מפחדת לשכוח.
לא רוצה להיעלם,
להטמא,
להדחק עמוק בפנים.
ולהדחיק.
להשכיח.
להטמיא.

באנו לבקר, עברו שנתיים.
שוש הייתה חייבת לקרוא.
היא לא יכולה שלא לגרום לי לבכות,
היא לא יכולה שלא... היא לא יכולה...
היא.
מתרפקת על הרי מנוחות, צופה בנו מלמעלה.
נינה. נינה של אלוהים.

היורה כיבד בנוכחותו,
אפילו אלוהים בכה.
אך לעומתי, דמעותיו זלגו.
ואני הדחקתי.
פחדתי.
לא, אסור לשכוח.
אסור.
לשכוח?

שמונה אנשים עם מטריות שמכסות את הפנים,
עומדים בגשם וקוראים, מאזינים...
הרי וודאי כשנסיים,
נצחק כולנו, נעלה זכרונות.
... זכרונות.
האמנם?

עד מאה ועשרים,
עד מאה כעשרים,
הערות נזרקות לחלל האוויר.
העיקר הבריאות,
ובלבד שלא נאבד צלם אנוש,
מיתה בנשיקה,
ושאר פילוסופיות רחוב.

[הקומוניזם בשיא פריחתו,
בניגוד לחורף הזועק מבעד לחלון.]

וכל היום הזה, מה הוא שווה?
הרי תמיד נפגש בלילה.
כמה טוב שיש לילה.