עומדת על אסלה מכוסה. ראשי משתפשף בתיקרה נוגע לא נוגע.
מתנדנדת מצד לצד. ובראשי מתנגן שיר לא ישן במיוחד "ודע את כל
הסובב אותך...". שוב ושוב אותו משפט, אותו חלק...

כמו חיה רעה פי משתולל, גורס באימה את כל ניצני האהבה שאפפו
אותי, והכל מתפורר לו מסביב. השיניים כבר חדות, מיומנות, כך גם
הלשון. והכל נגרס באי רצון סביבי, ונשארת רק אני והחומות שלי,
ואני והפחד שלי. וכבר אין לי מול מה להתמודד כי את הכל כבר
גרסתי לא מזמן.
רוח נכאים נפלאה עלי בתשישות כוחות. כאילו גם לה כבר אין כוח
לעזור לי. ואני נחה. אבל שניה לפני אני חוזרת לזעוק בלי מנוחה,
מגרדת כל שביב של כוח ממני ויחד איתו זועקת: "מלכת שירותים,
מלכת השירותים, לפחות לכאן אתם לא יכולים להיכנס, לפחות כאן
אתם לא יכולים לשבור אותי, לעשות אותי טובה יותר, לפחות כאן
אני יכולה לוותר לעצמי."
"הטריטוריה שלי".
ובאמת עוזבים אותי בשקט. אני מאוכזבת. מה? כבר שוכחים את הכאב
שלי? היי, אני כאן... אני צורחת מצוקה, קצת יחס.

אני נפנית לשינה טרופה שלא מספקת אף שמינית מהבריחה שאני זקוקה
לה כעת.

אט אט באמונה,
הכל יסתדר על מקומו בשלום.