כבר כשהחלה לשקוע השמש חשתי שדבר מה יוצא דופן עומד להתרחש. זה
היה הרגע היפה והעצוב ביותר ביום. הרגע שבו נפרדת השמש מהצהוב
העז, המסנוור והמכאיב שלא ניתן להביט בו, וצובעת את הרקיע
בצבעי ורוד ותכלת שלא יכולתי להסיר את מבטי מהם. הרגע שבו
קרניה נפרסות ביופי שהפתיע אותי בכל ערב מחדש, ואפילו חשכת
הלילה המאיימת להאפיל על צבעי השקיעה אינה יכולה לפגום
ביופיים. מעולם לא התרחשה השקיעה באותה השעה בדיוק, ומעולם לא
היו צבעי השמיים זהים לצבעי היום שלפני.
הפניתי את עיני אל השמים, מנסה ללכוד במבטי את קרני האור
האחרונות שחדרו אל מיי הים התכולים.
קיפאון מוזר שלא הכרתיו בעבר החל להתפשט בגופי. זה לא היה
מהשינויים התופסים אותך במפתיע, כשאינך מוכן להם, אלא
מהשינויים ההדרגתיים והאיטיים שרק מי שגיבוע הגלים וקרירות
המים מקיפים אותו משחר קיומו יכול לחוש בהם.
ניסיתי להתעלם מכך, להכחיש את הבלתי נמנע, אך לא יכולתי.
הקיפאון החל להשתלט על אבריי, זה אחר זה, כך שלא היה ניתן
להתעלם ממנו. לאט לאט, באופן כמעט בלתי מורגש, הפסיקו המים את
תנועתם העדינה ופסקו מלהשמיע את רחש התסיסה התמידי. לפתע הקיף
אותי שקט מפחיד, מעורר אימה ולא טבעי. הורגלתי כל כך לרחשם
הטבעי של הגלים, עד שהשקט ששרר כעת נשמע כצעקה נוראית שלא ניתן
להימלט ממנה.
בפעם הראשונה מזה אלף וחמש מאות שנים חשתי חסר אונים. לא ידעתי
מה עליי לעשות. רוב בני מיני היו צעירים מכדי להרגיש את הים,
עדיין לא למדו לאהוב את תחושת הרוגע הנעימה שמשרים הגלים.
ניסיתי לפנות אל בלתזאר, המבוגר ממני בכמה עשורים בלבד, אך
עיניו הביטו בי באדישות מכאיבה. בלתזאר מבוגר, מבוגר מדי. לפתע
נראו לי פניו חרושי קמטים, ועיניו קטנות כל כך, עיניים שנפתחו
עד כדיי פתח צר בלבד, ונדמה שלא נותר מראה אחד בעולם כולו
שיגרום להן להיפקח. קצב דיבורו הואט, מלותיו הפכו הכרחיות,
ותכנן מעשי. גיבוע הגלים ורחש תסיסת הקצף העדין שנעלמו לפתע לא
היו חשובים מספיק עבורו מכדי שישים לבו אליהם.
הבטתי באלמוגים הלבנים, אך אלה המשיכו לנוע מצד לצד, בתנועה
מונוטונית, מתסכלת, כמדמים בנפשם שזרם הגלים עדיין מניע אותם
מצד לצד. ניסיתי לגרום להם להפסיק, לעצור את התנועה המכנית, אך
לאחר כמה ניסיונות כושלים הבנתי שהדבר בלתי אפשרי. יש כאלה
שנועדו לנוע מצד לצד באותו מסלול מוכתב וידוע מראש מבלי להבין
את התכלית שבדבר, ואף גרוע מכך - מבלי לנסות ולחפש אותה.
הבטתי לעבר החוף. מראה החול הלבן, שבעבר השרה תחושת רוגע נעימה
נראה לפתע מאיים מתמיד. אותה יציבות שהקרינה היבשה נעלמה כלא
הייתה כשהכרתי בעובדה שגם האדמה היציבה ביותר בנויה מגרגירי
חול דקים שכל משב רוח עדין יכול לשנות את מיקומם או לשאתם לעבר
מערבולות אוויר נעלמות.
לפתע הבחנתי בהם. הם הביטו זה בזו בלהט גדול כל כך, עד שיכולתי
להבחין בניצוצות זעירים שנרקמו בין עיניהם. הוא אחז את ידה
בידו, אחיזה איתנה, כמנסה לומר שאף כוח לא יוכל לנתק את המגע.
היא חיבקה אותו בחוזקה, והוא גונן עליה בידיו כמבקש להעניק לה
מקלט מפני הקור ששרר בחוץ. יכולתי לחוש את נשימותיהם העדינות,
את חום המגע, את התמימות שהתייצבה לצד התשוקה והפכה את הרגע
למושלם.
עיניי ניצתו באותו אור מיוחד השמור לאוהבים ומשוררים בלבד,
ולבי הלם בחזקה מרוב התרגשות. הם חייבים להבחין בשינוי. מי אם
לא אלה שרטט הגלים מקיף אותם בכל עת, שרחשם העדין נשמע באזנם
ומראה הים בלבד גורם להם לאושר שלא ניתן לתארו, יוכלו לחוש
בשינוי.
התקרבתי לעברם בצעדים מהירים ונחושים. הם חייבים לשים לב!
שכנעתי את עצמי. המרחק מהחוף היה רחוק משנדמה. ככל שהתקדמתי
לעבר החוף, כך נדמה היה שהמרחק רב יותר ורצועת החוף מתרחקת
ונעלמת מטווח ראייתי. המשכתי לרוץ בהתמדה, ואף הגברתי את קצב
צעדי. אסור להתייאש, שכנעתי את עצמי, הם חייבים להבחין
בשינוי.
הוא חיבק אותה בחזקה, והיא הביטה אל תוך עיניו במבט אוהב,
מבקש, מיוסר כמעט. המשכתי לרוץ. איך לא חשבתי על כך בעצמי? הם
חייבים להבחין בשינוי.
התקרבתי אליהם בנשימה כלה, כשלבי פועם בחזקה. גופי אינו בנוי
לריצות ארוכות כאלה, ובטח שלא להתרגשות עזה כל כך. לפתע חשתי
שרגלי אינן נושאות אותי יותר. נפלתי על ברכי. זחלתי על החול
הרך, ובנשימתי האחרונה הבטתי בזוג האוהבים.
איך יכולתי לשכנע עצמי להאמין בכך? התמימות כמעט והרגה אותי.
הברק שבעיניהם מנע מהם לראות את המציאות, החום שבגופם מנע מהם
מלהרגיש את הרוח הקרירה שנשבה, ומילות האהבה המתוקות מנעו
מאזניהם להאזין לרחש הגלים ההולך ונעלם. עיוורון מר, או שמא
מתוק, מנע מהם לראות את אפלת הלילה.
עכשיו נותר לחכות לרגע שבו הרגש ייעלם, ההרגל יכסה על הטוהר,
וכל שיישאר מלהבת האושר המתכלה הוא גרגירי עפר דקים, שכל רוח
מצויה יכולה לשאת עמה לאן שרק תחפוץ.