"קאט!"- אמר במאי נטול גוף ושם רגע לאחר שהמטוס, כחץ שלוח,
נבלע באחד ממגדלי התאומים וגרם להתלקחות איומה. "סצנה מצוינת!
אין צורך בצילומים חוזרים" אמר, ולא העלה על דעתו שהעובדים
עמו, המומחים לפירוטכניקה, לא יאזינו לו, וחרף העלות הגבוהה של
הפעלול יטרחו לביימו פעם נוספת, מראשיתו, ובהמשך למוטט את שני
המגדלים עד היסוד.
לא היה זה מעשהו של אל משמיים, אלא בליל מחשבות מרעות של
בני-אנוש. מחשבות שנוצקו לתוכנית פרטנית, דקדקנית, אשר הפכה את
מגדלי בבל לבליל מהביל של שברי בטון, פלדה מותכת, אבק גופות
ואבל. בליל שיוצריו חשים שטנה עמוקה ומכאן גם מוצאים הצדקה
בהתנכלויות ובפגיעה, ובעוצמה.
מביימי סצנת הזוועות ניסו להבדיל בין אנשים ולקרעם לקבוצות.
ואומנם צלחו בחלוקתם זו, אך במקביל התיכו וצרפו אלו לתוך אלו
את נשמות בני הקבוצות שאותן הועידו לשנאה הדדית. יומיים לאחר
יצירת הפעלול ייקבצו נדכי העם הזה שהוכה, בליל כל הלאומים.
בניו ייאספו בכיכרות הראשיות, יהדקו את האבק השוקע במיליוני
סוליות נעלים, ירכינו ראש וייצאו לרגע ארוך אחד מהניכור
המאפיין אותם. כל אחד מהם יחפוץ לחוש שותפות במועקה הכללית
ומתוך שישווע ליחס, יעניק מעט חום לזר הניצב לצדו. זר שהפך בן
רגע (לאדן) מושא להזדהות, וכל זאת מפאת האקראיות המופתית לפיה
יכול היה האסון הנורא לפקוד כל אחד מהם.
אמריקה, ארצם, למודת סרטי האימה והפעלולים, ידעה כיצד להגיב.
ברגע האמת סיפקו אזרחיה, הניצבים, את הסחורה המצופה. רבים מהם
זנקו ממרומי המגדלים, חלקם אחוזי להבות, ובניסיון נואש למלט את
עצמם נפלו אל מותם הודאי, מול המצלמות כמובן. המון גדול נמלט
בשעטה, נרדף על-ידי ענני האבק של המבנים הקורסים מאחוריו ועשן
השריפות המתלקחות. הסצינה תוכננה כך שהשמש האירה את פניהם
והדגישה את האפור שברקע. שאגות אימה, שאגות עזרה. הרבה דמעות.
סרט? "המציאות עולה על כל דמיון", אמר אחד הסנאטורים
(ובהוליווד, היה מי שישב כשראשו שקוע בין כפות ידיו והוגיע את
מוחו באיזה סוג של בידור יחפוץ הקהל הרחב. היש עתיד לסרטים
מהז'אנר של "טיסה נעימה" ו"המגדל הלוהט"? הוא שכח לרגע את מה
שהסנאטור אף פעם לא ידע - לציבור יש זיכרון קצר).
גוג, המנהיג של הטוב המוחלט, מיהר לזחול אל תוך הבונקר הסודי
שלו (בשלב זה הסתפקו היוצרים בתמונות מקוטעות של מטוסים ובסיסי
צבא שיצרו בלבול וחוסר וודאות בקרב הצופים). במעבה מסדרונות
מבוטנים לחץ על הג'ויסטיק שלו והופיע על מסכי הטלוויזיה של כל
בני הטובים (ויתר בעלי הממון). "אנחנו ננקום, אל דאגה!", נשמע
קולו חלול, מנסה לשכנע את עצמו. "מובן שנמצא את האשמים. נרדוף
אותם באשר הם." הדמות החיוורת על המסכים נעלמה פתאום. את דמות
המנהיג החליף מסך מרצד של נקודות לבנות-שחורות. את קולו של
המנהיג החליף רחש. באלפי בתים שלחו המונים ידיהם לעבר המסך
המטשטש, מנסים לאחוז בדמות המתרחקת. השידור נקטע? תהו. רק אחר
כך התפלאו כיצד זה שהמנהיג שכח להזכיר את הקורבנות הקבורים תחת
ההריסות ואת קרוביהם המודאגים. בודאי נקטע! החליטו, לא ייתכן
ששכח.
חלפו כמה שעות עד שייזכר גוג במה שהבטיח ובעוצמה הצבאית שבידו
והחליט להפעילה.
באותו זמן ממש הידק מנהיג הרעים את הטורבן לראשו. הוא החליק את
זקנו בידו וטפח על שכמם של מלוויו החמושים רובי קלאצ'ניקוב.
לפני שנעלם (אף הוא) בנבכי העיר התת-קרקעית המבוצרת שבנה
לעצמו, הרעיף מבטים חמים על ילדי עמו והבטיח לדאוג להם, פן
יאונה להם כל רע.
דקות אחר כך עוד ועוד טילים רבי עוצמה שוגרו ממרחק ונחתו בלב
המישורים הגדולים. בהבזקים אדירים נופצו בקתות עשויות לבני
חומר וקרסו גגות קש. כדי החרס הגדולים שהיו מונחים בפתחי
הבקתות בוקעו והמים נשפכו מתוכם. הילדים הרעים נפוצו לכל עבר.
עיניהם השחורות נצצו מבהלה וקצב פעימת ליבם גבר כשנזכרו במבטו
הרחום והמבטיח של מנהיגם.
הבמאי נטול הגוף והשם קצף מזעם. התסריט יצא לחלוטין משליטה.
בחוסר אוניו החליט לשתף פעולה, כדי שיוכל לזקוף משהו לזכותו
וליטול חלק ברווחים. הוא התרוצץ לכל עבר במרחבים, והיה מי ששמע
אותו שואג שכדאי לגוון ולייצר אפקטים זהים גם בלילה, אז רואים
טוב יותר את הנותבים. הדי שאגותיו הגיעו עד לבונקר של גוג,
ההוא מהטובים. "אפקטים כאלו אף פעם לא נמאסים על אנשים", אמר
בחיוך, ומיד נטענו מחדש הכלים.