זה היה עוד בוקר בהיר.
השעון אותו בשש העיר.
הוא לא אכל ולא שתה.
הוא מיד הלך לראות אותה.
היא אהבת חייו.
לראות אותה כל הזמן הוא פשוט חייב.
לכן כל היום הוא עוקב אחריה.
ברור לו שהוא אובססיבי כלפיה.
הוא יודע שזה לא בסדר.
הוא אומר לעצמו שהוא יפסיק - כל בוקר.
אבל הוא אף פעם לא מצליח.
הרצון לעקוב אחריה תמיד מנצח.
רק המראה מנע ממנה להיות מושלמת.
הוא רצה שהיא תראה קצת אחרת.
הוא אהב אותן יותר בהירות.
אבל למרות זאת בלעדיה הוא לא יכול לחיות.
החברים אמרו שהוא הורס לעצמו את החיים.
הם אמרו לו לעשות דברים אחרים.
אבל הם לא מבינים.
הוא לא יכול לעשות דברים אחרים.
לילה אחד הוא חלם חלום.
הוא חלם שהוא נמצא בתוכה, כן שם בפנים.
פעם אחרי פעם, כמעט בלי הפסקה.
זה היה נהדר מלבד העובדה שזה לקח פחות מדקה.
בבוקר הוא התעורר עם חיוך על הפנים.
זה היה חלום מדהים!
הוא הצטער שזה אמיתי.
הוא כל כך רצה שזה יהיה מציאותי.
החלום חזר לילה אחרי לילה ללא הפסקה.
כשהוא היה בחלום הוא נהנה מכל דקה.
אבל כשהוא התעורר הוא תמיד התאכזב שהכל נגמר.
תמיד נשאר לו בפה טעם מר.
יום אחד הוא החליט לעשות משהו בנידון.
לא יכול להיות שזה רק חלום, חייב להיות פתרון!
אבל כל דבר שהוא ניסה נחל כישלון.
מיום ליום התגבר הדיכאון.
זה כל כך לא הוגן.
הוא לא יכול להבין.
כל כך הרבה אנשים היו שם בפנים.
כל כך הרבה אנשים ביקרו בקודש הקודשים.
חלקם היו צעירים וחלקם זקנים.
חלקם רק פעם אחת חלקם המון פעמים.
למה כל האנשים האלה כן והוא לא?
למה זה לא קורה גם לו?
טלוויזיה תני לו בבקשה את מה שביקש.
תהיי טובה, אל תשימי לו מוקש.
הוא לא ביקש בקשה גדולה.
הוא רק ביקש דקה אחת של תהילה. |