New Stage - Go To Main Page

פנדורה פארי
/
לשנות הרגלים ישנים

אני מציירת עיגולים עגולים גדולים על דף לבן עם פסים. מנסה
לחשוב על רעיון מקורי לצייר. כבר שבועות שעוברים ואף רעיון חדש
לא יוצא. גם לא אחד. אבל בסוף זה יקרה ואיזו אישה פגועה או
ילדה חייכנית ישתלבו לי לעיגולים.
אחרי כל כך הרבה זמן של הרגלים ישנים, אני מוצאת את עצמי חיה
איתו. מרקס מזמין אותי תמיד לערב, הוא אומר תמיד את הדברים
הנכונים בזמן הנכון אבל רוב הזמן הוא פשוט שותק בזמנים
הנכונים. הוא נותן לי לדבר, הוא נותן לי לבכות, הוא נותן לי
בדרך כלל להתפשט בזמני החופשי בחיוך סיפוק גדול.
המיטה שלו מפנקת ונעימה ואמיתית. כמו שמיטה צריכה להיות. כל מה
שאני רוצה להיות. היא מושכת אותי לתוכה כמו ילדה קטנה
לסוכרייה. רק להתכרבל כל היום, לישון כמה שאני יכולה.

שלשום כל כך התרגשתי לבוא לפגוש אותו שדפקתי חליקה במדרגות, כל
הרגל שלי נהייתה סימנים כחולים. היה גם אחד חלש על הפנים, גם
עכשיו שאני כותבת אני עוד מרגישה אותם. אבל לו לא היה אכפת,
הוא נישק אותי על כל סימן ברכות כשאני משתנקת בשקט, כי זה
כואב. אמרתי שאני מכוערת בזלזול הרגיל שלי בעצמי. הוא חייך
וכמעט ולא התייחס, רק התקרב אליי ובמגע כמעט קשוח התחיל ללטף.
לחש בגסות מופרזת "לא הייתי עושה מה שאני עושה איתך אם היית
מכוערת מתוקה, עכשיו תרימי את הראש היפה שלך אליי ואני רוצה
לראות אותך מחייכת".
לא היה אכפת לי, מקסים שכמותו.
באמצע הלילה הוא חמק החוצה, כרגיל. כשתפסתי לו את היד מתוך
אינסטינקט הוא כמעט והתעצבן, אני צריכה לדעת עד עכשיו, הוא אמר
שבשעות האלו העסקים שלו מתחילים.
ואני באמת יודעת. הוא אמר שאני יכולה להישאר בבית. וכרגיל
יכולה להרגיש חופשיה להיות איך שאני רוצה להיות. בזה הוא כמובן
מתכוון ללהיות עירומה. מצחיק אחד, אני לא מסוגלת להבין מה
החופש הגדול בלהיות עירום? בשבילי זה אחד מהדברים הכי קשים,
הכי משפילים, הכי לא מזמינים. לא רוצה שיראו אותי, ואני בהחלט
גם לא רוצה לראות את עצמי.

התעוררתי בבוקר בתחושת עילוי, אושר כמעט. יודעת שהאור היום
יישאר תמידי, יישאר חזק. החלון הצרפתי הלבן והגדול קיבל אותי
באושר, "את כבר עוד יום פה, הא?" הוא אמר לי "באמת ממש נחמד
לראות אותך! נו אז מה בא לך עכשיו?"
לי? חשבתי. אממ... בא לי לרקוד. אבל החלטתי פשוט לקום ללכת
לאכול משהו. שמתי תחתונים וגופיה, נותרתי יחפה למול החורף היבש
הזה ורק זמזמתי איזה שיר, שום מחשבה אפשרית לא עלתה בכלל במוח,
שלא חושבים זה הכי טוב. שלא חושבים גם לא נהיים מדוכאים.
המטבח המעוצב של מרקס הקסים אותי, לא התרכזתי באחד מאז "ימי
התום" המרגשים ברעננה, שכל זה נראה כל כך ברור. נראה לי
שהספקתי לשכוח שיש עוד מטבחים מעוצבים בעולם. שלא הכל הוא טחב
ועובש.
חשבתי על בובת הילדות שלי, זו שלכל אחד ואחד יש. לשלי היתה
שיער קצוץ חום ועיניים כחולות יפהפיות. היה לה גם וסט ארוך
בצבע תכלת עם תחרה. כשהתבגרתי קצת והפסקתי להעריך אותה הייתי
מלבישה את הברביות ג'ני וג'יין בוסט. הן נראו בו יותר טוב, זה
בטוח. טלי בובתי נותרה עירומה, ריקה ובעיקר במגירה. אולי בובות
הילדות שלנו מעצבות יותר ממה שאנחנו חושבים את האישיות שלנו,
איזה פרופסור מכובד צריך לעשות על זה מחקר.
בהיתי בפח, אולי הדבר היחיד הנורמאלי במטבח הזה. שאריות מארוחת
הערב שלו, פחיות בירה ריקות שעוד הריחו חזק. פתחתי את המקרר
שהופצץ ב"טייק אווי" מרקיב וכן, עוד בירה. היד שלי נשלחה ישר
לקלסברג אבל החליטה למצוא משהו אחר.
כבר הזכרתי שהייתי במצב רוח טוב? היה רק חלב, אז בזה הסתפקתי.
חלב, בובות! צחקקתי לעצמי, מה קורה לי?
נשענתי על הדלפק מחייכת עם שפם חלב גדול וחושבת שאם מרקס ימשיך
ככה עם טיולי הלילה שלו בסוף הוא יהיה באמת עשיר ואז אולי אני
באמת אחיה יותר טוב, אחיה כאו איתו.
מיד גירשתי את זה מהראש. סופים הוליוודיים תמימים מפחידים
אותי. עדיף פשוט להיות שמחה עם מה שיש ולא לחשוב על זה.
עשיתי קוקו לשיער השחור והלכתי לשירותים. המראה ברקה הפעם,
הסימן הכחול על הפנים נעלם לחלוטין. ההסתכלות המהירה גרמה לי
לחפש נמרצות את קיט האיפור שלי. צבעים זועקים מעלימים פנים
חיוורות.
ואז בשיא בניית התפאורה לפנים שלי, ג'ין מצלצלת. היא אומרת
שמרקס השאיר לי מתנה אצלה ושאני אעבור אצלה בהזדמנות. היא
אומרת שהוא אמר לה להתנצל בשמו שהוא הלך אתמול. היא מדברת
במונוטוניות מעצבנת.
"ג'ין?" אני אומרת, כרגילה לשחק את המשחק "אני יודעת איך זה
שמרקס צריך לעבוד מאוחר, יש חיים קשים בחוץ"
"קשים מאד." היא אומרת בסתמיות מוחלטת
"והרי אכפת לו ממני, הוא לא עושה את זה כדי לפגוע בי או
משהו..."
"אולי תדברי איתו, אני רק מוסרת את ההודעה שלו"
"ובכלל כל ה"גנגסטרים הקשוחים" ככה, לא?"
"תסתמי את הפה שלך! לא אומרים את זה. מי את חושבת שאת, אפשר
למצוא כמוך בכל חור!"
אני מנתקת את השיחה ופורצת בצחוק מתגלגל. מה ג'יני? מה הוציא
אותך משלוות הרוח שלך? שאמרתי את האמת על איש העסקים שלך? הבוס
המהולל שלך?
הוא רק איש עסקים מהולל כמו שאת ג'יני יקירתי היית רק המזכירה
שלו כל השנים האלה ואף פעם לא סתם זיון של גוף יפה. צאי
מהשלווה שלך, כי לפני שתשימי לב את כבר לא תעבדי שם, אולי אפשר
למצוא נשים כמוני בכל חור אבל נשים כמוך הן זונות מצויות.
ו"הזונה המצויה" הזו, למרות ההכחשה הפנימית שלי, עשתה לי מצב
רוח רע. ישבתי בחדר על המיטה שכבר הזמינה אותי להירדם אליה
שוב. רציתי לגלגל סיגריה ועכשיו. מודה, קל מדי לערער לי את
שיווי המשקל. אני טובה בפשוט להיות, בלא להגיב.

השמיכה הלבנה הרגיעה אותי קצת אבל לא מספיק. באמת אפשר למצוא
אלף כמוני. באמת שאין שום סיבה שבעולם שמרקס יישאר איתי. אולי
אני רק שלב ביניים עד שימצא מישהי אחרת. אולי ג'יני הזו עם כל
השטויות השטחיות שלה עלתה על משהו.
ואז צלצל וסינוור בלי הכרה, הפלאפון שוב. שיחה מטוני ביג.
הסתכלתי על הפלאפון נע ונד כשאני מקופלת בתוך השמיכה. פחדתי,
לענות? לא לענות? לשניה זה השתתק. ואז פרץ שוב חזק יותר ומפחיד
יותר, וזה הכניע אותי.
"הלו?"
"הי מותק"
"הי טוני, מה יש?"
"צריך אותך"
"צריך מאד?"
"צריך עכשיו"
"אוי , אני לא יודעת אם אני יכולה. אולי יותר מאוחר?"
"מותק אל תתעסקי איתי אם אני אומר עכשיו אז זה עכשיו"
"אל תדבר אליי ככה, מתוק"
"אז אל תתייחסי אליי ככה, את יודעת שאני צריך אותך"
אני שותקת לשניה. מבט לחלון. מבט למיטה.
"אז אצלך?"
"לא, היא בבית"
"אוי, אז איפה?"
"במלון שלנו?"
"אין לי איך להגיע. אני בצד השני של העיר אצל מרקס... זוכר
אותו?"
"אז אני אבוא לקחת אותך מותק, תתכונני אליי. אני שם עוד חצי
שעה"
"מה?"
צליל ניתוק.
כל השיחה המזדיינת נאמרה בקול התינוקי שלי. כאלו שאני לא
מבינה.
הכרחתי את עצמי לא לחשוב. התלבשתי מהר. "אין לי סיגריה..."
סיננתי ביני לבין עצמי, "אם הייתה לי סיגריה... זה... זה לא
היה קורה"
אני מסיימת להתלבש ואפילו לא מספיקה לסיים לחשוב מה אני משלה
את עצמי שאני אומר לו, והוא כבר בדלת. המבט במראה מנמיך אותי.
אני יודעת מה יקרה.
וזה קורה נורא מהר.
אני פותחת את הדלת, מעקלת את הגב.
הוא מחייך אליי, מסתכל על מקום ברור אחד. המקטורן האפור שלו
שאני מכירה כל כך טוב מונח לו בקלילות על הכתף. הוא בטח אומר
איזה כמה דברים אבל אני בכלל לא מקשיבה רק מהנהנת טיפה. אני
יודעת שהוא לא אוהב שאני מדברת.
אני מנסה בכל זאת להגיד משהו באותו טון תינוקי, הייתי רוצה
להאמין שזה בקשר לזה שאני עכשיו רק עם מרקס.
טוני מניח יד חמה על הגב שלי, מחייך ממש כאלו הוא מקשיב לי
חזרה. הוא בא לקחת אותי החוצה
ואז אומר משהו מוזר שאותו אני דווקא קולטת.
"בית יפה יש לו למרקס, לא? בטח יש לו מיטה גדולה כזו, נוחה"
אני מסתובבת אליו בהבעת הפתעה גדולה על פניי. ולפני שאני
מספיקה בכלל להתנגד הוא מושך אותי לעבר חדר המיטות. הוא משליך
אותי על המיטה וכאלו קורא את המחשבות שלי או את הפרצוף המבועת
שלי ואומר "אז משהו עוד פוגע בך סאנשיין? כמה זמן אני מכיר
אותך ושום דבר שעשיתי לך לא הזיז? אני האחראי פה, לא? אני
מחליט... אז פה הוא מזיין אותך? קובר אותך עמוק עמוק במצעים?
כן... זה יפה אני רואה את זה... ממש סיפור דביק"
אני בולעת רוק. מפסיקה הבעות פנים. מורידה את החולצה, נותרת
בחזייה וחצאית. על הברכיים מולו אני מאלצת חיוך ואומרת "זה לא
מפריע לי , מרקס הוא כסף ולא שום דבר אחר, אני רק חושבת שאם
הוא ימצא אותנו פה זה לא ישמח אותו יותר מדי"
"יפה מותק. וזה בדיוק העניין, שאת לא צריכה לחשוב. את צריכה
לשתוק ולהוריד את הבגדים"
אבל בכל זאת הוא מקשיב לי וסוגר את החלון. אפלה מכסה את החדר.
הוא חוזר אליי כמו מעולם אחר עם חיוך גדול מתמיד. נושך אותי
בחזה וכמעט קורע את החזיה, מצמיד אותי קרוב אליו. מנסה להפחיד,
לשתק.
"ואני לא רוצה לשמוע ממך מרקס יותר, רק טוני, וחזק. טוב
מותק?"
עכשיו הראש שלי קרוב מאד אליו. אני מהנהנת ומאלצת את עצמי
לצחוק.
הכל מתערפל. כמו תמיד. אופוריה אולי, קהות חושים? הבזקי אור של
עיגולים קטנים עוברים ושבים מול עיניי. הוא שם קונדום, לא רוצה
שום ממזרים קטנים ממני, זה בטוח. הוא מפשיט אותי מהחלקים
המיותרים, ולמרות מה שאפשר לחשוב מפה הוא נעשה מאד עדין. מלטף
אותי לאט ולוחש מדי פעם שהוא התגעגע אליי, לגוף העגול שלי,
שאיך יכולתי לחשוב על לעזוב אותו. אני שומעת לא שומעת. מזייפת
צרחות של תענוג. נאנחת, עניין של שיגרה וכמובן ההרגל.
לקראת הסוף הוא נזכר שהוא רצה להיות אכזר ואולי סתם הוא רצה
לגמור. הוא מושיב אותי, החזה העקום שלי מיטלטל לכל עבר. הוא
מתחיל לסטור לי שוב ושוב על הפנים. נכנס ויוצא עד שזה מתחיל
לשרוף. ואני עדיין צועקת "טוני שלי, טוני!"
ובסוף זה קורה. הוא מתלבש מהר, זורק את הקונדום. אני סמוקה
והשיער החלק לשם שינוי מרגיש מתולתל כי הוא כל כך מבולגן.
הוא רוצה לומר משהו אבל מתחרט. הוא רצה להשפיל אותי, להזכיר לי
שאני לא רק של מרקס, אבל כנראה הוא ראה שאין בזה טעם. הוא הרים
את המקטרון שלו שנותר על הרצפה. הוציא מתוכו את כמות הכסף
הרגילה ואז הוסיף עוד איזה מאה. הוא זרק אותם על השמיכה הלבנה
וזרק לעברי נייר טואלט, שאנקה את עצמי. הוא שוב ניסה לפתוח את
הפה אבל רק צייץ "עד הפעם הבאה, מותק" וברח.

נשארתי לבד על המיטה, מסניפה את הניחוח של מרקס מהסדינים שהיו
מלאים עכשיו בנוזלים. לא יודעת למה אבל לא חשבתי כלום, אפילו
לא הרגשתי רע עם עצמי. בהיתי בתקרה ובחלון המכוסה וחיכיתי לקץ
הקרב. כנראה נדמתי.
כשהתעוררתי כבר היה ערב, כמעט כמו אוטומט שמתי את הבגדים
והסדינים בכביסה. נכנסתי למקלחת  בדיוק בזמן שמרקס הגיע.
יצאתי עירומה מהמקלחת ושתקתי. הוא הסתכל עליי מבט אחד וידע.
אבל הוא שאל בכל זאת. כמו השאלות הרטוריות של אלוהים לאדם או
לקין.
"עם מי זה היה?"
"מרקס די"
"עם מי?"
"מרקס, בבקשה"
"אוקי אז מה זה הסימן הכחול הזה הא? שאני הלכתי בבוקר לא היה
לך סימן כחול על הפנים ועכשיו הוא חזר, אולי החלקת גם פה על
איזה מדרגות דמיוניות?"
"אני באמת נפלתי בפעם הראשונה מרקס!"
"אל תשקרי לי. זה מה שאת רוצה להיות? זונה? תמיד זונה. לא
אמרנו שאת שלי? לא אמרת שאת רוצה להיות רק איתי?"
"מרקס, אני רוצה."
"תפסיקי עם השקרים. עם מי זה היה? זונה מלוכלכת, עם מי?"
"אתה לא מבין. אני... אני פחדתי"
הוא מתקרב אליי, תופס אותי בגרון. הוא כועס.
"אם את לא מוכנה לומר זה בטח עם מישהו שאני מכיר. עם מי... עם
אלפרד? עם טוני? כולם חרשו אותך על מה אני מדבר?"
הוא זורק אותי על הרצפה. אני מנסה לסדר את הנשימה.
"מרקס, הם היו איתי, נכון. אבל זה לא נכון עכשיו, אני רוצה
להפסיק זה הם ש..."
"כשטוני הכיר לי אותך, חשבתי שראיתי מלאך. הוא תיאר אותך כ"כוס
שמוכן לחטוף הכל" אמרתי לך את זה פעם? בטח לא אמרתי לך כי אני
ראיתי מעבר לתדמית הזונה. רציתי להכיר אותך באמת, רציתי באמת
להיות איתך. אבל זה באמת מה שאת, לא? אין בך מעבר, זה מה
שאת!"
"חשבתי שדווקא בגלל שאתה מכיר אותי תחסוך ממני את ההאשמות
האלה. אתה יודע שאני לא רוצה אני צריכה. זה כמו..."
"התמכרות" הוא אומר בקול שקט שמנסה לזלזל אבל גם קצת מרחם
"כן... אני... אני ניסיתי לומר לא. אני ניסיתי לעשן, ולא
מצאתי חומר, ניסיתי לא לענות, מרקס אתה חייב להאמין לי
בבקשה!"
הוא מתקרב אליי מלמעלה, יורד לישיבה, הוא נראה לי כבר חצי
משוגע. "זה מה שאת רוצה מותק? אין בעיות. את רוצה לא לחשוב אף
פעם? לשבת ממוסטלת ורק לחיות בין השמיכות שלי. זה אפשרי אם זה
מה שיפסיק את הבגידות האלה".
הוא תופס אותי ביד ומושיב אותי על המיטה. אני לא חושבת לשניה
להתנגד. הוא מוציא מהתיק קוקאין. כנראה טהור.
"אז תעלי רמה, תשתפי פעולה, ידעת על מי להיסחב, מי יתן לך את
מה שאת באמת רוצה"
הוא מצמצם את החומר על לוח, כמו שעושים בסרטים טובים ודוחף
אותי קדימה.
"מרקס בבקשה, זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה..."
"תשתקי!" הוא צורח בצורה שמכניסה אותי להלם מוחלט, טוני צדק יש
דברים שעוד מפחידים אותי ומרקס ככה הוא אחד מהם.
הוא תפס לי יד אחת מאחורה והתחיל לכופף. צווחתי. לא שלטתי
בזה.
"תסניפי."
"אני... אני לא יודעת איך"
הוא מכופף לי את היד שוב. אני צווחת שוב "באמת, מרקס, באמת!"
הוא תופס חזק יותר. "תסניפי! תסניפי!"
ואני עושה את זה. אני מדממת קצת מהאף אבל לא רציני. הכל מתערפל
מהר. הוא עדיין צורח אבל לא אכפת לי.
"עכשיו אני יכול לעשות לך כל מה שאני רוצה לא? הכל. זה לא
משנה, את כלום, לא?"
אני לא מגיבה, מה שבטח מרתיח אותו יותר. הוא מפיל אותי על
הבטן, אני עוצמת עיניים. הוא מתחיל להכות אותי בגב, מכות
עגולות וחוזרות, שורט אותי, מצליף בי, אבל לא מזיין. אולי גם
זה סוג של עונש, לדעתו.
אני מתחילה לבכות, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שגבר גרם לי
לבכות.
אני ממלמלת ביני לבין עצמי "רק אם הייתי מעשנת... או שג'יני לא
היתה כלבה... זה כואב, מרקס בבקשה..." אני נהיית מסטולה
לחלוטין ודם מתחיל לרדת מהמכות.
בסוף אני אומרת את הדבר האחד שגורם לו לא להרוג אותי "למה, אתה
אוהב אותי מרקס? אתה לא צריך לאהוב אותי, אני כל כך טיפשה..."
הוא מפסיק. אני בטוחה שהוא הולך להמשיך, אבל הוא שותק. בסוף
אני שומעת אותו קם מהמיטה. אני שומרת על עיניים עצומות, החושך
עוטף אותי ואני שומעת אותו אומר "תשני, הכאבתי לך מספיק".
ואני עושה את זה, אפילו די בקלות. באמצע הלילה הוא נעלם, כמו
תמיד.

היום אני עוד ישנה די הרבה והסם שעוד עובר לי בדם עוד משפיע אך
עובר בשקט יחסי. אני מסרבת לקום מהמיטה. מסרבת לזוז.
בסוף הוא חוזר ורואה אותי במיטה.
הוא מחייך אליי.
"אני באמת אוהב אותך. אני אוהב אותך כי את מיוחדת" הוא אומר
"אני אוהב אותך כי את יפה ואני אוהב אותך כי אני שונא אותך."
אני נשענת על המיטה כלא מאמינה.
"אני אוהב לראות אותך שם, את יודעת? זה המקום הנכון, במיטה
שלי". הוא שותק לשניה ומרים את מבטו אליי "את שלי?"
אני מהנהנת.
"אני מצטער שהכאבתי לך, מתוקה."
"לא אתה לא."אני אומרת בסלחנות.
"לא אני לא" הוא מזמזם בהצטערות.
הוא מתיישב לצידי על המיטה.
"אנחנו נשנה את ההרגלים הישנים" הוא פוסק.
ואחר כך מפיל אותי למיטה ומנשק כל סימן כחול שהוא יצר בתענוג.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/2/06 21:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה