מאז שיכול לזכור את עצמו העורבים צווחים.
למעשה, אין אלו אותם עורבים.
אלה רק אותן צווחות ואותו עצמו.
הם נשרכים אחריו.
ממתינים.
על קצות כרכובי הבתים,
בפסגת עמודי תאורה,
על צמרות הברושים,
במראת הצד במכונית,
שעליה אף נכתב - "עורבים קרובים יותר ממה שנראים.
גם יותר שחורים."
מתפלשים בתוך צפרדעי הזבל.
נוברים בבני מעיו של חתול אקראי שדרס.
היום, הצווחות פחותות עוצמה,
אבל הוא כבר כמעט ויכול לראות את הקיבה הרוחשת במורד גרונם של
העורבים.
זה אינו דומה כלל לרכבות ההרים שכה אהב.
אין בקצה לולאה שתחזיר אותו בבטחה לנקודת ההתחלה.
הוא חרד מהריקנות שתשלוט בו,
כאשר העורבים יפסיקו לצווח.


שיר עורבים נוסף
http://stage.co.il/Stories/488497