זו הייתה גבעה חולית גבוהה, שצפתה על תל אביב.
הגבעה הייתה סימטרית, ונראתה צהובה מאוד תחת השמש שהיכתה בה
ממזרח, כאשר נשמעה חבטה עמומה ממרגלותיה האחוריות. לא עברה
דקה, ועל פסגת הגבעה עלו זוג סנדלים תנ"כיים, חומים ובלויים,
נעולים על רגליים מלוכלכות מעט, שהיו שייכות למשיח. המשיח לבש
כותונת לבנה שירדה עד לברכיים, כמו שמלה. היה לו שער ארוך
ומתוסבך, וזקן עבות, אפרפר.
המשיח נעצר על פסגת הגבעה החולית, והביט בתל אביב, שהתנשאה
ברוב הדרה באופק. על פניו עלה חיוך של שביעות רצון, והוא החל
לרדת מהגבעה; עם כל צעד סנדליו שוקעות עמוק בתוך החול.

ליהודה היו הרבה בעיות בחיים, אבל הוא היה מן האנשים שיכלו
להגיד שהם יודעים פחד מה הוא, ולהיות צודקים. הוא היה מסוג
האנשים שכבר עברו עשרות טיפולים, אבל שום דבר לא עזר. הפחד היה
עמוק בתוכו, והציק לו מילדותו ועד עצמאותו. הוא התגורר בדירה
קטנה בתל אביב, אותה שכר אחרי פנייה לגיאוגרף פרטי, שחישב לו
מה היא הדירה הכי רחוקה מכל כיכר בתל אביב. יהודה לא אהב
כיכרות, בלשון המעטה. אבל הכיכרות היו אחוז קטן מאוד ממה
שיהודה לא יכול לסבול, ולכן החיים בעיר כמו תל אביב היו קשים
במיוחד עבורו. אבל הפסיכיאטר אמר שרק ככה יש לו סיכוי להתגבר.
כל יציאה מהבית הייתה מבצע צבאי בשביל יהודה, שידע שכל טעות
מצדו תהפוך אותו לאידיוט, ושכל עובר ושב יחשוב שהוא משוגע. כבר
קרה לו פעם, שעברה לידו ברחוב אימא. היא גלגלה עגלה ובה ילד בן
כמה שנים. יהודה קפא במקום, עיניו עקבו אחרי העגלה באימה, עומד
דום. האם נבהלה כל כך, עד ששלפה גז מדמיע וריססה את יהודה. הוא
עוד דמע שבועיים אחר כך.
אך יום אחד יצא יהודה בכל זאת בכל זאת מביתו. הוא היה מובטל,
והתקשה להחזיק בעבודה קבועה - בכל פעם גילה כמה נמצא היה הפחד
שלו בכל מקום. אבל הוא רצה את הכסף, ולכן ניסה את מזלו. הוא
יצא מחצר הבניין בהליכה מהירה ולחוצה, ופנה ימינה. כשהכביש
לשמאלו, שם יהודה את ידו על פניו, כך שהסתיר לעצמו את הכביש,
וראה למעשה רק מה שלפניו. כך התהלך ברחובות, עם יד מכסה את
פניו, מבטו מושפל כלפי הרצפה.
הוא עבר על פני מכוניות רבות, ובכל פעם הרעש יצר אצלו דימויים.
הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, הוא חשב על מה שהפסיכיאטר אמר
לו, וזה הסיח את דעתו. זה הסיח את דעתו כל כך, עד שלא שם לב
למשיח, שהתקרב מולו. הם פסעו אחד לתוך השני, ויהודה קפץ מיד
לאחור בבהלה. המשיח חייך אליו.
- "שלום!" אמר המשיח.
יהודה נרגע, והרים מבט למשיח, תוהה מי הוא האיש הזה, שמסתובב
ברחוב עם כותונת לבנה ושער פרוע.
- "היי..." ענה לו בספקנות לאחר כמה שניות. הוא דיבר בחוסר
ביטחון.
- "אתה המלך?"
- "המלך?"
- "אתה לא המלך? איך קוראים לך?"
- "יהודה..."
- "אני המשיח", הוא השיב בחיוך.
בתור אחד, ידע יהודה שתל אביב מלאה במשוגעים. הם על הספסלים
בשדרות, הם בפארקים ובגני השעשועים - יש שטענו שתל אביב שייכת
למשוגעים. לכן, לא היה זה פלא שהוא לקח את עניין המשיחות
בעירבון מוגבל.
- "יום טוב", אמר יהודה והחל ללכת לדרכו ולהתקדם משם, ממקם
מחדש את ידו על פרצופו.
- "לאן אתה הולך?" שאל המשיח בסבר פנים יפות. יהודה עצר במקום,
אך לא הסתובב בחזרה כדי לפנות אליו.
- "יש לי ריאיון עבודה."
- "עדיין כסף, הא? אלפיים שנה ואנשים לא משתנים."
- "כן... ביי", אמר יהודה והמשיך ללכת, גבו למשיח.
- "רגע! סלח לי, יהודה?" קרא לעברו המשיח בחיוך, ויהודה נעצר
בשנית, ולא הסתובב.
- "מה?"
- "אני צריך עובד. מה דעתך לעבוד בשבילי - אתה נראה כמו היהודי
המתאים", אמר המשיח בעודו צועד לעבר יהודה.
- "בשבילך? אה...לא תודה", אמר יהודה, כאשר עקף אותו המשיח
וכעת עמד מולו.
- "השוכן בחר בך, יהודה! הוא בחר בך לעבוד בשבילי."
- "אני לא מאמין באלוהים, ואני מאחר."
- "אתה מפחד מאלוהים, יהודה. אבל אל תדאג. כסף, הא? הנה, אתה
רואה את זה?" אמר המשיח, שולף חופן שטרות שקלים מתוך שמלתו,
"כסף יש."
יהודה בחן את הכסף מרחוק, מצמצם את עיניו כדי להבחין בפרטים
הקטנים שעל חופן השטרות בני מאה השקלים.
- "גם לי יש מונופול בבית", אמר יהודה.

אבל שטרות המונופול שהיו ליהודה בבית לא אפשרו לו לקנות אוכל
ולשלם שכר דירה. הוא גם חשש מאוד לשחק במשחק, כי בשבילו, יש
גבול לכמה אפשר להסוות מעגליות בריבוע. לכן הסכים לעבוד בשביל
המשיח במשך כמה ימים, בתמורה לכמה אלפי שקלים במזומן, אבל בלי
ידיעה מה עליו לעשות, ועם הרבה ספק שאותו תימהוני הוא-הוא באמת
המשיח.
במשך השעה הבאה, הסתובבו, או מטעמי התחשבות אומר - הלכו השניים
ברחובות תל אביב. המשיח מוביל, הולך, מתבונן לכל כיוון, ויהודה
מזדחל אחריו, מהרהר, שומר את ידו על פניו. הם עברו על פני
עשרות קיוסקים בדרכם, ולכן התפלא יהודה מדוע נעצרו דווקא
בקיוסק נידח ברחוב אבן גבירול.
- "סליחה", שאל המשיח את המוכר בקיוסק, "מה זה במדף השני שם?"
- "אלה מה שנקרא כובעונים."
- "אז תן לי שניים... יום חם היום."
לכשנוכח המשיח להבין את טעותו, המשיכו השניים לצעוד מזרחה.
בעודו מובל ברחובות תל אביב, ותוהה אם למעסיק שלו יש מושג לאן
הם הולכים, החליט יהודה לנסות ולהבין מה לכל הרוחות קורה כאן.
- "לאן הולכים?" שאל יהודה.
- "כרגע?"
- "כרגע."
- "כרגע הולכים מזרחה, כדי ללכת לכיוון צידון."
- "צידון?"
- "צפון, צפונה מכאן. צריך לגאול את עם ישראל, יהודה. צריך
לגאול את עם ישראל. באתי לכאן עם משימה, השוכן נתן לי משימה.
צריך להחזיר עטרה ליושנה."
- "מה?"
- "מרכז הפולחן חייב להיבנות מחדש. זו המשימה שלנו."
- "המשימה... שלנו?"
- "בתדריך הוסבר לי על הדרך הקלה להגיע לשם, אל תדאג."
- "לשם? לאן?"
לאחר הליכה של כשלושת רבעי שעה, הגיעו השניים לתחנת הרכבת.
בכניסה עמד שומר כהה עור וגבה קומה, שהתקדם לעברו של המשיח על
מנת להעביר עליו את גלאי המתכות. הגלאי החל לצפצף צפצוף עמום,
ומיד נרתע המאבטח לאחור.
- "זה בסדר", אמר המשיח בחיוך חם, "יש לי ניירת."
הוא שלף מסמך מתוך שמלתו, והראה לשומר, שנתן לו להיכנס מיד.
אנשים בהו בתימהוני בעל השער והזקן הפרועים, אבל לא נראה היה
שהמשיח שם לב. יהודה עבר את הבדיקה בלי שום בעיות, והוא מצא את
עצמו במבואה של תחנת הרכבת, הולך אחרי המשיח לקופות. אבל לא
עבר רגע, והוא עצר ונעמד במקום. המשיח שם לב לכך מבלי שאפילו
ראה את יהודה, ומיד הוא חזר על צעדיו ונעמד למולו.
- "מה קרה?" שאל המשיח.
- "לאן אנחנו הולכים?"
- "אמרתי לך."
- "לא, אני רוצה לדעת בדיוק לאן הולכים. מה אתה רוצה ממני?"
- "בוא איתי", אמר המשיח.
השניים הלכו לשירותים, ונכנסו. בית השימוש היה מלוכלך, אך
ריק.
- "יהודה, אני המשיח. באתי לכאן כדי לסיים את הייסורים,
ולהשכין שלום על האדמה. אנחנו ניסע לעיר הקודש החדשה, ונבנה את
בית המקדש השלישי. זה לא יהיה קל, אבל השוכן איתנו. הערב נבנה
את התשתית, נביא עובדים, ועד מחר בבוקר השלד יהיה גמור."
- "אתה רוצה לבנות את בית המקדש השלישי?" אמר יהודה, "אתה יודע
כמה עולה אדמה בירושלים, ועוד בעיר העתיקה? אתה יודע שהר הבית
בכלל לא שלנו? אתה יודע שתצטרך אישור מראש העיר... שהוא מאמין,
ואני בספק שהוא ישתכנע שאתה באמת המשיח."
המשיח החל לצחוק.
- "ירושלים?" אמר המשיח בעודו צוחק, "יהודי, ירושלים כבר לא
עיר הקודש! אנחנו נוסעים לנתניה!"

עם רכבות לא הייתה ליהודה בעיה. הוא היה משוכנע שהן מרחפות להן
מעל המסילה, ולא העלה על דעתו שגם להן יש גלגלים, או לפחות לא
רצה להעלות. אבל מעבר לזה, יהודה העריץ את הרכבת. בשבילו,
הרכבת הייתה התגלמות השלמות בכל המדובר בכלי רכב - כאשר הגיעה
הרכבת לסוף דרכה, היא פשוט נסעה אחורה. לא צריך היה לבצע
סיבובים מיותרים. בכל זאת, הוא לא האמין שהוא נמצא בדרכו אל
נתניה, עם מטורף עשיר שמחזיק אקדח ברישיון, וחושב שהוא המשיח.
נתניה בשביל יהודה הייתה עיר פריפריה חסרת משמעות, וכשיצאו הוא
והמשיח מתחנת הרכבת, הוא גם נוכח לדעת שהוא צודק. היא הייתה
עיר פריפריה חסרת משמעות, אבל הוא לא התווכח עם מי שהסכים לשלם
לו אלפי שקלים תמורת טיול ברחבי הארץ. המשיח, מצדו, היה רציני
לחלוטין. הוא הגיע לפני האדמה כדי לבנות את בית המקדש השלישי
בעיר הקודש החדשה.
השניים הלכו ברחובות העיר, שהיו שונים בתכלית מהרחובות של תל
אביב. הגוון של העיר היה חום, והיא הזכירה ליהודה את המשרד של
הפסיכיאטר שלו. באמצע רחוב שנשק לרחוב הראשי, עמדה לה פיסת
אדמה של כדונם וחצי - ריקה לחלוטין. המשיח נעצר מולה.
- "זה המקום. כאן ייבנה בית המקדש", אמר המשיח בשמחה.
- "אין לשטח הזה פינות כמו שצריך", אמר יהודה בחוסר נוחות.
- "מה השעה?" שאל המשיח והביט בשמים. יהודה הביט בשעונו.
- "שתיים וחצי", השיב.
- "יופי! אז הם צריכים להיות כאן."
לא עברו שתי דקות, ושני טנדרים מוכתמים ומקרטעים עצרו לידם.
ברגע ששמע אותם מתקרבים, הסתובב מיד יהודה עם גבו אל הכביש,
וחסם את שדה ראייתו עם ידיו. מתוך הטנדרים יצאו בסך הכל
כשלושים פועלים ערבים, חלקם חובשי כאפייה, חלקם שבורי שן אחת
או שתיים, וכולם מזוקנים. מצד הנהג של הטנדר הראשון, יצא פועל
לא מזוקן ולא לובש כאפייה, כפי הנראה יהודי, אבל גדול מימדים
ולא מסביר פנים.
"אברהם?" שאל המשיח את האיש.
"כן, מה העבודה?" שאל אברהם, והבורות ניכרה בכל מילה שאמר.
שני פועלים ערבים הרכיבו שולחן מתקפל על המדרכה, והמשיח הניח
עליו את המזוודה שלו. יהודה לא שם לב שהייתה למשיח מזוודה קודם
לכן, ומכיוון שכך חש מבולבל מאוד. המשיח פתח אותה, והוציא משם
שרטוטים גדולים ומפורטים, שיהודה לא ידע לקרוא. אברהם הסתכל
בהם, הערבים הצטופפו והסתכלו גם הם. לאחר כדקה של דיון בין
אברהם לבין הפועלים הערבים, התרחק מהם המשיח והלך ליהודה.
- "הם יתחילו לעבוד עכשיו, יילך צ'יק צ'אק", אמר המשיח ליהודה
בחיוך, "הערבים האלה תמיד ידעו לעבוד."
- "מה אנחנו נעשה?"
- "נלך לסידורים", הוא ענה והשניים החלו ללכת לכיוון הרחוב
הראשי, לא שמים לב לשוטר שעמד בצד השני של הרחוב, נשען על
הקיר, וכתב דבר מה על בלוק הסטודנטים שלו.

רב פקד בן-מוחה לא אהב זיוני שכל, והוא היה איש של סירנות ביום
ושוחד בלילה. הוא תפס את עצמו כשוטר טוב, שבסך הכל אגר לעצמו
עוד כמה שטרות כשיכל, כדי לשמח את האישה. הוא פיקד על התחנה
שלו בעוז רב, וכל השוטרים הזוטרים ידעו שאין להטריד אותו, אלא
אם כן זה תיק שקשור אליו או לראש העיר.
כשניצב שמעון נכנס למשרד שלו, הוא היה עסוק בזריקת חצים על
פוסטר של שר הפנים שהיה תלוי על הקיר.
- "רב פקד בן-מוחה!"
- "מה?" הוא רטן.
- "קרה משהו מוזר, רב פקד. אני חוזר עכשיו מסיור שגרתי בעיר."
- "יאללה, תעשה את זה זריז."
תחנת המשטרה של נתניה הייתה חורבה. האירוניה הייתה, שמאחר
שתשעים ותשעה אחוזים מהתעסוקה של משטרת נתניה התבססה על
הנרקומנים, חשבו האחראים בעירייה שיהיה קל לחסוך כסף אם תחנת
המשטרה תיבנה בבניין שהיה נחלתם של נרקומנים.
אבל ברגע שרב פקד בן-מוחה נכנס לתפקיד, הוא החליט שהדבר הראשון
שהוא הולך לעשות, זה לדרוש בנייה של תחנת משטרה חדשה ומפוארת,
כיאה לכוח משטרתי הולם וגאה כשל נתניה. אחרי שלוש שנים של
תחנונים והתחנפויות, מישהו גם הסכים לבקשה, וגם ניפח לעצמו את
הארנק.
- "רב פקד, יש שלושים פועלים ערבים שבונים מבנה בלתי חוקי על
דונם וחצי של אדמה ברחוב ברודצקי!"
- "ערבים?!" צעק רב הפקד בקול צורם, "אני רוצה את כולם במרתפים
של השב"כ עד הערב."
- "בניין בלתי חוקי על דונם וחצי של אדמה, המפקד!"
- "בלתי חוקי? איך אתה יודע שבלתי חוקי."
- "אה... אני..."
- "שאלת אותם?"
- "שאלתי?"
- "את הערבים!"
- "לא רב פקד, אני לא יודע ערבית..."
- "אז איך אתה יודע שזה בלתי חוקי?"
- "אה... כי זאת האדמה של הבניין החדש של המשטרה, רב פקד."
- "מה?!"
- "כן רב פקד."
- "ניצב שמעון!"
- "כן רב פקד?"
- "הנה מה שאני רוצה שתעשה. אני רוצה שתרד למטה, תיקח את שני
האנשים הכי טובים שלנו, תכנסו לניידת, ותביא לי פיתה עם פלאפל.
מחר נראה מה עושים עם הבלתי חוקי."

השניים צעדו ברחוב הראשי של נתניה. ליהודה לא היה מושג לאן
המשיח מוביל אותו, אבל כל מה שהוא יכל להתרכז בו כרגע זה לשים
את היד בזווית הנכונה, ולחסום משדה הראייה שלו את כל המכוניות
שנסעו בכביש לימינו. המשיח הסתכל עליו בתמיהה.
- "תגיד", הוא שאל, "מה הסיפור?"
- "של מה?"
המשיח שלח מבט לעבר כפות ידיו של יהודה, שהיו מספר סנטימטרים
מול פניו כעת. יהודה הסתכל עליהן גם.
- "אה, זה?" הוא השיב, "זה שום דבר."
- "אתה יודע, כשהתמניתי לתפקיד, גם אני פחדתי... מהבוס. כולם
אמרו לי כמה הוא קשוח, וכמה שאני הולך לסבול. במיוחד שהקדנציה
שלי יוצאת על הזמן של הגאולה. אז נכנסתי לחוץ מאוד להיכל שלו,
נעמדתי מולו, הוא הסתכל עליי מלמעלה, בלעתי את הרוק ו..."
- "ומה קרה?"
- "ואז הסתבר לי שהוא אחלה גבר."
- "מה אתה אומר."
- "אחלה בן אדם - חוש הומור!"
- "חוש הומור..."
- "אז שתף, שתף - תחשוב עליי כמו כומר בתא וידוי."
יהודה הביט בו בגבה מורמת.
- "דוגמה רעה", אמר המשיח.
- "זה לא משהו רציני, זה פשוט מין פחד כזה..."
- "מה מפחיד אותך, יהודה?"
הייתה שתיקה קצרה.
- "סיבובים, קשה לי עם סיבובים."
- "סיבובים?"
- "כל דבר שמסתובב, כל דבר שקשור במעגל, כל דבר שקשור בעיגול,
ישר מכניס אותי לסחרחורת כזאת. מעביר בי צמרמורת. אני לא יכול
לראות סיבובים, לשמוע משהו שמזכיר לי סיבובים, אני פוחד
מסיבובים."
המשיח העיף מבט לשמים, ולאחר פנה חזרה ליהודה.
- "אתה חייב להודות שהוא יצירתי."
השניים נעצרו מול בניין חום בלוי. על השלט שמעל הכניסה היה
כתוב באותיות שחורות "הרבנות נתניה". הם נכנסו מבעד לדלת,
ומצאו עצמם מול שולחן קטן ומאחוריו יושב צעיר חובש כיפת קטיפה
שחורה.
- "שלום יהודי!" אמר המשיח.
- "במה אפשר לעזור ליהודים?" השיב הצעיר.
- "אנחנו מבקשים לראות את כבוד הרב."
- "כבוד הרב עסוק כרגע, מעוניין לקבוע פגישה?"
- "אה, זה עניין חשוב מאוד. משהו חד פעמי!"
- "אני מצטער, הוא בפגישה."
- "אני בטוח שכבוד הרב יתפנה בשבילי. תגיד לו שחבר ותיק
הגיע."
- "חבר ותיק? מה השם, שוב?"
- "משיח."
- "שם יפה, השם יברך את האם", אמר הצעיר והרים את שפופרת
הטלפון. "משיח מבקש להיכנס, הוא אומר שזה חשוב."
עברו מספר שניות, ומתוך הדלת שבקצה החדר פרץ החוצה רב גדול
מימדים. יהודה הזדעזע מפניו שהיו עגולות מאוד. עגולות ואדומות.
זקן שחור ומתוסבך ולבוש שחור גם כן היה עליו.
- "משיח! יברך אותך השם!" אמר הרבי בהתרגשות כשהוא התקרב וחיבק
את המשיח. יהודה והאיש הצעיר הסתכלו על השניים באותו מבט
מבולבל.
- "מה שלומך, רבי טויבה?"
- "ברוך השם, מה שלומך ומה שלומו?"
- "שלומי מצוין, הוא נהדר ברוך השם!"
השניים צחקו צחוק מלא חיבה, והרב חיבק את המשיח בחום, שוב.
לאחר מכן פנה לצעיר חובש הכיפה.
- "שלוימה, איפה הנימוסים? תציע לאדון כוס תה, אתה יודע מי זה?
זה המשיח!"
שלוימה המבולבל הסתכל על יהודה, שהשיב לו את אותו המבט. הוא
יצא לחדר צדדי, כדי להכין תה.
- "אז מה", שאל הרב, "עוד הכנה?"
- "לא לא, כבוד הרב. הפעם זה הדבר האמיתי."
הרב פער את עיניו.
- "מה? אתה רציני?"
- "כן, הגיע הזמן."
פניו של הרב אורו והוא חייך חיוך אדום וגדול.
- "כמה מתוק השם! כמה מתוק השם!" הוא אמר, מנענע את ידיו באופן
מוגזם.
- "אתה זוכר את התכנון?"
- "כמובן, משיח, כמובן. הבנייה התחילה כבר?"
- "כן, כן. מחר בערב תביא את כולם."
- "אין בעיה, אין בעיה. השגתי אפילו תקציב תקשורת מיוחד מראש
העיר!"
- "יופי, יופי."
- "מה יוצא התאריך?"
- "מחר... ה-21 בספטמבר."
- "מצוין, מצוין."
שלוימה נכנס בחזרה לחדר.
- "משהו בתה, רב משיח?"
- "כמה פלחי תפוח, אם אפשר."

ערב ירד על נתניה, ויהודה והמשיח צעדו בחזרה לשטח הבנייה.
כשהחלו להתקרב למקום, פניו של יהודה היו מוסתרות, והוא לא ראה
את הנעשה בחתיכת האדמה שהייתה ריקה, עד אשר נעמדו השניים מולה.
הוא נדהם לגלות שלד מתקדם של מבנה מפואר למדי, עשרות פועלים
ערבים מתרוצצים לכל אורכו ורוחבו - דופקים מסמרים, שופכים מלט,
חלקם אפילו החליקו כבר בעזרת שפכטל. אברהם הגיע אליהם, מגרד את
בטנו.
- "סיימנו כבר חצי מהעבודה, עד מחר בצהריים יהיה מוכן", הוא
אמר.
- "יופי, השוכן יברך אתכם", אמר המשיח בשביעות רצון.
- "תגיד... משיח", אמר יהודה, "איפה אנחנו ישנים?"
- "נלך לאיזה בית לינה."
- "ומתי אני מקבל את התשלום?"
- "מחרתיים בבוקר, אל תדאג."
לפתע ראשו של המשיח הסתובב סיבוב חד למרומי המבנה הנבנה,
ועיניו נפערו. חיוכו נמחק. על הגג, ערבי שהחזיק שני קרשים
ופטיש החל לאבד את שיווי המשקל. המשיח פתח בריצה מהירה מאוד
לפאתי הבניין, כאשר הפועל הערבי החל ליפול. הוא הלך והתקרב
לאדמה, וצעקתו המחרישה חתכה את האוויר. היא חתכה את האוויר
בדיוק כמו המשיח, שרץ מהר ככל שיכל, והגיע לקצה הבניין בדיוק
בזמן - הפועל נפל היישר לתוך ידיו. הפטיש שהוא החזיק לא איחר
לבוא, ונחת במהירות מטורפת על ראשו של המשיח. המכה של הגולגולת
במתכת הכבדה הדהדה למרחקים, אבל הפטיש עף מהמשיח והלאה, משאיר
אותו עומד ומחזיק את הערבי.
יהודה לא יכל להחליט מי מהם התנשף מהר יותר. בכלל, יצא ליהודה
לחשוב שהבעיה העיקרית בבריאת העולם היא להחליט את ההחלטות
הקטנות, כמו למשל, מי צריך להתנשף מהר וחזק יותר, זה שכרגע
השקיע מאמץ מטורף, או זה שזה עתה חווה את החוויה המפחידה ביותר
בחייו? אני הסכמתי איתו.
יהודה ואברהם עמדו בדממה על המדרכה, ניסו לעכל את מה שכרגע
אירע. המשיח העמיד את הערבי על הקרקע, וזה נשען עם ידיו על
ברכיו. בן רגע שני ערבים רצו למטה, ושאלו את הפועל שנפל
לשלומו. השאר המשיכו בעבודתם.
- "אני בסדר, אינשאללה", ענה להם הפועל, ואז פנה למשיח "יברך
אותך אללה!"
- "לא קרה כלום", השיב לו המשיח, "רק שמור על שיווי המשקל בפעם
הבאה, בשביל זה אללה נתן אוזניים."
השלושה חזרו פנימה לשלד המבנה, והמשיח הלך לעבר המדרכה.
- "חסכת לי עכשיו איזה אלף שקל", אמר לו אברהם.
- "אה... תבוא כל יום", השיב המשיח.
אברהם חזר פנימה למבנה.
- "בוא נלך לבית הלינה", אמר המשיח.
השניים פסעו משם לכיוון הרחוב הראשי. לאחר שתיקה ארוכה, החליט
יהודה לשבור אותה.
- "תגיד, איך עשית את זה?"
- "איך עשיתי את מה?"
- "איך ידעת לרוץ ולתפוס אותו."
- "אה. אני פשוט המשיח."
- "אז?"
- "זה התפקיד שלי, זה בא עם המקצוע."
- "ומה עם הפטיש?"
- "פטיש? איזה פטיש?"
- "נפל לך פטיש ברזל עבה על הראש."
- "באמת? ופספסתי את זה? חבל, תמיד תהיתי איך זה מרגיש."
השניים המשיכו ללכת עד שהגיעו למלון נתנייתי שנראה היה סביר
מבחוץ, אבל היה נורא מבפנים. הם התקרבו לכניסה, כאשר יהודה
החליט לשבור שוב את השתיקה.
- "לא ידעתי שאפשר לבנות משהו כל כך מהר", הוא אמר בפליאה.
- "הא, אתה תתפלא מה אפשר לעשות עם שלושים ערבים והרבה רצון",
אמר המשיח בחיוך, "לא שמעת על מגדל בבל?"
והשניים נכנסו למלון.

כשנפגשתי עם המשיח לפני כמה ימים, הכל כבר היה מתוכנן. כל
שנותר לעשות היה להציג בפניו את התוכנית, ולתת לו תדריך קצר
לקראת הביאה. הוא נכנס, מסביר פנים כהרגלו. מאז שראיתיו
לראשונה שמחתי על הבחירה, ואני אחד שמחשב הכל קדימה לפי כל
נתון חדש, אז קשה לשמח אותי. מאחר שהוא רק נכנס לתפקיד, רציתי
להתחיל בהסברים הבסיסיים. ארץ ישראל, היהודים היום - חשבתי
שצריך להבהיר לו שעברו 3,000 שנים של פיתוח תרבותי מאז שהוא
היה שם בפעם האחרונה.
הופתעתי לגלות, אם כן, שהוא ערך ביקורים קטנים כשאני הייתי
עסוק בעניינים אחרים. ממש ערך תחקיר. הוא גילה בקיאות נפלאה
בחומר, וחסך לי שעה של תדרוך. אז התחלתי מפירוט המשימה, והסבר
של מה שהוא צריך לעשות - זה לקח משהו כמו חצי שעה. אבל זה היה
בסוף, ממש בסוף, שהוא זרק את הפצצה, וכל המשימה קיבלה את
המפנה.
אני לא אחד שלוקח קרדיט, ובאמת שהגיע לו הקרדיט. אני מתפלא על
עצמי, איך לא שמתי לב לפוטנציאל וליופי שבהצעה שהוא הציע קודם
לכן. אני מניח שאני מזדקן. הלוואי שכל דקה הייתה שעה, ושכל שעה
הייתה שנה.
אז ישבנו ותכננו, וזה לא היה פשוט. המשימה הראשית הפכה פתאום
משנית, והעניין דרש ביצוע מושלם מצדו. אם יש דבר אחד שלמדתי
מהחיים, זה ששילוב זה אחד הנושאים היותר בעייתיים. אבל אם
עושים אותו טוב, זה אלוהי.
לבסוף הוא נפרד ממני לשלום, הלך לנוח לקראת המסע. הוא אמר לי
שהוא שמח לחזור לתל אביב. אפילו השמים אהבו את תל אביב. גם אני
אהבתי את תל אביב, אבל לא רציתי לקלקל אותה, והמשיח הסכים איתי
והסכים עם הבחירה.
בבוקר שאחרי הוא קפץ למטה.

הגיע היום והם יצאו מהמלון. יהודה סבל מכאבי גב.
- "אני שונא קפיצים. אני לא פוחד מהם, אני פשוט שונא אותם כי
אני לא יכול לפחוד מהם."
- "אני דווקא נחתי מצוין."
- "בטח, פטישים אתה לא מרגיש אז מה זה קצת קפיצים. על מה אתם
ישנים בשמים?"
- "על עננים, בעיקר."
- "עננים זה בטח מיטה נהדרת, היה פותר לי את כל בעיות הגב."
- "לא ממש. זה... גושי."
הם הלכו והלכו, והגיעו לשלד של בית המקדש. אלא שהשלד כבר לא
היה שלד, היה זה בית המקדש לכל דבר. כעת היו שם רק עשרה ערבים,
ואברהם. הם עבדו על צביעה וגג. המבנה היה מרהיב - בקצה השמאלי
והימני של החזית התנוססו שני צריחים מהודרים, מעוטרים
בקצותיהם, לבנים ובעלי קישוטים זהובים ועיטורי עץ. דלת הכניסה
עצמה עשויה הייתה עץ אלון, גדולה וכבדה, והוביל אליה גרם
מדרגות רחב משיש.
יהודה התפלא מהמראה, בזמן שהמשיח ניגש לאברהם.
- "אפשר להיכנס?" שאל.
- "כן, רק תיזהרו, הצבע טרי", ענה אברהם, שתחת עיניו ניכרו
השקיות השחורות.
השניים פתחו עם קצת מאמץ את הדלת, וראו היכל גדול מימדים, עם
קווים שסומנו על רצפת השיש בשביל ספסלים, ובקצה במה גבוהה
ובמרכז הבמה מקום לארון הקודש. עיניו של המשיח נצצו.
- "מרהיב."
- "נחמד", אמר יהודה, "מה עכשיו?"
- "עכשיו", השיב לו המשיח, "הריהוט."

במרכז השרון ישבה לה העיר נתניה, ולעיר נתניה אזור תעשייה.
ובאזור התעשייה היה מבנה, והמבנה היה כחול וצהוב וגדול עד
מאוד. את המבנה כינו בני האדם "איקאה", והוא היה מקור פולחן של
אלפי נשים בכלל ומעצבות פנים בפרט. המחירים האטרקטיביים של
איקאה היו נחלתם של החסכנים, והמשיח היה מהחסכנים, מאחר שכספו
הלך ואזל. היה זה יום שישי והחניון של איקאה כמרקחה - נמלה לא
יכולה הייתה להיכנס לאזור ולצאת בחיים, כי לא היה מטר מרובע
שלא דרכה בו נעל בכל דקה לפחות. אם יש עם שנוח היה לו להאמין
בגלגול נשמות, אלו הן הנמלים.
המשיח ויהודה צעדו לעבר המבנה הריבועי (יהודה נשם לרווחה),
ונכנסו לתוכו. לעולם שבתוך המבנה לא היו גבולות, והוא התחלק
לעשרות חלקות וצבעים, אזורים ומקומות. אנשים התרוצצו לכאן
ולכאן בין התצוגות, ראו מוצרים וירדו למחסנים. המשיח חייך חיוך
רחב, והסתכל לתקרה הגבוהה.
- "בין ההמצאות הטובות יותר שלו", הוא אמר.
- "זה טירוף, מה שהולך פה."
- "מזל שלמדתי את האזורים פה, או שלא היינו יוצאים החוצה עד
מחר."
לא עברה דקה וניגש אליהם עובד. הוא היה איש צעיר, עם שער שחור
ומדים כחולים-צהובים. חיוך רחב ועייף היה פזור על פניו, והוא
היה לחוץ ומזיע.
- "אפשר לעזור?" הוא שאל.
- "כן, בבקשה", אמר המשיח, "אנחנו מחפשים ספסלי עץ וארונות."
- "ספסלים... בואו איתי."
הם עקבו אחריו דרך מה שנראה כהמון שלא נגמר. יהודה הסתכל סביבו
וראה חדרי אמבטיה, חדרי שינה, מטבחים וסלונים. לרגע היה נדמה
לו שאיבד את דרכו, אבל אז ראה באופק את גבו של המשיח. כל מה
שחשב עליו היה האם אפשר לחזור חזרה לכניסה בדרך אחרת, כך שלא
ייאלץ להימנע מהסתובבות וחזרה על דרכו לאחר שיסיימו את
ענייניהם, שהרי הוא נאלץ היה לחזור את כל הדרך בהליכה אחורה.
לבסוף הם הגיעו לאגף עם דגמים שונים ומשונים של ספסלי עץ מכל
הסוגים והמינים ומכל האורכים.
- "אלה הספסלים שלנו", אמר המוכר, "אתם מעוניינים במשהו
מיוחד?"
- "כן, ספסלים לבית כנסת", השיב לו המשיח.
- "אה, מצוין! בדיוק הגיע אלינו דגם בית כנסת חדש. הנה הוא,
שם", אמר המוכר והצביע על דגם ספסל ארוך במיוחד, עשוי עץ בהיר
ומבריק ומעוטר בצדדיו. "זה מגיע בעשרים ושניים חלקים."
אגף הארונות היה הרבה יותר גדול, והמגוון בו היה הרבה יותר
רחב. זכוכית ועץ, משחור עד ורוד. יהודה לא ידע שאפשר להמציא כל
כך הרבה ארונות, והאמת היא שהוא התרשם מהמגוון הגדול.
- "ואיזה ארון אתם מחפשים?" שאל המוכר.
- "ארון לספר הקודש", השיב המשיח.
- "יש לנו דגם מיוחד לספר הקודש, מאחור אם אני לא טועה", השיב
המוכר והוביל אותם בין מבוכים של ארונות לארון שהיה צמוד לקיר,
צנוע וקטן. מעוטר, כמובן, ובחזיתו שני וילונות קטיפה בצבע
בורדו.
- "יש לנו מגוון צבעים לזה, אם אתה רוצה. רק רגע, אני אביא את
הקטלוג של איקאה ברוקלין."

כשהם יצאו משם, הייתה ליהודה סחרחורת. סחרחורות היו הדבר הכי
נורא שיכול היה לקרות לו, כי אז כל העולם הסתובב, והלוא, יהודה
קיבל סחרחורת מסיבובים. לכן, בשבילו סחרחורת הייתה כמו להיכנס
למערבולת שלא נגמרת, והוא היה צריך כדור מיוחד כדי לצאת מזה.
אבל הפעם המזל האיר לו פנים, והסחרחורות פסקו נוכח ההלם שהוא
חווה, כשראה המון גדול ושחור שהתגודד סביב בית המקדש.
ההמון הגדול והשחור היה זועם. היו אלה אנשי דת צעירים שצעקו
בקולי קולות, עם שלטים שנשאו כתובות כמו "חילול השם", "כופרים"
ו"גויים הביתה". יהודה החל להירתע ככל שהתקרבו להמולה יותר
ויותר.
- "אולי לא כדאי שנתקרב לשם", הוא הציע בחשש.
- "זה רק טבעי", השיב לו המשיח בחיוך, "שיהיה להם קשה לקבל
אותי. כל החיים שלהם סבבו סביב ההמתנה לי, ועכשיו כשאני פה, הם
מתכחשים."
- "זה נתניה פה, אתה לא רוצה שהם יראו אותך."
אבל הם כבר עמדו ליד ההמון. המשיח פילס את דרכו ביניהם, ונכנס
למתחם החצר הקדמית של בית המקדש. הוא טיפס על המדרגות, וכעת
היה משקיף על כל המפגינים אשר עמדו על המדרכה. יהודה לא ידע
איפה לקבור את עצמו.
- "יהודים", הרים המשיח את קולו מבעד לצעקות, "אני המשיח!"
הצעקות רק גברו. ההמון נראה זועם מאוד, והחששות של יהודה רק
הלכו והתבססו.
- "הגאולה הגיעה, ואני אשמח להזמין את כולכם הערב למופע פתיחה,
לרגל חנוכת בית המק--"
אבן עפה באוויר, פגעה במשיח, והתפרקה לחתיכות. הקריאות של
ההמון הלכו והתגברו, "מוות! מוות!" לפתע קרה משהו שטרם קרה.
המשיח האדים מכעס, ועיניו ננעצו בזורק - צעיר לובש שחורים,
מזיע וצועק. למרות שלא ניכר היה שכאב למשיח נוכח הפגיעה, הוא
בהה בזעם באיש הצעיר.
- "אני המשיח!" הוא אמר בנחישות.
"מתחזה!" נשמעו קריאות מהקהל. "מתחזה! מתחזה!"
- "מתחזה?" הוא השיב. היה זה הקש ששבר את גב הגמל, בשבילו.
הוא עצם את עיניו, והפנה את ידיו לשמים. קריאות המחאה המשיכו
להדהד באוויר, כשהמשיח מלמל חרישית דבר מה שיהודה לא יכול היה
לשמוע. הוא נענע בידיו לכיוון השמים, והחל לזוע בפרעות. לפתע,
האדמה החלה לרעוד, והשתרר שקט. יהודה הסתכל במשיח, שרק מלמל
ונענע בידיו לשמים. ופתאום, נפל משהו על ראשו של יהודה. הוא
שלח את היד - זה היה קר ארוך ודק. הוא תפס את העצם והרים אותו
משערו. הוא השפיל מבטו אל ידו, וגילה שם חתיכת בייקון.
מאות חתיכות בייקון החלו ליפול מהשמים - על הכביש, על המדרכה,
ועל בית המקדש. הקהל השחור מצא עצמו מכוסה בבייקון, ואילו
המשיח הסתכל מסביב וחייך נוכח גשם הבשר שלא הפסיק ליפול. בשלב
מסוים הוא תפס בחולצתו, יצר קערת בד, ניקז כמה רצועות בייקון
והחל לאכול, מישיר מבט לארבעים ותשעה האנשים השחורים שעמדו על
המדרכה, חלקם מסתכלים על השמים, חלקם מסתכלים על הבייקון
שבידם, כולם המומים.
כעבור עוד מספר דקות נופף המשיח בידו לשמים, והגשם פסק. יהודה
החליט שזה יותר מדי בשבילו, והוא החל ללכת משם, מכרסם בייקון.
לובשי השחורים עמדו בשקט עוד רגע קט, ואז נפלו אפיים ארצה.
- "אני הולך למלון", צעק לעבר המשיח בעודו מתרחק, נזהר שלא
להפנות את ראשו אחורה.
- "תבוא בערב, תהיה מסיבה", השיב לו המשיח, מתכופף להאכיל חתול
רחוב שזה עתה חזר בתשובה.

בדרכו למלון הבחין יהודה בכל מקום בשלטים גדולים הקוראים לקהל
הרחב לבוא למסיבה - חלקם תלויים, חלקם נתלים על ידי נערים
חובשי כיפה. הוא הופתע לגלות שלא מדובר בסתם מסיבה, אלא במסיבת
חנוכת בית המקדש, "עם הופעות של היהודים ורמי פורטיס",
והכיבוד, כך נאמר, "על חשבון השמים."
לקח לו עוד כמה צעדים כדי להפנים את מה שזה עתה קרא, עד שהבחין
שהשלטים האלה כבר היו נמצאים בכל מקום ברחוב - על לוחות
המודעות ועל הקירות. והוא חשב שהמשיח מתלוצץ. בכל מקרה, הוא
זקוק היה למנוחה, והרי השעה הייתה רק שעת צהריים מאוחרת, כך
שהיה לו עוד זמן לחשוב אם להתייחס למסיבה הזו ברצינות.
יהודה שנא מוסיקה. זאת אומרת, לא הייתה לו בעיה עם המוסיקה
כגוף כללי, אבל כן הייתה לו בעיה עם שני אלמנטים בסיסיים בה:
התופים, והתקליטור. התופים, התופים שיגעו אותו. הוא לא הצליח
בשום פנים ואופן להבין למה, למה הם חייבים להיות עגולים.
אבל התקליטור היה הרבה יותר גרוע. הוא לא יכל להקשיב למוסיקה
בלב שקט, ביודעו שסנטימטרים ממנו חתיכת פלסטיק עגולה מסתובבת
במהירות של עשרה סיבובים בשנייה. הוא לא יכל לדמיין מה היה
עושה לו היה חי לפני חמישים שנה, ונאלץ לפתח מערכת יחסים עם
התקליט החשוף לעיני כל.
הוא שמח מאוד, על כל פנים, להגיע למיטה, ולא יכל להפסיק לחשוב
על חופן השטרות שיקבל מחר בבוקר.

באותו ערב הייתי עסוק מאוד. המון ניירת. נרדמתי על השולחן.

יהודה התעורר משנתו, והיה כבר ערב. היה לו קר - החלון היה
פתוח, ונכנסה לחדר רוח מהים. הוא הרגיש רע, הוא הרגיש רע מאוד.
הוא קם ממיטתו, וניגש לברז. הוא סובב את הידית ו--
צעקה פילחה את האוויר.
הוא יצא בריצה מהאמבטיה, טרק את הדלת מאחוריו, והתנשף באימה.
הוא השאיר את המים זורמים, אבל לא היה אכפת לו - הסחרחורת עטפה
אותו, הוא הרגיש שהוא עומד להתמוטט. הוא רצה לצאת משם, כמה
שיותר מהר. הוא רץ לעבר דלת הכניסה, ואז זה היכה בו - גם הידית
שלה הייתה מסתובבת. הוא התנשם בכבדות, ושלף מכיסו את הארנק.
הוא הוציא את כרטיס האשראי, והשחיל אותו לתוך החריץ שבין הדלת
למשקוף. קצת מאמץ, והמנעול נפתח. הוא פתח את הדלת עם הרגל,
וברח משם.

נראה היה שבית המקדש הסב את עצמו למועדון. חצי מנתניה התכנס
בדונם וחצי של ריקודים ואלוהות, והמשיח הראה להם מה זה ריקוד
עברי. יהודה נכנס לשם, ונשם את האוויר המחניק של הזיעה וההמון.
כמובן שהוא שנא ריקודים, איך יכל שלא? הוא סבל מטראומות ילדות,
שנבעו בעיקר מ"מעגלי דיסקו" שגרמו לו להתעלף.
המשיח התקרב אליו בריקוד מטופש ובחיוך מטופש לא פחות.
- "מה נשמע, יהודה?"
- "מה אתה חושב שאתה עושה?"
- "רוקד! לא ככה רוקדים היום?"
- "אולי באפריקה..."
- "גן עדן היה באפריקה, אתה יודע."
- "אני הולך."
- "רק באת! ועוד מעט פורטיס יעלה."
- "אני לא מקשיב למוזיקה."
- "בוא איתי, נשיג לך משהו לשתות."
המשיח הוביל את יהודה דרך ערב רב של אנשים, אל בר מאולתר שהוקם
מצד ימין של הבמה. המוזג לא היה איש מסביר פנים והוא לבש ג'ינס
וחולצה צהובה.
- "מה אתה רוצה, יהודה?"
- "קוקטייל מלון מנוער", אמר יהודה למוזג, "ואל תעז לערבב."
מבין האנשים, התקרב אליהם הרב טויבה, פניו אדומות וכוס משקה
בידו. הוא רקד בשמחה מצד לצד עד שהגיע לצדם. לרגע אחד רק עמד
מולם וחייך אליהם, ממשיך לרקוד בשוכרה. המשיח בהה בו בחצי
חיוך, ואילו יהודה, שלא היה משועשע כלל, לגם בלגימה אחת את
הקוקטייל שזה עתה הוגש לו.
- "מה נשמע, כבוד הרב?" שאל המשיח.
- "ברוך השם!" הוא צחק, "ברוך השם!"
- "החבר'ה שלך עשו עבודה טובה - כל נתניה כאן."
- "נתניה על כל בחוריה ובחורותיה! תראה איזה בחורים טובים יש
לנו כאן, שמשונים אחד אחד", אמר הרב ותפס במרפק צעיר רוקד. הוא
היה שחום עור וענד שרשראות זהב על צווארו וידיו. הוא לבש
גופייה לבנה וג'ינס, והוא לא נראה מרוצה.
- "תוריד ת'יד!" הוא צעק בזעם.
- "איך קוראים לך, בן?" הוא השיב בחיוך.
- "בו'נה אל תינגע בי, מה אתה נוגע בי?!"
- "אתה יודע מי זה, בן? זה המשיח!"

דלתות בין המקדש נפתחו, וחמישה שוטרים נכנסו להיכל, ומאחוריהם
רב פקד בן-מוחה. אחד מהאנשים היה ניצב שמעון, והוא החזיק בידו
מגאפון.
- "כאן משטרת נתניה", הוא צעק מבעד למכשיר ההגברה, "להפסיק את
המסיבה. זאת זירת פשע, נא להתפנות עכשיו."
המוסיקה הייתה חזקה מדי, ואף אחד לא שמע - כולם המשיכו לרקוד.
שמעון הפנה מבטו לרב פקד בן-מוחה, מחכה להוראה.
- "מה אתה עומד פה?! לך תעצור את המוסיקה!"
- "כן המפקד!" אמר שמעון וסימן לשוטר שעמד לצדו. זה החזיק בידו
ג'ריקן מלא במים. שמעון החל לפלס את דרכו בקהל, השוטר אחריו.

- "אם 'תה לא עוזב אותי עכשיו 'תה מצטער על זה!"
הרבי המשיך לצחוק. יהודה כבר היה בתחתית הכוס השלישית. המשיח
הפך רציני לפתע.
- "יאללה, עזוב אותו טויבה", הוא אמר.
הרבי רק צחק ורקד.
- "עזוב אותי!"
- "עזוב אותו, רבי..."
הרבי צחק ורקד.
- "תוריד את הידיים ממנו, רבי!"
- "עזוב אותי, כוס עומו!"
- "רבי!"
יהודה עיסה את ראשו.

ניצב שמעון הסתכל אחורה כדי לראות שהשוטר האחר עדיין עוקב
אחריו. לאט לאט הם התקרבו לבמה. על הבמה ניגנה הלהקה - התופים
היו מאחור (לשמחתו של יהודה, שלא יכל לראות אותם), שני
גיטריסטים לפנים וקלידן בצד. הם ניגנו מוזיקת רוק כבדה עד
שהאמנים יעלו לבמה.
הניצב וחברו הגיעו לשפת הבמה. הם פנו ימינה והגיעו לצדה,
מפלסים את דרכם בין המוני רוקדים ורוקדות. לצד הבמה התנקזו
כעשרים כבלים שמקורם בכל רחבי הבמה, כולם מחוברים למיקסר אחד
גדול שישב לצד הבמה והיה מחובר לחשמל ולמערכת ההגברה. הם הגיעו
לליבת המסיבה.
- "מוכן?" שאל הניצב.
- "כן", השיב לו החבר.
- "יאללה! עכשיו!"

- "אסי!" צרח הנער המוחזק בכל גרונו, והצעקה הדהדה במעומעם בכל
ההיכל הקדוש. המשיח סטר לרבי.
- "רבי, תשתלט על עצמך!"
- "אתה מת", צעק עליו הנער. כעת השתמש בידו השנייה, הצמיד את
אצבעותיו לשפתיו ושרק שריקה חזקה שנשמעה בבירור. לאחר מכן שרק
שוב. בפעם השלישית הופיע מבין הקהל נער אחר - היה זה אסי. אסי
היה לבוש שחורים, ויהודה זיהה אותו בבירור - היה זה אותו הנער
שזרק על המשיח את האבן מוקדם יותר באותו היום.
אסי ראה את המשיח סוטר לרבי, שהחזיק במרפק את חברו. פניו היו
נחושות. בן רגע שלף מכיסו סכין, והתקרב אל השלושה, מכוון את
סכינו. המשיח הבחין בו.
- "לא!" הוא צעק.
הרבי הפסיק לצחוק, ופניו התמלאו אימה.
נשמע קול נפץ מחושמל, ובו-זמנית הכל החשיך וכדור אור קפץ לשמים
מהצד הימני של הבמה. יהודה לא יכל לראות כלום, הוא רק שמע
מהומה קרובה ורחוקה. כעבור כמה דקות האור חזר - כל שהיה לפני
יהודה עכשיו היה הרב טויבה. נראה היה שהנער וחברו ברחו משם.
הרב נראה המום ומט לנפול.
- "נא לעזוב את המקום, זו זירת פשע", נשמע מהצד השני של האולם,
והקהל החל לצאת החוצה.
לא היה זכר למשיח.

בבוקר שאחרי הגיע יהודה מבולבל לרחבת בית המקדש השלישי. הוא
מצא שם שני רכבים גדולים, לכל אחד מנוף ואליו קשור עיגול מתכת
ענק, המיועד להריסת בניינים. מספר שוטרים היו במקום, והנהגים
שבמנופים התמקמו לקראת ביצוע פעולת ההריסה.
כאב לו הראש, והוא הסתכל לכל צדדיו והבחין שבצד השני של הכביש,
אל מול בית המקדש, יושב הרב טויבה, ומתבונן בשקט. יהודה ניגש
אליו.
- "היי, רבי", הוא אמר והתיישב לצדו, מביט בבית המקדש השלישי.
- "אה, שלום, יהודה."
- "מה אתה עושה?"
- "אף פעם לא חשבתי שאראה בתקופתי את חורבן בית המקדש
השלישי."
- "אף פעם לא חשבתי שאני אבוא לנתניה..."
- "אני מניח שאנחנו עוד לא מוכנים לגאולה."
- "מה לא בסדר איתי, רבי?"
- "מה הבעיה?"
- "מאז אתמול אני לא מפסיק לראות עיגולים וסיבובים בכל מקום.
כלומר, זה תמיד היה, אבל עכשיו יותר מתמיד. בכל מקום יש סיבוב
או עיגול."
- "ומה הבעיה עם עיגולים וסיבובים?"
- "אני לא מסוגל לראות אותם, אני מפחד מהם. הם... עושים לי
רע."
- "מפחד מהם?"
- "יש לי סחרחורת, רבי", אמר יהודה ועצם את עיניו, קובר את
פניו בכפות ידיו, "אני חייב לחזור לתל אביב."
- "יהודה, תשמע סיפור. לפני עשרים שנה הייתי צעיר, ושלחו אותי
ללמד בבית ספר יסודי דתי פה בנתניה. הייתי צריך ללמד תורה את
הכיתה של החכמים - ואפילו לא ידעתי שיש כיתות כאלו בבתי ספר
דתיים. הילדים האלה ידעו את התורה בעל פה, ויכלו להגיד לך
בדיוק באיזה פסוק מופיעה איזו מילה. גאונים. אז אני החלטתי
לאתגר אותם - אמרתי להם להגיש עבודה: מה הוא האלוהים. אני לא
בטוח שהרבנים היו אוהבים את זה, אבל הייתי צעיר ולא היה אכפת
לי. שבוע אחרי זה אני יושב לקרוא את העבודות. כל אחד כתב שטות
אחרת, ציטוטים מהתנ"ך, ומה שהם שמעו בחדר ומההורים. כל
הקלישאות הרגילות. ואז הגעתי לעבודה האחרונה, של ילד שקראו לו
שלומי. אני מסתכל, ורואה שכל מה שהוא הגיש לי זה עיגול. אז
ביום שאחרי זה אני הולך אליו, ושואל אותו מה זה אמור להיות. זה
אלוהים, הוא אומר לי. אלוהים, אני שואל בפליאה. כן, הוא משיב
לי, אלוהים הוא השלמות."
יהודה הפסיק לקבור את פניו, והסתכל על הרבי ברצינות.
- "אז אולי, יהודה, הבעיה שלך זה לא עיגולים. אולי אתה פשוט
מפחד מהשלמות, מאלוהים."
יהודה הסתכל בו עוד רגע, ולאחר הסתובב והלך.

המשיח ניער אותי, ואני הקצתי משנתי. עברו עשרות שנים מאז
שישנתי - אולי הייתי זקוק לזה. אף אחד לא מושלם. חשבתי שהוא
יהיה מאוכזב, אבל הוא חייך אליי.
- "התזמון שלך היה נהדר."
- "מה השעה?" שאלתי.
- "בוקר."
- "ומה קרה?"
- "החריבו את בית המקדש."
נאנחתי.
- "בחרתי בעם מוזר", אמרתי לו, "ידעתי שבמוקדם או במאוחר הם
יהיו חייבים להחריב אותו בעצמם."
- "תמיד היית יכול לבחור את הערבים", הוא אמר לי בצחוק.
- "לא, משיח", צחקתי, "אני מרוצה מהבחירה שלי - תודה לאל."