את יושבת בצד של החדר. לא בפינה, יותר ליד האמצע של הקיר.
ואת חולמת. על מה את חולמת?
את חולמת על החודש שעבר. זה היה חודש? אולי קצת יותר. זה הרגיש
פחות.
הוא היה כל עולמך, הא?
ואז הוא עובר לידך, אומר לך שלום ומצרף חיוך נבוך. את כולך
מסמיקה, נהיה לך חם, אבל צריך להסתיר. אסור שהוא יידע.
אסור שהוא יידע שאת שולחת לעברו את ידייך, מוכנה לתפוס אותו
כשייפול, מוכנה לשמור על ליבו כמו על פרח עדין, מוכנה לתת לו
את שלך. ידיך נשארות תלויות בחלל הריק, ושוב אכזבה מציפה את
עורקייך.
את שולחת לו חיוך מבוייש, והוא הולך.
עוד רגע תפרצי בבכי. אני יכולה לראות את זה. אני יכולה להרגיש
את זה.
העיניים שלך עוד אדומות משבוע שעבר, שבוע של סיגריות מרות
ודמעות מלוחות.
אל תבכי.
מהאופק נראה לך שהוא נופל, וכמעט את קמה להציל אותו, וברגע
האחרון מתייאשת.
את מתיישבת בצד של החדר. לא בפינה, יותר ליד האמצע של הקיר.
ואז את מתה בשקט מופתי. כי צריך להסתיר. כי אסור שהוא יידע.
אסור שהוא יידע שאת מתה.
שוב.