה לאוטובוס שיקח
אותה הביתה; שהוא שוב לא בית, אלא רק כמה קירות עם אמא ועם
אבא.
והיא שוב מחכה לצילצול. ושוב יושבת ליד הטלפון. והוא שוב לא
מצלצל.
היא שוב פותחת את המחשב. והולכת לדפיוצר. ושוב מתחילה לכתוב
סיפור קצר שהיא שוב, לא תסיים.

המשיכה שהיתה בינינו היתה משיכה של מגנטים. מושכים חזק חזק
אחד אל השני אבל כשהם באמת מתקרבים, וכמעט כמעט נוגעים, או אז
יווצר פיספוס אדיר מימדים. מגנט אחד יחליק הצידה והשניים לא
יגעו לעולמי עולמים...