בקיצור הדרך מאחורי התחנה המרכזית כבר סללו דרך. אפילו מכוניות
יכולות לעבור שם עכשיו.
אבל היא תוותר על נוחות הירידה הסלולה ותרד בדרך הישנה.
מדלגת לה מאבן לאבן, בין הצמחים, כאילו שום דבר לא השתנה.
בהתחלה היא אפילו לא שמה לב שאני עומד שם ומחכה לה בקצה
הירידה, על הכביש צמוד למדרכה.
רק כאשר הדרך התיישרה היא יישרה מבטה והבחינה בי.
פלאשבקים של שנים אחורה מילאו את ראשי, בעוד היא מחייכת חיוך
שונה מפעם. עדיין קיימת בו תמימות כלשהי, אך בהחלט ניתן לראות
שהשנים ביגרו את הילדה הקטנה שהכרתי.
היא לא הייתה מופתעת לראות אותי, אבל השתיקה שלה הביעה חוסר
ידע מסוים, כאילו לא ידעה מה להגיד לי - שזה חידוש בפני עצמו,
לא יודע אם זה טוב או רע.
בחיוך חצי תמים חצי מאושר, החיילת נעמדה לידי.
עכשיו, כשמבטינו נפגשו ראיתי את עיניה זורחות כמו פעם.
מצחיק. בשבילי היא עדיין אותה ילדה...
פשוט עכשיו היא... ילדה עם מדים...

"היי." לחשה. "חזרת..." ספק שאלה ספק קבעה.
"עבר הרבה זמן", אמרתי בחיוך. "אפשר להגיד שהתגעגעתי."
היא הנהנה בראשה בהסכמה והחלה לצעוד לאורך הכביש.
התחלתי לצעוד יחד איתה.
"אתה מכיר את הדרך" אמרה מבלי להסתכל עלי. "היא לא השתנתה..."
ההרגשה הייתה קצת מתוחה, אני חייב להודות שגם לי זה היה מוזר
שחזרתי אחרי כל הזמן הזה.
אבל לא דיברנו על זה.
שאלתי על המצב בבית, היא סיפרה שההורים שלה עדיין לא התגרשו,
למרות הכל.
"ואחותך?"
"אנחנו לא ממש בקשר..."
דיברנו על הצבא, היא סיפרה על השירות הרחק מהבית, על חברות
שלה.
העלתי כמה שמות  והיא צחקה.
"לא חשבתי עליהם שנים..."
ידעתי שאני אחד מהם אז שתקתי.
"ו...אהבה?" אמרתי מהוסס.
היא השתתקה.
"מוזר לי לדבר איתך על זה" היא הפנתה לי מבט לשבריר שניה.
הגענו לשער ביתה, ונעצרנו.
סיכמנו שהיא תחליף בגדים ונמשיך לטייל קצת.
ניסיתי לשכנע אותה להישאר עם המדים, היה לי כייף לראות אותה
כחיילת.
"אני לא נשארת עם הירוק הזה שניה מעבר לצורך" היא קבעה.
אחרי כרבע שעה היא יצאה החוצה עם כלב לצידה.
"זה לא כתם..." אמרתי מבלי לשים לב לעובדה שאם כתם היה עוד חי
הוא היה מתקרב כבר לגיל 17... שזה די מאוד זקן ללברדור.
"אתה חד הבחנה..." היא גיחכה.
"כתם נפטר לפני 3 שנים. זאת תמי." היא ליטפה יצור שחור עם
אוזניים שמוטות והרבה מרץ.
"מצאנו אותה לפני כמה חודשים..."
וואי... כתם. היא אהבה את הכלב הזה...
אני זוכר כשהיא קיבלה אותו ליום הולדת 5.
ירדנו למטה כל יום לשחק איתו.
והוא היה בורח כ"כ הרבה פעמים שבסוף לא נתנו לה להוריד אותו
לבד.
וכשהם עברו דירה לבית פרטי, ואבא שלה בנה לו מלונה, כדי שישן
בחצר.
כתם סירב בתוקף להתקרב למלונה שהייתה כמו בית נטוש למשך שנה,
עד שחתולה רחוב אימצה אותה לבית חמים לגורים שלה.

כמו בסרטים המצוירים של פעם, שכלבי צייד היו מדביקים את אפם
לאדמה לחפש אחרי הצייד, הדביקה תמי את אפה למדרכה והחלה ללכת
לא מרגישה אפילו שהיא מושכת את היד שמחוברת אליה ברצועה.
הלכנו מסביב ביה"ס הישן, שעבר הרבה שינויים, אבל עדיין שידר את
אותה אוירה כמו פעם.
היא התיישבה על הספסל הפונה לשדה.
או יותר נכון, לשאריות השדה.
עכשיו יש שם שני מבנים ועוד אחד בתהליכי בנייה.
הסתכלתי על המבנים, והרגשתי צביטה קטנה בלב.
משום מה, למרות כל התקופה הזו, השדה זה הדבר היחידי שהייתי
בטוח שלא ישתנה.
מסתבר שטעיתי.
התיישבתי על הספסל, לימינה.

"הכרתי אותו בסוף התיכון" היא אמרה.
"את מי?" שאלתי תוך כדי שאני מנסה למשוך את תשומת ליבה של תמי
מקן הנמלים שהיא בחרה לה למשחק.
"את טל." היא החדירה לי מבט כאוב מסוג שעוד לא נתקלתי בו,
וסובבה חזרה מבטה לבהות אל כיוון שאריות השדה שלנו.
היא סיפרה הכל על איך הכירו, על מה שהם עברו, על כך שהיא עדיין
אוהבת אותו למרות שנפרדו.
על הגעגוע שלה אליו למרות כל מה שקרה.
לפתע התגנבה לה שתיקה בינינו.
לא ידעתי מה להגיד.
תמיד היו לה בעיות שידעתי איך לעזור לה איתן.
תמיד ידעתי מה להגיד לה כשההורים שלה רבו, או כשהיה לה קשה עם
חברות שלה.
אבל עכשיו.... לא מצאתי מה להגיד. חוץ מ...
"מצטער..."
"אין לך על מה" חייכה.
שוב שקט.
הסתכלתי לכיוון שבו היא בהתה, מנסה למצוא שם מה מעניין אותה
כל-כך.
"את זוכרת שמצאנו שם עכבר פעם?"
"בוריס..."היא חייכה. "איך אפשר לשכוח את בוריס..."
צחקנו.
דיברנו על עוד כמה דברים והתחלנו להעלות נוסטלגיות שלנו, כמו
זוג זקנים.
"מדהים מה 9 שנים יכולים לעשות..." אמרתי.
"כן..." היא ישרה מבטה וחזרה לבהות בנקודה ההיא ממקודם.
שוב שקט.
ארוך יותר.
בהתחלה זה היה שקט נינוח, אבל לאחר כמה דקות הוא התחיל כבר
לצרום.

זהו.
לאף אחד מאיתנו כבר לא היה מה להגיד.
מבטה לא זז מאותה נקודת כלום בה שקעה.
לאחר עוד כמה דקות של שתיקה  היא לחשה - "מצטערת."
"על מה?"
"על שלא חשבתי עליך כ"כ הרבה זמן".
לא ידעתי מה לענות.
"אולי אתה פה עכשיו רק בגלל הפרידה מטל", היא המשיכה, "אבל...
בכל זאת... התגעגעתי".
דמעה החלה לזלוג מעינה.
היא לא סובבה את מבטה מאותה נקודת כלום. היא לא ידעה על מה היא
מסתכלת, אבל היא התאמצה בכל כוחה לא להסתכל לימינה.
"אני תמיד פה, את יודעת... תמיד הייתי". הרגשתי בעצמי את הקול
שלי מתחיל לדהות.
היא משכה קלות באפה ובתנועה מהירה מחתה את דמעתה הבודדה.
"כן..." נאנחה.
מבטה ירד מטה אל המדרכה.
היא נשברה והסתכלה לימינה, וראתה מה שידעה שתראה.
ספסל ריק.
ואת תמי מתחתיו, ממשיכה להציק לקן נמלים.
היא הביטה ברחוב הריק ושמעה את קולות הילדים שעלו ממגרש
ביה"ס.
נאנחה קלות, היא קמה ונתנה מבט סביב.
"בואי, תמי. די. בואי" היא משכה קלות ברצועה, והחלה חוזרת
לכיוון ביתה.

והספסל הריק נותר משקיף על אותה נקודת שארית השדה.
אותה נקודה שמלאה בזיכרונות של משחקים עם חבר ילדות,
שהיה,
אך אולי מעולם לא היה מציאות.