כבר ארבעה ימים אני... לא, שלושה ימים. נראה לי. לא, זה בטח
כבר ארבעה... בעצם זה יכול בכלל להיות יומיים. אני באמת לא
יודע. אבל כבר ארבעה ימים אני פה תקוע. וזה נורא כואב. זה כואב
לי... אני רוצה לשבת קצת יותר בנוח וזה ממש כואב החרא הזה.
ניסיתי לשנות זווית אבל אי אפשר ממש לשנות זווית במקום
המחוריין הזה. חתיכת חור. אוי אלוהים. אלוהים תוציא אותי מפה.
בבקשה תן לי לצאת. שמישהו כבר ימצא אותי, אני לא יכול לחכות
ככה יותר. אפילו לשבת אי אפשר. הגוף שלי כבר נהיה מעוות.
הרגליים שלי כבר בטח הכחילו מכאבים. אני בטוח בזה, אפילו שאני
כבר לא יכול לראות אותן.
אי אי אי, לא יכול להיות שאף אחד לא עובר פה. בפעם האחרונה
שאני הייתי למעלה היו עוד אנשים. לא יכול להיות שהם לא ראו.
אני לא מאמין. זונות. אנשים כולם זה זונות. לא זונות כמו
הזונות. לזונות אין ברירה, אני מתכוון זונות כמו הקללה זונות.
זונות בני זונות. וגם בנות זונות. גם הנשים שלהם הן זונות.
כולם זונות. גם הילדים שמשחקים בכדור והכדור נופל לבור, גם הם
זונות. מה, הם לא שומעים את הצעקות שלי? כבר נגמר לי הקול.
ואין פה מים. בטח, איך אפשר לצפות שבחור כזה עוד יהיו מים? אני
אפילו לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתנתי, סליחה, עשיתי
את צרכיי. אוי אלוהים אין לי כוח. אני מתחנן, מתחנן! הייתי
יורד על ברכיי, אבל בחור הזה אפילו אי אפשר אפילו לרדת על
ארבע.
אולי איזה זון קטן בן של איזה בת זונה יפיל לפה איזה כדור
וימצא אותי. הלוואי שהוא ימצא אותי הבן בן זונה הקטן. אולי
איזה בן זונה אחר ייפול איתי לתוך הבור. אולי נוכל לטפס אחד על
השני עד שנצא מכאן? אבל אין פה אפילו מקום לשתי זונות. איי,
אלוהים תן לי להאמין שלא כל האנשים זה זונות! שזה לא פשוט ככה
כשאתה תקוע בבור.
איך איך איך, אפילו לא שמתי לב לאן נפלתי. איך לא ראיתי? ולא
שלא הרגשתי משהו מוזר. אתה חושב, ללכת זה ישר ואז זה פתאום
נהיה בור כזה, והוא מכוסה בעשבים וחול כדי שמישהו ייפול בפנים.
אבל זה לא היה ככה. זה אני שירדתי לתוך הבור. ניסיתי שלא
ליפול, באמת שניסיתי. אבל כבר אי אפשר היה לעצור את זה.
כשעייפים ככה, והולכים עם גו כפוף, וראש סוחב למטה... כבר לא
יכולתי להמשיך ללכת, ישר ככה, עם המבט לקדימה, אפילו שהעיניים
מזוגגות.
אני לא מטומטם כזה שרואה אדמה רכה ומתחיל לקפוץ עליה. אני לא
כזה סקרן שהולך בכוונה לבורות. אני גם משתדל שלא ללכת במקומות
מסוכנים. תאמין לי אלוהים, אתה יודע. אני פעם ראיתי שלט:
"זהירות מוקשים" והמשכתי ללכת בכל זאת? אני פעם נתקלתי בשלט:
"קרינה גבוהה" ונכנסתי לחדר? אני פעם הפעלתי טלפון נייד בקופת
חולים? אני פעם קראתי כיתוב: "אסור לצלם" ושלפתי את הדיגיטלית?
אני פעם נתתי במבה לגורילות בכלובים של גן החיות? אני פעם
עישנתי בתחנת דלק? לא אני! אתה יודע היטב שלא אני. אני אפילו
לא מעשן. אני לא עושה כאלה דברים. אז למה דווקא אני, אלוהים
למה?
אני מתפלל בלב, בשקט כי כבר נגמר לי הכוח לצעוק, וגם כשאני
מנסה להוציא איזו זעקה פה ושם, היא מתלכלכת בין מיתרי הקול
הסדוקים והחול שנכנס ביניהם ואפילו לא מגיעה למעלה. טוב, לא
ניסחף. אני לא כזה אדם מאמין, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לשבת
פה, סליחה, לעמוד עם גוף מעוות מכאב ולא לעשות כלום חוץ
מלהתפלל. האמת היא שאין לי כל כך הרבה מה לעשות. אילו היה
משהו, משהו שהייתי יכול לעשות כדי לצאת מכאן, הייתי יוצא. באמת
שהייתי יוצא. לי אין אינטרס להישאר פה בתוך הבור. אבל הקירות
האלה, הם כל כך חלקים שאי אפשר לטפס עליהם. ולא שלא ניסיתי.
בכך דרך אפשרית ניסיתי. אפילו להיתפס על הקיר עם הציפורניים
ולעלות כמו מקק ניסיתי, אבל אין לי ציפורניים והגוף שלי כבד.
אך, אם הייתי איזה זבוב או נמלה הייתי יכול לעלות למעלה. אני
לא אומר ציפור. ציפור זה באמת, בשמיים. פשוט משהו עם כנפיים
כזה, שיכול לצאת מבורות. אבל אין לי כנפיים, ואני לא יכול לטפס
על קירות כמו נמלה.
לעזאזל! מי ברא דבר כזה? חור שאפשר ליפול אליו אבל לא לצאת? מי
רצה לכלוא אותי פה? איזו חיה רעה? ולמה היא מחכה? שאמות? ואז
מה היא תעשה. אז היא תאכל אותי. אבל אולי גם היא תיפול ולא
תוכל לצאת. למי יש יד יותר ארוכה מעומק הבור הזה? מי יוכל
לשלוף אותי מפה בלי ליפול בעצמו? מי יציל אותי מי? רק אלוהים
יציל אותי!
נו, אני מחכה. אלוהים, אם אתה קיים צא. גם ככה אין לי משהו
יותר טוב לעשות כרגע. מים אין לי, אוכל אין לי, חוברת תשבצים
אין לי ובטח לא איזה ספר טוב. המוזיקה היחידה שאני יכול לשמוע
היא של בטני המקרקרת וכחכוחי גרוני המקרטע. אז משעמם לי, נוסף
לכל. כן משעמם לי. אין לי במה להעסיק את עצמי. גם כואב וגם
משעמם. הייתי מדמיין, אבל גם לזה כבר אין לי כוח. אם היה לי
הייתי מדמיין שמוציאים אותי מפה, או יותר טוב, שאני מצליח לצאת
בעצמי. ואז מטפלים בי, נותנים לי מים, אבל לא יותר מידיי כי זה
לא בריא, נותנים לי אוכל, אוכל טוב כזה, אולי איזו עוגת דבש -
כמו אחרי הצום של יום כיפור. ואז אחת הזונות באה ומנשקת אותי
על המצח ועל העיניים ומצמידה מגבת לחה לראשי. והכאבים נעלמים,
והגרון חוזר לעצמו, והרגליים מתחזקות. הייתי מדמיין אפילו
ציפור, מה אכפת לי, לדמיין תמיד מותר. הייתי מדמיין שאני עף
מעל לכל העולם ותוקע שלטי אזהרה במקומות שיש בהם חורים או
בורות, שהזונות לא יפלו. או שהייתי מדמיין שאני לא מרגיש כלום,
ואז הייתי דופק את הראש בקיר עד שהוא היה נשבר והייתי מת
מהפצעים בגולגולת. ואז לא היה לי משעמם יותר.
צא. נו, מה אתה מפחד ממשהו? בוא, כאן למטה תצא אליי ואנחנו
נטפל בזה כמו גברים. אז נכון, זה לא כאילו אתה חייב לי משהו כי
אתה אלוהים וכל זה. גם יש עוד צרות הרבה יותר משמעותיות מסתם
מישהו שתקוע בבור. ואתה רואה הכל. בטח יש אנשים רעבים, שלא
אכלו הרבה יותר משלושה ארבעה... ואולי בעצם יומיים, יש זבובים
עם כנפיים שבורות, יש ילדות קטנות שתקועות כמוני באיזה חור
בבלגיה ומתעללים בהן, רק שאף אחד עדיין לא גילה, יש אנשים שלא
זכו בחיים שלהם בלוטו, אפילו לא בחמישה שקלים, יש אנשים
שמחפשים את הנפש התאומה שלהם ולא בטוח שהם יספיקו למצוא, יש
פגים שנולדים הרבה לפני הזמן והם נלחמים על החיים של עצמם
באינקובטור, יש אנשים שיש להם סרטן ואיידס או שהם סתם מובטלים,
יש משפחות שמחפשות את ילדיהם הנעדרים. והכל על הראש שלך. או על
הזין שלך, אלוהים. אני באמת לא יודע, כי רשימת ההמתנה לגאולה
היא ארוכה מנשוא, ולא נראה כאילו התור מתקדם. ככה לפחות זה
מרגיש מכאן למטה.
נרדמו לי הרגליים. גם הידיים נרדמו לי. אני מגרד אותן על
הקירות כדי להעיר אותן אבל אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להעיר
אותן כי זה יכאב. לא פלא שהן נרדמו. הן לא ישנו כל כך הרבה
זמן. גם אני לא ישנתי. אי אפשר לישון בחור הזה. העיניים שלי
בטח אדומות כמו עגבנייה.
אני לא רואה אותן כי אין לי פה מראה בבור הזה אבל אני די בטוח.
ככה זה מרגיש לפחות, אחרי שעשרות גרגרי חול אם לא מאות אם לא
מספרים שאי אפשר לספור אותם בעין בלתי מזוינת שרטו לי את
העיניים ונכנסו פנימה, בין העפעפיים ללבנים. וכל הדמעות שבעולם
לא הצליחו להוציא אותם משמה. הן רק עשו אדום גם בעור מסביב.
כמו שעשו הידיים המטונפות שלי ששפשפו את העיניים והטביעו את כל
הלכלוך והדמעות בפנים.
אבל עכשיו אני מרגיש שעיניי נעצמות מעצמן. נדמה לי שזה יעבוד
עכשיו. נדמה לי שהפעם אני מצליח. אני מרגיש איך הגוף העייף שלי
נהיה כבד ומכביד על הרגליים הרדומות והכואבות שלי. אולי אהיה
האיש הראשון שמצליח להירדם בעמידה? אני מנסה להירדם, ממש מנסה.
אבל כמה כבר אפשר לנסות פה? אי אפשר לזוז הרבה. כבר עברתי על
כל התזוזות, כל התנוחות, כל השיטות להזיז איזו יד או לשחרר
איזו רגל. אני יכול לחבר כרך של קאמה סוטרה לאנשים בבורות.
אף אחד לא הזהיר אותי מדבר כזה. אף אחד לא אמר. וזה לא שלא
לימדו אותי דבר או שניים בחיים. יכול להיות שהם לא נתקלו בזה?
מה אף אחד מהם לא ידע? לא שמע? אמרו לי להיזהר מבורות כי אפשר
לשבור רגל או משהו כזה. לשבור רגל זה באמת נורא כואב. זה לא
שאין לי כבוד לכאב של אנשים עם רגליים שבורות, אבל כזאת צרה?!
לא יכלו להזהיר אותי? הם אמרו תעשה משהו עם עצמך, תלמד
(למדתי), תעבוד (שתי עבודות, כל אחת מהן במשרה מלאה - הכל הלך
לאוסטרליה אבל גם זה משהו לעשות עם עצמי), תזהר מיתושים (אני
אלרגי). אבל לא הזכירו שום דבר על בורות. הם לא אמרו שאפשר
בחיים להיתקע ככה, בעמידה עם ידיים רדומות, ובלי אוויר.
באמת בלי אוויר. טוב, נו קצת אוויר, זה לא שאני באמת לא נושם.
אבל זה גם לא כאילו נכנס אוויר פנימה. טוב נכנס אוויר. גרגרי
אבק, חול וכל מיני דברים כאלה שגם הם אוויר. אבל האוויר שאני
צריך לא ממש נכנס פנימה. אני לא מדבר על האוויר שמלמדים אותך
עליו בשיעורי מדעים ביסודי (או בחטיבה, תלוי כמה הממשלה השקיעה
בחינוך במחזור שלך). אני מדבר על האוויר של ילדים קטנים. על
המרכיב המיוחד הזה באוויר, שבלעדיו אין חיים. אני זוכר את
הניסוי מכיתה ח עם הגפרור הבוער ששמו אותו בתוך כוס זכוכית
ריקה עד שהוא נכבה. ככה אני מרגיש עכשיו. הגוף שלי שרף את כל
החמצן שבבור ועכשיו הוא נכבה, כמו גפרור. אני נהיה כחול כמו
האש של הגפרור, ואין לי אוויר.
אני זוכר שהייתה לנו מורה בכיתה ב' שבאה כל יום שני לספר לנו
סיפורים. היא סיפרה על אברהם ויצחק ועוד כל מיני אנשים שאני לא
ממש זוכר גם כי זה היה מזמן וגם כי אני כבר לא בטוח שהם היו
קיימים. האישה הזאת אמרה לנו שתמיד אפשר לצאת מכל מצב, אפילו
הכי קשה, ושאלוהים שומר עלינו מלמעלה. וזה היה נורא אמין, כי
היא הייתה אישה מבוגרת עם חליפה כזאת, לא כמו כל המורים. וזה
היה נורא מרגיע. בטח גם היא לא שמעה על הבור הזה בחיים. לא
יכול להיות שהיא שמעה. אחרת העיניים שלה לא היו כאלה בהירות.
היא הייתה מזהירה אותנו, בטוח. בזה אני בטוח.
האוויר נהיה דחוס. נהיה לי כבר ממש קשה לנשום. גם אין לי כוח
לנשום. אבל אני נחנק! אני מנסה בכל זאת. זה לא הולך. עכשיו אני
יודע. אף אחד לא יוציא אותי מהבור הזה. אף אחד לא יעבור, אף
אחד לא יראה, אף אחד לא ישמע. אף אחד מהזונות למעלה. הוורידים
שלי בולטים מהגרון. אני מנסה להיתלות על הקיר בציפורניי ולטפס,
ולצעוק בלי קול - אבל רשימת ההמתנה היא ארוכה, ומכאן למטה, לא
נראה שזה מתקדם לאיזשהו מקום |