סיפורנו מתחיל בנפאל הרחוקה,
עת נקנה החציל בחנות ירקות דחוקה.
משם הוא ממשיך אל מחוזות רחוקים
גיאוגרפית, כמו גם לנפש פנימה, למעמקים.
היינו חבורת טיילים נלהבת,
שמנפאל צפונה נועדה ללכת.
אולם אל לי לגלוש לפרטים לא חשובים,
אתמקד בעצם הענין, ללא עיכובים.
לא לבדו נקנה החציל, כי עם עוד ארבעה,
בהתמקחות, שתחילתה במחיר מופקע לכל דעה.
אכן, אין זה לנו כבוד גדול
לגלות כאן שחצילנו נקנה בזול.
גורלו של האמור היה יכול להיות כשל אחיו,
להקצץ לקוביות ולהיות מוטל אל סיר רחב.
כי חצילים, כך מקובל לחשוב, כשאר דברי מאכל,
נועדו להשביע כל אדם שהרעב עליו חל.
אין כל טעם לנסות ולהתל
נסיבות בלבד הצילו את חצילנו מלהתבשל.
יתכן שדי היה בשלושה לשם הכנת ארוחה הדורה,
או שלא היה די מקום בקדירה.
כך או אחרת - בודאי הבנתם הענין עד תומו,
החציל הקטן נותר בדד בסל, מחכה ליומו.
תשאלו מדוע זה דווקא הוא מכולם שרד?
כל שנוכל לומר - כנראה שגודלו הקטן לעינינו עמד.
באותה שעת בין-ערביים על מזוננו חשבנו,
ולאור מראהו העלוב, אותו מיד פסלנו.
חלפו להם הימים, מסענו נמשך והתארך,
ובסבלנות המתין החציל לתורו להמעך.
לא פצה הוא פה, לא השמיע אף מילה,
בהשלמה מלאה את גורלו בנו תלה.
וכדרכם של שותפים למסעות נפתלים,
נקשרים זה בזה, רגשות צפים ועולים.
ואחד מאתנו, לא נזכיר כאן את שמו, נקשר בחציל.
סילקו מהסל, ולכיס מכנסיו בחשאי אותו הבהיל.
כך נעלם לו אותו פליט דל,
ובהעדרו איש לא הבחין כלל.
היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה, בראשיתה סודית.
חברנו, בוש באהבתו לחציל, לא אמר דבר, גם לא חרישית.
אך כשארכה הדרך והשותפות נמשכה,
לא מצא עוד טעם להסתיר את עצם המשיכה.
בעיצומה של חגיגת יום-הולדת לאור מדורה,
שלף חברנו את החציל מכיסו והניחו במרכז, לעיניי כל החבורה.
"זהו חציל", אמר בפסקנות. "אולי קטן, נראה מסכן,
אך בעיניי צבעו נפלא - הכל בעיניי המתבונן!"
הוא הוסיף ודיבר אודות החציל, מפליג בשבחיו,
ציין שהוא מתאים בדיוק לכיס מכנסיו.
החברים למסע היו מעט מופתעים,
היתה מעט מבוכה, ואולי (גם) רגע אחד לא נעים.
אך בהרבה הבנה, מתוך אחוות רעים,
התקבל החציל כחבר חדש, כשווה בין שווים.
הענקנו לו פרוסה מהעוגה,
דאגנו שירגיש בנוח, שחלילה לא ייפגע.
תחילה הוא נותר מבויש עד להכעיס,
נדירות הפעמים שבהן הציץ אל מעבר לכיס.
חברנו, לא נעים לומר, חמור ארשת,
היה מעט קנאי לחציל, לא נתן לאיש אליו לגשת.
סבור היה שהוא לבדו יצר עמו קשר,
שאין החציל נזקק לאף אחד מלבדו, לא אישה גם לא גבר.
ובינתיים, כן זה קרה,
נקשרה בחציל כל החבורה.
כל אחד מאתנו הבחין באצילותו,
בפשטות הליכותיו, בעומק מחשבתו.
ולכן כל אחד רצה קצת תשומת לב להעניק,
באמונה שלמה, שלקבלה חזרה גם לא יזיק.
והחציל הקטן שמהכיס כמעט לא העז להגיח,
נקשר גם הוא בהדרגה, מצא בנו רעים לשיג ושיח.
ובמקביל לקשר בינינו לחציל, קרה דבר מעט מפתיע,
נפתחו אנשי החבורה זה לזה, דבר לא הרתיע.
השתררה לה אחווה כזו סגלגלה,
שעמדה בהרבה סופות ובלא מעט טלטלה.
שכן, מסענו, מגוון ומרהיב ככל שהיה,
טעון היה גם כן, קשה לעיתים וגדוש מכל בחינה.
ותוהה אני אם להזכיר בסיפור
כי חברנו, (כנראה) ברגע של ערעור,
את ידו על הסכין הרהיב להניח,
מוכן ומזומן את חיי החציל להדיח.
חש הוא שקורים דברים רבים מידי,
ובינו לבינו תהה: "ביני לבין מי ועד מתי?"
ברגע האחרון שמט המאכלת,
בהבינו היטב מה היא מסמלת.
הרי חיסול רגשות הוא בגדר לאו מוחלט,
ובמיוחד כשמדובר גם בפגיעה בזולת.
אל טיבט, גג העולם, נשאונו רגלינו,
ועמנו, כמובן, נגרר חצילנו.  
המסע נתן בכולם אותותיו,
בנו, כמו בחציל העניו.
הקרינה העזה, הקור המקפיא ורוחות חזקות.
הותירו בכולנו הרבה צלקות.
ויותר מכולם נפגע החציל,
זה שממותו הצפוי אותו חברנו (פעמיים) הציל.
מרגע שנידון להמשיך ולחיות,
עברו על חצילנו עוד ועוד תלאות.
כאילו היה עליו למות צעיר ויפה,
גם אם סופו להילעס בסתמיות בפה.
צבעו תחילה דהה, הוא התכווץ וקטן.
את רוב מטענו הוא פרק מעליו, נותר מרוקן.
הדרך הקשה בה עמנו הלך,
חייבה אותו ליטול עמו רק את ההכרח.
שהרי יציאה למסע עם כבודה מסורבלת
מקשה ומרבה דאגה מיותרת.
היה הוא עסוק בחיטוטים עצמיים,
בהם ברר את עיקר תכונותיו מתוך נוזלים סתמיים.
לכן אל לכם לטעות באשר לאיבוד מהותו,
אף שחצילנו עבר שינוי מקיף מעין כמותו.
קמטים ארוכים חרצו אותו,
ובתום התכווצותו נותרה רק תמציתו.
תמצית עטופה בכסות מרופטת,
כשל מעטפה ישנה משומשת.
בעין בלתי חדה, שאינה מעמיקה ראות,
עשוי היה להראות בצורתו זו חסר זהות.
אך חדי המבט זיהו מיד
את תלאות המסע שעבר, בעיקרו לבד.
שכן לסביבה השלכות משלה, זה ברור,
בלעדיה לא היה מגיע אל המקומות בהם עסק בבירור.
אך מצדו נדרשה הרבה נכונות;
האומץ להתייצב מול המציאות, ובמלוא הכנות.
והתהליכים הללו, שחלו בחציל הקטן,
גרמו לו להתנהג באופן שונה ומוחצן.
למעשה, לא היה זה שינוי כה גדול,
אלא הסרת מסיכות וסילוק עכבות, זה הכל.
בתהליך הברירה של טפל מעיקר,
נפטר מכל שהוא סתמי ועקר.
את ביישנותו הוא זנח,
ואת פיו הוא פתח.
למדנו ממנו במה חצילים דומים ושונים
ובשקט בשקט גם על מה הם חולמים.
מכיס חברנו פרץ,
אל מעל לוח שעוני הרכב קפץ.
רבץ שם בשמש, מסתכל על הנוף,
בעצמאות ובביטחון, עתיר מעוף.
היו לילות אותם עשה בגפו,
מעולם לא סיפר לאן תחב אפו.
אך לכיס חברנו תמיד שב,
אהבה הוא מצא שם וחום שאב.
ככל שצבר עוד ועוד התנסויות,
התקשה גופו והתעצב, קיבל זוויות.
אותו אחד שלחציל אמונים ראשון נשבע,
היה גם זה שראשון הושפע.
כמו חצילנו, גם הוא השתחרר,
אף הניח לשערו ברוח להתבדר.
חשף בפנינו את מאוויו הכמוסים,
כמו גם את נגעיו ההורסים.
לא התעקש עוד על קשר בלעדי,
הבין שהאהבה מקשטת כל אחד כעדי.
ושינוי זה שחל פעפע אל כולם.
בעניינים כאלו, כמו צחוק מדבק, חד הוא האדם.
ולמרות שלא הגיע המסע לידי מיצוי,
התפרקה החבורה באיזשהו עיתוי.
כל אחד מאתנו נפנה  לדרכו והלך
באותה הדרך שראה נכוחה, פשוט כך.
חצילנו עודו מטייל עם אותו החבר,
שולח דרישות שלום, בכל פעם ממקום אחר.
מסתדר הוא היטב ועומד בתלאות,
לא אחת הוא מזכיר לחבר לעצור לרגע, להיטיב לראות.
וצמחה תהייה שהועלתה גם על הכתב:
"האם לשלחו חזרה לקטמנדו?" כך נשאל במכתב.
ואני, שמזמן את החציל לא פגשתי,
הרהבתי עוז להציע, גם אם מעט התביישתי:
לשולחו לקטמנדו אפשרי, אך לא חשוב,
שכן חצילנו עבר תהליכים מהם צמח רק טוב.
ככזה שאת עיקר הוויותו בלבד הוא נושא,
מבלי עכבות ופחדים מנושה,
שעבר תהליכים מורכבים של זיכוך,
(גם אם יצרו בגופו את ההפך מריכוך),
יסתדר הוא לדעתי בכל מקום בניכר,
בנינוחות, בפשטות, כבן האתר.
ובצורתו הנוכחית הקטנה,
מתאים הוא לא רק לכיס חברינו, אלא לכל פינה.
באשר ילך יכירו באיכויותיו הנדירות,
ינסו לקרב אליו, לקבל ממנו עצות.
ברור לי שחצילנו יאות תמיד לעזור,
את הטוב שספג יחלק סביבותיו בלי לברור.
למרות גופו הקטן, כוחותיו איתנים.
בחברתו רבים יימצאו מפלט נעים.
ובאשר אלי- אם אפגש בו שוב ואם לאו,
אזכור אותו לעד, משוכנע בגדולת מעלליו.
ואהבתי אליו, כלל מיותר לכתוב,
תשמר עמוק בלבי כזיכרון שכולו טוב.
ודבר אחרון כאן אוסיף
(אף שלעיתים סבור אני שדי מילים להרעיף);
דברים קורים שם במרחבים הפתוחים,
בין הרים נישאים לעמקים צחיחים.
וכזה הוא טבענו - כל שאנו סופגים וקולטים,
נחקק בגופינו - חורש בנו קמטים.
ובהיפוך מסוים לבשלות נפשית שנוצרת,
גופינו שלנו בבליה מתגברת.
היפוך שמאפשר לנו לעולם לא הכל לתפוס,
להבין שעלינו לאכול לשובע, אך לא לבלוס.