אני לובש בגדים שלא מתאימים לי. אבל ככה זה בעבודה. צריך
להיראות מכובד. יש לי עיניים חומות, אבל רוב הזמן לא רואים
אותן. רוב הזמן אני בתוך המשרד. מאוד שקט לי שמה בפנים. למרות
ששומעים את המכוניות מבחוץ כל הזמן. כשאני רעב אני חושב על
משהו אחר ומקווה שאפסיק להיות רעב. אבל רוב הזמן אני לא מצליח.
אז אני נשאר רעב.
אני אוהב לישון הרבה. המשרד שלי גדול, יפה כזה. הקירות קצת
מתקלפים אבל לא נורא. על הקיר שמאחורי תלויות כמה תעודות
הערכה. הן אמנם עשויות מנייר עיתון מקומט שמודבק על קרטון ישן,
אבל תעודה זו תעודה. אם מסתכלים על הקיר הזה, זה נראה כאילו
הרבה אנשים מעריכים אותי. אני אוהב שמעריכים אותי, למרות שלא
מגיע לי כבוד כזה גדול. בגלל זה יש לי תעודות מאחורי הגב.
הבעיה היחידה במשרד שלי היא שאין בו כיסא מנהלים. אין בו כיסא
בכלל. רוב הזמן אני ישן, אבל אם אני רוצה כבר לשבת אז אני צריך
לשבת על הרצפה כי אין לי כיסא. ואם כבר יושבים על הרצפה אז למה
לא לשכב? בגלל זה אני ישן הרבה. זה נורא מעצבן אותי. עם זה
שאין שולחן כבר הסתדרתי. אני לא כזה מת על שולחנות בכל מקרה.
זה לא כאילו יש לי מה לשים על השולחן. האמת שיש לי מה לשים.
אני אוהב לשים את הרגליים על השולחן. אבל בשביל לעשות את זה
צריך קודם כל כיסא. מחר בבוקר אני אלך להביא לי כיסא.
עכשיו זה מחר בבוקר. אוף. כואב לי הגב. אני צריך לרדת למטה
ולחפש שם משהו. מה? אה! כיסא. אני עייף. אליי אני אשתה עוד קצת
וודקה. אני פותח את הבקבוק ומקרב אותו לפה. לא נשאר הרבה. לא
נורא. זה יספיק לבינתיים. לעזאזל! שוב אני רעב. אוף. אני
אדמיין כיסא. או, אני מדמיין כיסא. כיסא מנהלים כזה שאפשר לשבת
עליו ולהרים את הרגליים.
אני חובש את כובעי. השמש לא חזקה בחוץ אבל אני בכל זאת אוהב
ללכת עם כובע. יחד עם משקפי השמש, זה מסתיר את זה שהעיניים שלי
אדומות. אמרתי שהעיניים שלי חומות. לא שיקרתי. כשאני ישן לא
טוב ושותה הרבה אז הן נהיות אדומות. לא איפה שהחום אבל, בלבן.
אני יורד למטה. עוד פעם בא לי אוכל. אני מנסה שוב לדמיין כיסא.
אני פה בשביל כיסא. אבל אני רוצה סנדוויץ', סנדוויץ' גדול כזה,
עם בשר והרבה ירקות. הנה, כזה! כמו זה שהאישה הזאת מחזיקה
בידיים. אך, הייתי נותן איזה חתיכת ביס עצבני בסנדוויץ' כזה.
גם את האישה הזאת לא הייתי מתנגד לאכול. אבל היא הולכת עם גבר
אחר. זה יום גם כן. אז אי אפשר. אוף. למה לא לילה? אם הייתי
הולך בלילה ורואה אישה עם סנדוויץ' גדול, אני באמת לא יודע מה
הייתי טורף קודם.
אבל אני פה בשביל כיסא. אני הולך בדיזינגוף, מסתכל על חנויות,
מחפש. יש הרבה אנשים ברחוב. אולי מישהו יזרוק החוצה איזה כיסא?
איזה זקן עם יד וחצי מבקש ממני כסף. אידיוט. שילך לחפש עבודה.
טוב זה לא כזה קל למצוא עבודה. אבל לא בגלל זה הוא אידיוט. הוא
לא רואה שאין לי כסף? אבל זה לא לגמרי הופך אותו לאידיוט. אני
לא בדיוק נראה כמו מישהו שאין לו כסף. הוא אידיוט כי הוא מבקש
ככה כסף מאנשים שעוברים ברחוב. אם אתה רוצה כסף, תיקח. כמו
שכרגע לקחתי מהאדון בתחנת האוטובוס. גם האדון בתחנה היה
אידיוט. אבל הוא היה אידיוט כי הארנק שלו פשוט בלט לו מהכיס.
אפילו לא התכוונתי לקחת ארנק עכשיו. אחרי הכל, אני בכלל פה
בשביל כיסא. אבל אם אתה עובר ברחוב ורואה מישהו עם ארנק בולט
לו מהכיס אתה צריך להיות אידיוט בשביל לא לקחת.
אני ממשיך קצת הלאה. האוטובוס מגיע לתחנה. בעוד רגע יגיע תורו
של האדון לעלות על האוטובוס, לפשפש בכיסיו, ואז לרדת ולהרגיש
כמה הוא אידיוט. אני פותח את הארנק ומעמיד פנים שאני מחפש שם
משהו. אין לי סיבה להיות בלחץ. אני הולך עם חליפה וכובע ומשקפי
שמש אז אף אחד לא יחשוד שהארנק הזה בכלל לא שייך לי. בינתיים,
אני עובר על כל הכיסים בארנק. יש שם כל מיני דברים שלא
מעניינים אותי, כמו כסף. רגע, זה דווקא כן יכול לעזור. אני לא
יודע אם זה יספיק בשביל כיסא. מקסימום אני אחפש עוד ארנק. ככה
אני אוכל לקנות לי כיסא. אוף. אין לי כוח. למה צריך קודם כל
להשיק ארנק בשביל להשיג כיסא?
אני ממשיך ללכת ולחפש בחנויות. יש חנויות נעליים, בגדים,
קיוסקים. סנדוויץ'. לא. אני פה בשביל כיסא. עוד מישהו מבקש
ממני כסף. יש לו ריח של אלכוהול מהפה. שיגיד תודה. אצלי הריח
כבר התנדף מרוב שלא היה לי כסף בשביל אלכוהול. אבל עכשיו יש לי
כסף. לא שלי, אבל כסף זה כסף. אני יכול לקנות איזה בקבוק יין
טוב. בעצם, בשביל מה יין? וודקה! אני רוצה וודקה. אבל לא
מהזולות האלה. יש פה מספיק כסף בשביל וודקה אמיתית, אבסולוט
כזה. אבל אני פה בשביל כיסא.
מה זה? בכל דיזינגוף אין אף חנות שמוכרים בה כיסאות? אני יודע
איפה. דרום תל אביב. יש שמה רחובות כאלה. רחובות של כיסאות.
אני לא בטוח שאני זוכר בכלל איזה קו מגיע לשמה, אבל יש לי בערך
שישים שקל פה אז... רגע. שישים שקל, דרום תל אביב... אולי
אפילו יישאר לי מספיק כסף בשביל לקנות כיסא! קודם כל אני אבחר
אותו, אחרי זה אני אראה כמה אנשים עם ארנקים בולטים מהכיסים
אני ציריך בשביל כיסא.
אני עומד בתחנה. תחנה כלשהי. עוד מעט יגיע האוטובוס. אני מקווה
שלא יהיו הרוגים או פצועים. ככה אני אוכל להגיע לכיסא. אני
יושב בתחנה. חם לי. אני רוצה מים. מאחור יש קיוסק. אני אלך
לקנות לי מים. אני קם. אני מסתכל לכיוון הכביש. יש לי זמן. אני
הולך לכיוון הקיוסק. אני מתקדם. אני מעיף מבט נוסף אחורנית.
שיט. האוטובוס. הוא בדרך. אין לי זמן.
זה חום כהה או שחור? אני לא יודע להגיד. וואי, זה נראה ממש
טוב. מרחוק. אני לא רואה אם הכיסא הוא חום כהה או שחור. אבל
הוא נראה לי מתאים. מרחוק. אני אקח אותו. רק רגע. יש פה ריח
טוב. מה זה? בורקס! בורקס תרד וביצה. איזה יופי! יש לי כסף.
אני אקנה לי בורקס. עם תרד. עם ביצה. ומיץ שקדים. כמושצריך.
אחרי זה אני אחשוב. צריך לבחור כיסא, לראות כמה זה יעלה לי
ולהשיג ארנקים.
להרגיע את הרעב. זה כל כך טוב. הבצק הפריך מתפרק לי בפה מלוח.
אבל לא מדי מלוח. הטעם של השקדים כל כך מתוק. זה מעיר אותי.
אבל דווקא עכשיו אני רוצה לישון. פשוט לשים את הראש פה על
השולחן. אני אזיז קצת את המלח והפלפל ימינה, את המפות קצת
שמאלה, ואפנה לי מקום לראש.
אבל אני לא זז. יש דברים שלא מקובל לעשות אבל כולם עושים אותם,
כמו לא לשטוף ידיים אחרי שהולכים לשירותים, ויש דברים שלא
מקובל לעשות ובאמת לא עושים אותם. אם הייתי נגיד, מניח את הראש
שלי על השולחן הזה, ונניח, נרדם לאיזה חצי שעה שעה, זה היה
מזיק למישהו? גם ככה השולחנות פה אף פעם לא תפוסים כולם (לפחות
ככה זה נראה, למרות שהבורקס ממש נהדר). בכל זאת אני לא אעשה את
זה. אני אקום. רגע. תיכף אני אקום. אני מקמט את הנייר של
הבורקס ותוקע בתוך כוס הפלסטיק הריקה שמולי. יאללה. עכשיו צריך
לקום.
לא. עוד רגע. אני מעביר את כפות ידיי על ירכי, מיישר את מכנסיי
לכיוון הברכיים. נו. אני קם. עד לפני רגע, הייתי שבע. עכשיו,
כשאני יוצא מהחנות ומתקדם לכיוון הכיסא שלי, אני מרגיש כאילו
הייתי יכול בכיף לתקוע עוד איזה בורקס טעים כזה. אבל אני לא
קונה לי עוד אחד. קודם כל, זה לא מקובל וחוצמזה אני בכלל פה
בשביל כיסא.
אני מסתכל עליו מבחוץ. נראה לי שהוא בכל זאת חום כהה. הוא נראה
נוח כזה. העור שלו נראה רך. אני מת להתיישב על אחד כזה. אני מת
להיכנס ולראות אותו מבפנים, לגעת בעור שלו, להרגיש את המרקם.
אני רוצה לחוש את המושב נמעך כנגד התחת שלי, את המשענת תופסת
את הצורה של הגו.
על יד הכיסא כתוב משהו בקטן. אני מתקרב, מאמץ את עיניי כדי
לראות. 1,024. לא. 1,826. או אולי זה כן 1,026? לא יודע. אבל
זה הרבה יותר מארבעים שקל וקצת. זה הרבה יותר ארנקים משחשבתי.
הרבה יותר אנשים. אני אצטרך לעשות שני דברים שאני לא ממש טוב
בהם: להחביא את הכסף ולחסוך. 1,026 או 4. וזה בכלל יכול להיות
1,825. האופציה השנייה נראית לי אפילו יותר מסובכת. אף פעם לא
הייתי טוב בלגנוב. ארנקים זה בסיסי, לחמנייה מהקיוסק זה לא
רציני, פשוט לוקחים. אם עולים עליי אז רצים. אבל עם כיסא? איך
אני ארוץ עם כיסא? איך אני אגרום לזה שלא יעלו עליי?
שוב אני צריך לחזור. בגלל זה עדיין אין לי כיסא. אני צריך
לחשוב, לתכנן. אין לי כוח לזה. אני עייף. אני שוב רעב. אני
מסתובב בדרום תל אביב עם חליפה נחמדה שמצאתי פה פעם בזבל. אני
עדיין לא בטוח שהריח של השאריות הרקובות של אוכל וחרא של כלבים
התנדף. אני שוב מרגיש כאילו נודף ממני ריח של חרא. האנשים לא
מתרחקים ממני. בטח לא נעים להם. חוצמזה, בטח גם הם לא שוטפים
ידיים אחרי שהם הולכים לשירותים.
שוב לחזור למשרד. שוב הקירות המקולפים. שוב מתחשק לי לגנוב
איזה מצית מאיזה קיוסק פה למטה ולשרוף את הקרטונים שתלויים על
הקיר. אבל אני פה בשביל כיסא. מחר, אני אחשוב על משהו. אני
אתכנן.
לא משלמים לי על העבודה שאני עושה. אני סתם מתלבש ככה. סתם
עובד פה, עם קירות מתקלפים. סתם חובש כובע ומשקפי שמש - שאחרים
לא יראו כמה ריק. אבל אני לא אפסיק, עד שיהיה לי כיסא. |